משחק מסוכן – פרק 26

דייגו עצר לשנייה בין השיחים, בודק את רגשותיה מחדש.
הוא ידע שהיא החליטה משהו, משהו אפל ו… רע. הוא תהה מה זה יכול להיות, מהי ההחלטה הנוראית הזו שהיא כל כך שלמה איתה. דייגו ידע שהוא צריך להגיע אליה, כמה שיותר מהר לחבק אותה, להיות לצדה. הוא לפחות ידע שהיא בסדר, שלמה ובריאה, בשבועיים האלו. היא בכלל לא יודעת איפה הוא! היא בוודאי חושבת שהוא ברח ממנה, שכח ממה שהיה בניהם…
'קדימה, דייגו. היא צריכה אותך' חשב לעצמו בעידוד והחל לרוץ מהר יותר, מטרתו היא הדבר היחיד שהוא רואה.

לאחר שעה, הוא ראה את בניין מגוריה. תחושת תקווה מרעננת עברה בו. הוא עצר ליד שיחיי הוורדים, משתנה במהירות לבנאדם.
מבטו נדד באופן אוטומטי לווילון הלבן אשר התעופף מחוץ לחלונה. התרגשות עברה בו, מרעידה כל עצם ושריר בגופו. הוא הולך לראות אותה. הוא הולך לחבק אותה, לאחוז את גופה השברירי בזרועותיו, להסיר כל פחד וכאב אשר חוותה במהלך השבועיים שעברו. והכי חשוב, הוא סוף סוף הולך להיות בנאדם שלם.
אבל… הוא גם ידע שהדרך אל חלונה של לילי, ומשם אל חדרה ואז ישר אליה, תצטרך להיות קשה. איך הוא יגיע לחלון? הוא לא יכול להיכנס דרך הבניין, האזעקה בבית שלה תפעול. הרי הוא כבר היה פה, הוא בא אליה וראה אותה ישנה. הוא היה חייב לעשות את זה, היה בו משהו… משהו בלתי מובן שהיה חייב לדעת… שהיא בסדר. ששום דבר רע לא קורה לה. הוא היה צריך לדעת שהיא יושנת בשקט ושלווה במיטתה, מכוסה בשמיכה עבה, מוגנת מכל פגע רע.
הוא זכר את הפעמים הנוראיות האלו, שהיא חלמה סיוטים, חלקם גרועים יותר וחלקם פחות. אבל בכולן הוא הרגיש… נורא. חסר אונים. היא הייתה מתהפכת במיטתה מצד לצד, צרחות קטנות ושקטות יוצאות מפיה, מבשרות שבחלומה היא סובלת. והוא יושב בכיסא ליד מיטתה, מסתכל בייאוש עליה. כמה רצה להעיר אותה, לחבק ולהרגיע, למלמל מילים יפות לאוזנה. אבל הוא לא יכל. אם היא הייתה מגלה שככה הוא עושה כל לילה, בא ושומר עליה, היא הייתה מתחרפנת.

במבט של צייד הוא סקר את הצמחייה אשר גדלה מתחת וליד חלונה. היה שם עץ גדול, ענפיו מעט רחוקים מהחלון אבל קרובים מספיק כדי שיוכל לזנק אליו מבלי ליפול למותו. בצעדיי שועל שקטים, הוא התקדם אל העץ, נועץ בו את ציפורניו ומתחיל לטפס. הטיפוס היה קל, דייגו היה מתורגל בטיפוס, הוא אהב את זה.
הוא התקדם והתקדם, עד שהצליח לעמוד על הענף הקרוב ביותר לחלון. המרחק היה גדול יותר משחשב. כמובן שהפחד ליפול הוסיף וגרם לו לאשליה שהמרחק בינו לבינה הוא עצום, כמו המרחק בין הירח לכדור הארץ. תחושת ייאוש צורבת עברה בו, גורמת לו לתהות אם הכול היה לשווא.

'האם אני באמת אצליח לשרוד את החיים האלו עד הבוקר?' חשבה לילי, לבה כואב יותר ויותר.
"לא. זה יותר מדי כואב." לחשה אל החושך, מודעת לכך שהיא החליטה. שהיא עושה את זה. היא הולכת לקפוץ.
לילי קמה ממיטתה, רגליה מתנודדות ולא יציבות על הרצפה הקרה. היא הלכה בצעדים איטיים, גופה כבד כעופרת. היא ראתה את החלון מולה, השער שלה אל המוות. רוח קרירה נשבה ממנו, פורעת את שערה הגלי. לילי הסתכלה על הירח המלא, תלוי בצורה עדינה למעלה בשמיים.
'האם אני באמת הולכת לעשות את זה?' שאלה את עצמה, ממשיכה להתקדם אל עבר החלון.
היא שלחה את ידיה אל עבר אדן החלון, אוחזת בו חזק, ומבטה נדד למטה. האם מחר בבוקר הוריה ימצאו אותה שם, שכובה על המדרכה כשכתם דם גדול מסביבה, מגן ומזהיר? האם מחר בבוקר, יעצור אמבולנס ליד ביתה ויעלו את גופה לאלונקה כשהיא מכוסה בסדין לבן? יכול להיות שמחר באותה השעה, היא כבר תשכב לה מתחת לאדמה, כשמצבה לבנה ונקייה עומדת מעליה בגאווה, מודיעה לכל העוברים והשבים שנמצאת גופתה של לילי שם למטה? האם יבכו עליה? האם אנשים יחשבו עליה לרגע, יתהו למה עשתה זאת? או שבכלל… היא רק… תשכב מתה על המדרכה וכולם יתעלמו, כמו שהם עשו במשך שבועיים? האם היא תעבור במוחו של דייגו? האם לבו יכאב כאשר ישמע שהיא התאבדה בגללו? האם זה בכלל יהיה לו אכפת?

דייגו היה מרוכז בחלון שממולו, מנסה לדחוף את עצמו לקפוץ קדימה אליה, כשקצות אצבעות דקיקות, לבנות באור הירח שמעליו, הופיעו באדן החלון. לבו החל לפעום בחזקה. האם זו היא? האם היא תראה אותו?
לאט לאט החלו להיחשף ידיה הרזות, לאחר מכן זרועותיה ורק לאחר כמה שניות ארוכות הוא הצליח לראות אותה.
גופה היה צנום ממה שזכר, רזה יותר, כפוף יותר, כאילו רוצה להיעלם. שערה עדיין היה הדבר הכי מרשים בה, מפואר ופרוע כמו תמיד, אך עם זאת אצילי. עיניה הכחולות זהרו, ללא שום קשר לאור הירח. כעבור שנייה הוא שם לב שדמעות נצנצו על לחייה החיוורות, משוות לפניה מראה עצוב וקורע לב.
היא הסתכלה למטה, שפתה התחתונה רועדת מעט. אלוהים! כמה רצה הוא לגשת אליה, לחבק אותה, להעלים כל זכר לכאב שנסח בה! אבל… הוא היה רחוק ממנה, מיוסר בתשוקה כל כך חזקה אליה.
לפתע עיניה התכולות עלו ומבטה נפגש בו. צמרמורת מרטיטה עברה בו, מפרקת אותו מבפנים, מרעידה כל עצם ושריר בגופו.
'היא ראתה אותי' חשב לעצמו, ההתרגשות מתחילה לבעבע בו למראה מבטה הפעור.