משחק מסוכן – פרק 28

"על… על מה את מדברת, לילי?" שאל, מבולבל יותר מתמיד.
"הייתי ככה עוד מגיל קטן. זה התחיל בגיל שלוש, כשהייתי בגן. אחד הילדים לקח לי את הצעצוע האהוב עלי, וכעסתי. הייתי ילדה קטנה, לא שלטתי בעצמי. כשכולם הלכו לחצר, לשחק, אמרתי לגננת שאני לא מרגישה טוב והיא הלכה. נשארתי לבד, בתוך הגן, כועסת וזועמת על אותו ילד קטן וטיפש שלקח את הצעצוע האהוב עלי. זה נראה טיפשי עכשיו, כמובן. אבל אז הייתי ילדה קטנה, לא ידעתי מה זה חברה, הבובה הזו הייתה הכול בשבילי.
"הילד הזה אהב לבנות דברים. באותו יום הוא בנה מגדל ענק מלגו. התקרבתי אל המגדל, מרגישה איך כל הכעס שלי מצטבר ומתפשט בי. הרגשתי חום באצבעות, אש נעימה ושורפת, סוערת ורכה, מכאיבה לאחרים אך עוזרת לי. הסתכלתי למטה, אל הידיים הקטנות שלי, וראיתי להבות, ארוכות וחמות, בידיים שלי. אני הייתי האש הזו.
"הושטתי יד אל עבר מגדל הלגו, וצפיתי בו נשרף. תחושת סיפוק עלתה בי, נקמתי בו. הכעס שלי נעלם כאילו לא היה. האש הלכה יחד איתו. שוב הייתי אותה לילי, קטנה ועצבנית.
"רצתי הביתה וברוב טיפשותי, סיפרתי לאמי על מה שעשיתי. על מה שקרה. היא צעקה עלי שהשתגעתי, שאני סתם אומרת שטויות, שצריכים להכניס אותי למוסד למשוגעים. מיד הבנתי שלא משנה מה, אנשים לא יקבלו אותי אם אני לא נורמאלית. אני צריכה להיות כמוהם, כדי שהם יאהבו אותי. גם הבנתי שבשביל זה, אני אצטרך להשתלט על הכעס שלי. כי הרי הוא זה שמזין את האש הבוערת הזו, האש היא הכעס והכעס הוא האש.
"אז ככה חייתי במשך שנים. הפכתי להיות יותר ויותר אדישה, לא נותנת לכעס שלי לצאת החוצה ולשרוף הכול. ידעתי שאנשים יפחדו ממני, יתרחקו ממני, אם אני אראה את מה שיש בתוכי. כמעט ולא כעסתי, לא הייתי צריכה לכעוס. בניתי מסביבי חומה שתגן עלי, שתרסן את האש הזו. שלטתי בה בצורה מושלמת, חוץ מפעם אחת.
"זה היה בערך חצי שנה לפני שנכנסת לחיי. אחותי הקטנה בדיוק נולדה, אמי נכנסה לדיכאון, הרגשתי שהבית שלי מתפרק. עשיתי הכול כדי להקל על המשפחה שלי, עזרתי לאימא שלי עם אחותי, בישלתי לעצמי את הארוחות, הפכתי להיות עצמאית לחלוטין. אימא שלי רק… ישנה כל היום, מדי פעם מסתכלת עלי, בוחנת את המאמצים שלי לשמור על מה שכבר נעלם.
"כעסתי. רתחתי. בערתי מבפנים. לא יכולתי לשלוט בזה יותר. זה היה לילה אחד, הלכתי לישון מאוחר, כשהדמעות מרטיבות את הכר. בכלל לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי שהתחלתי לעלות באש. לא הרגשתי כשהמיטה שלי הפכה לאפר. לא הרגשתי שכל מה שהיה מסביבי נשרף.
"למחרת בבוקר התעוררתי על ערמת אפר. הבגדים שלי היו חרוכים, שחורים מהאש שעטפה אותי בשנתי. אבל… הרגשתי מאושרת. הרגשתי שעול ענק, סלע עצום ירד מלבי. כל הכעס הזה נעלם, כמו השרפה. הרגשתי נקייה, לא פיזית, אלא נפשית. אחרי כל השנים האלו שהכעס הצטבר, הפך להיות ערמה אחת ענקית של… זעם אצור, הכול יצא החוצה. כמובן שהיה לזה מחיר: המבט המפוחד בעיניה של אמי, חוד ש שלך לישון על הספה בסלון, ריתוק של חודשיים, איום מפני הוריי שהם יכניסו אותי לבית משוגעים. אבל כל אלה היו שווים את זה, הם היו שווים את זה למען תחושת הטוהר שאפפה אותי.
"ואז אתה באת. בבת אחת הצתת את כל מה שניסיתי לכבות. מהמבט הראשון שחלקנו, אתה… גרמת לי להרגיש משהו אחר. הרגשתי איך הכול משתנה, איך בבת אחת העיניים האלו מציתות אותי. אבל… לא הרגשתי כעס. זה היה משהו, משהו שבקלות הצליח להיכנס דרך החומה, דרך כל ההגנות שלי. אתה הצלחת לשבור אותי, לשרוף אותי מבפנים רק ממבט. היה לך כוח שלאחרים לא היה. הייתה לך את האפשרות להרוס אותי, לשבור אותי, להפוך אותי לרסיסים. רק לך הייתה את האפשרות הזו. והרגשתי את זה, הרגשתי איך כל דבר בך מהפנט אותי, מושך אותי בחבל דק וחזק אלייך. לא יכולתי להתרחק ממך, אבל… הייתי חייבת להשתלט על עצמי. הייתי חייבת לנסות להתרחק. הייתי חייבת לברוח ממך, למרות שכל מה שרציתי זה רק… להיות איתך."
דייגו קם מהרצפה, לא נבהל מהאש שבערה בזרועותיה של אהובתו. הוא התקרב אליה, מסתכל אל תוך עיניה הכאובות. ידיו נשלחו אל ידיה, לא נרתעות מהאש שתקפה אותו. זו הייתה אש נעימה, חמימה, מלאה באהבה. משהו בו התחבר כשידיו השתלבו עם ידיה, כשעיניו נתבעו בעיניה, כשגופו אימץ את גופה. משהו בו הפך להיות שלה, האש שבערה בה הפכה להיות שלו, הכאב שלה הפך להיות הכאב שלו, הכעס שלה הפך להיות הכאב שלו, האהבה שלה הפכה להיות האהבה שלו, הלב שלה הפך להיות הלב שלו, וההפך. הם כבר לא היו שני אנשים, שני לבבות, שני אהבות. הם הפכו להיות גוף אחד, לב אחד, קיום אחד. הם לא יכלו לחיות בלי הלב של השני, הם לא יכלו לנשום בלי הריאות של השני, הם לא יכלו לראות בלי העיניים של השני.
"אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת." לחש לאוזנה, מרגיש איך גופו מתמלא באהבה שלה.
"אתה כל כך… מושלם. אני לא מאמינה שאתה שלי." לחשה בחזרה, עיניה נוצצות מדמעות של אושר. רגע אחרי שפתיו היו על שפתיה, בשלמות יוצאת דופן מתאימות אחת לשנייה. ידו עברה בעדינות על שערה, רוכן מעליה, דורש אותה לעצמו. היא כרכה את ידיו סביב צווארו, אור השחר מקיף אותם, מאיר את אהבתם הפורחת.