משחק מסוכן – פרק 29

"התגעגעתי אלייך…" לחשה לתוך צווארו החם, שניהם שכובים במיטתה, הוא מחבק אותה חזק אליו, סוף סוף מספק את הרצון שלו להיות איתה, היא מניחה את ראשה על צווארו, מתרפקת על מגעו הנעים שאליו כל כך התגעגע.
"גם אני אלייך…" לחש לאוזנה, מנשק את שערה ברכות.
"כל הזמן הזה שלא היית איתי, הרגשתי כל כך שבורה, זה הרג אותי. הייתי עושה הכול כדי להקדים את ההרגשה הזו, כדי להיות איתך. אבל רק דבר אחד מטריד אותי… איפה היית במשך כל הזמן הזה? לאן נעלמת?"
"אממ… אני לא בטוח ש… שתרצי לדעת." אמר, גבותיו מתכווצות. הדבר האחרון שרצה לעשות זה לספר מה עבר עליו במשך השבועיים האלו.
"כל דבר שקשור אלייך אני רוצה לדעת." אמרה, עיניה שולחות אליו מבט תמים שגורם לו להתענות במחשבה שיספר לה מה קרה.
"אני דיי בטוח שאת לא רוצה. הרבה דברים את לא רוצה לדעת עלי."
"תפסיק עם זה, דייגו. חשבתי שאנחנו… ביחד. זכותי לדעת דברים עלייך."
"את לא מבינה, לילי. אני לא רוצה לספר לך כי אני יודע שאת… את רק תרצי להתרחק ממני."
"אני מבטיחה לך שאני אמשיך לרצות אותך גם אחרי שאני אגלה עלייך את כל הדברים האפלים."
"הייתי כלוא." ענה לבסוף, קולו אטום וחסר רגש.
"מ… מה?" אוטומטית היא התרחקה ממנו מעט, לבה פועם בחזקה. צביטה מכאיבה במיוחד הורגשה בלבו של דייגו.
"הייתי כלוא." חזר על דבריו.
"למה? הסתבכת עם החוק או משהו?" חזרה למקומה בין זרועותיו ולקחה את ידו. היא ניסתה לשוות לקולה טון סתמי, קליל, אבל ניכר עליה שהיא לחוצה מהעובדה שהדבר שהפריד בניהם היו הסורגים.
"אפשר להגיד." זרק תשובה מעורפלת.
"מה זאת אומרת היית כלוא? היית אסיר? ישבת בבית כלא על משהו? מה לעזאזל עשית?!"
"ברחתי."
"מהבית כלא?"
"זה לא בית כלא, זו כלבייה."
"מה?! דייגו, אני לא מבינה כלום!" צעקה וזרקה מעליה את השמיכות. אור השמש הכה בה מאחור וסנוור מעט את דייגו. הוא הסתיר בעזרת ידו את השמש, מנסה להביט בלילי הזועמת. בידיה הופיע ניצוץ קטן של אש, והוא הבין שהרחיק לכת.
"לילי, מתוקה, תירגעי. את עוד תישרפי את החדר. יעלה הרבה לשפץ אותו." אמר ברכות, חיוך עוקצני על פניו.
"זה לא בדיחה, דייגו. אני רוצה להבין מה קרה."
"שום דבר שצריך להטריד אותך, מתוקה."
"בוודאי שזה צריך להטריד אותי! אתה החבר שלי! כל מה שקשור בך קשור בי!"
"שנייה, אנחנו זוג?" החיוך סירב לרדת מפניו.
"רק אם… רק אם אתה רוצה…" מלמלה, האש נכבית מידיה והיא משלבת אותן על חזה.
"כמובן שאני רוצה. אנחנו נהיה זוג על טבעי. הזאב והש…" דייגו כמעט ופלט שאהובתו היא בעצם שליטה, אך עצר בעדו ברגע האחרון.
"טוב, זה לא משנה עכשיו. העיקר הוא שאתה לא מספר לי דברים חשובים על עצמך, וזה נורא… מעצבן." לילי חזרה אל המיטה, אך נרתעה כאשר שלח את ידיו וניסה לחבק אותה.
"משחקת אותה קשה להשגה?" גיחך, יודע שהיא מתפתה להתכרבל בין ידיו.
"תסתום כבר. אני כועסת עלייך." מלמלה, מונעת מחיוך קטן לצאת ממנה.
"אויש, אל תהיי ככה, יפה… את יודעת שאני רק מתבדח."
"אני רק רוצה שלרגע תהיה רציני ותספר לי איפה לעזאזל היית בשבועיים האחרונים."
"אמרתי לך, הייתי כלוא."
"בכלבייה?" הסתכלה עליו בגבה מורמת.
"כן, בכלבייה. נראה לך שאיש זאב כמוני באמת יכול להיכלא בתוך בית כלא ולא לצאת משם? תעשי לי טובה, לילי, חשבתי שיש לך קצת יותר הערכה אליי."
"וכלבייה יכולה לכלוא אותך?"
"כמובן. אני לא יכול להשתלט על מוח של זאבים כמוני." אמר, מחייך את חצי חיוכו העוקצני.
"שנייה, שנייה, שנייה. אתה יכול להשתלט על מוחות של אנשים?! והכלבייה היא סוג של כלא בשביל זאבים?!"
"חכמה שלי, תמיד ידעתי לבחור אותן." צחקק, מקבל אגרוף שנחשב בשבילו כליטוף בצלעותיו.
"למה היית כלוא בכלבייה הזו? האם יש לי חבר פושע?"
"אממ… תלוי את מי את שואלת. נגיד, דיימונד יגיד לך שאני בהחלט פושע, יכול להיות אחד הגרועים, אבל נד יגיד לך שאני שומר חוק וצדק. זה הכול עניין של נקודת מבט."
"מי זה דיימונד? ונד? זאבים?"
"נד כן, דיימונד לא. הלוואי שהוא היה זאב, ככה לפחות היה לי יתרון עליו."
"אז… מה דיימונד אם לא זאב?"
"דיימונד הוא… השליט."
"השליט? שליט של מי?"
"של הזאבים. הוא סוג של מלך אצלנו, אבל לא אחד שכל כך אהוד בקרב עמו."
"הוא רשע?"
"בלשון המעטה."
"הוא… מרביץ לכם או משהו? כי אתם יכולים לעשות מרד נגדו… אני לא בטוחה שזה חוקי, אפילו אצל זאבים…"
"זה לא שהוא מרביץ לנו, הוא יודע שאנחנו בקלות מנצחים אותו. הוא שליט, הוא שולט בנו. אנחנו נתונים לו. כנועים אליו. אין לנו אפשרות אחרת."
"בטח שיש לכם! אתם יכולים להפוך אחד מהעם לשליט!"
"כאן הבעיה. שליטות זה דבר מולד. אי אפשר לרכוש אותה. אי אפשר ללמוד איך להיות שליט. יש אנשים מסוימים שנועדו להיות שליטים, והם יהיו, כי הם נולדו עם התכונה הזו."
"אז… למה אתם לא מחפשים את השליט הבא? שיעיף את דיימונד מהכס המלכות?"
"כבר מצאנו אותו. למען האמת, דיימונד מצא. הוא מתכנן ל… להרוג אותו." דייגו הרגיש איך חלק ממנו נחצה לשניים, נהרג בגלל העובדה שלילי האהובה שלו, שמסתכלת עליו עכשיו במבט כל כך מעריץ, הולכת למות.
"להרוג אותו? למה?"
"אסור שיהיו שני שליטים בעולם, אף אחד לא ישרוד אם שניים בעלי שליטות יחיו. חייב שיהיה רק אחד, ודיימונד מתכוון להיות האחד הזה."
"השליט השני לא יכול להרוג אותו?"
"השליט השני לא מודע לכוחות שלו עד גיל 17, שזה גיל הבגרות אצלנו. במילא אין לו את הכישורים והניסיון שיש לדיימונד. זה מוות בטוח." כאב לו הלב על המילים האלו, למרת שהם היו אמת.
"חבל שאתה לא השליט. אני בטוחה שיכולת להיות שליט מעולה."
"אני זאב, אני לא יכול להיות שליט."
"אם אני הייתי שליטה… הייתי משנה לכם את כל העולם. הרי… אם אתם זאבים אז אתם בטח חסינים לכל דבר, נכון?"
"עוד לא הומצא הדבר שישמיד אותנו."
"בדיוק! אז… הייתי הופכת אנשים שחולים בסרטן לזאבים. ככה הם ימשיכו לחיות, בריאים וזאביים. עד שהם ימותו מוות טבעי."
"אבל… השנים אצלנו הן לא כמו השנים אצלכם."
"מה זאת אומרת? אתה תישאר צעיר לנצח?"
"לא לנצח… כל חמישים שנה אני גודל."
"כל חמישים שנה?! אז… בן כמה אתה עכשיו?!"
"213. עוד מעט אני חוגג יום הולדת 214, אבל זה עוד שבועיים."
"אלוהים. אני יוצאת עם בחור שהגיל שלו הוא פי 2 מהגיל של סבא שלי." מלמלה, עוצמת עיניה ומנסה להירגע.
"אני מנחש שסבא שלך לא מנשק ככה." מלמל והצמיד את שפתיו ברכות אל שפתיה. חיוך רחב הסתנן דרך נשיקתם, וצחוקה המתגלגל של לילי הפריע לו להתמקד בשפתיה. הוא התרחק מעט, מחייך ונושך את שפתו התחתונה. עיניה הכחולות הסתכלו עליו, חיוכה עדיין תלוי על פניה. היא התקרבה אל פניו, הכי קרוב שיכלה, ולחשה רגע לפני שהצמיד את שפתיו אליה שוב: "הזאב שלי ואני… איזה זוג מושלם…"