משחק מסוכן – פרק 31
"נו? אז מה דעתך?" שאל דייגו בלחץ, מסתכל על הדמעות העדינות שזלגו על לחייה.
"זה… זה מדהים!" קראה ורצה לחבק אותו. דייגו כרך את זרועותיו סביבה באופן אוטומטי, מחזיק בה כאילו הייתה שבר כלי. זרועותיה היו סביב צווארו ודמעותיה הרטיבו את חולצתו השחורה.
"למה את בוכה?" שאל ברכות.
"כי אני מתרגשת. אני שמחה." מלמלה ומשכה באפה.
"בגללי?"
"כמובן שבגללך! אני בכלל לא ידעתי שככה אתה מרגיש! אין לך מושג איזו הקלה זו לגלות שאני לא היחידה ש… התייסרה מחוסר הנוכחות שלך פה. חשבתי שאני… טיפשה בגלל שכל לילה אני בוכה לכרית שלי עד שאני נרדמת. חשבתי שאתה בכלל לא מודע לקיומי. ששכחת ממני. ולגלות שבזמן הזה שהיינו רחוקים אתה… הרגשת בדיוק כמוני זה פשוט… נותן תחושת הקלה פשוט נפלאה."
"מפתיעה אותי העובדה שהיית כל כך חסרת ביטחון בנוגע לאהבה שלי אלייך." מלמל לאוזנה ואימץ אותה אליה. הם עמדו כך דקות ארוכות, רק נהנים מהימצאותו של אחד עם השני.
לפתע, קול קטן במוחו של דייגו לחש לו: 'עוד שבועיים היא הולכת למות. מה תעשה אז?'
קול אחר לחש לו: 'אולי כדאי שתיפרד ממנה וזהו? ככה תחסוך לשניכם את הכאב.'
"דייגו?" שאלה אותו לפתע לילי. דייגו הרים את מבטו אליה במהירות, המחשבה על פרידה ממנה זועקת בראשו.
"מה?"
"על מה אתה חושב?" שאלה בחיוך קטן והתיישבה על המיטה.
"סתם, עלייך." השיב והתיישב לידה. הוא שילב את אצבעותיו עם אצבעותיה ונישק כל אחת בנפרד.
"קרה משהו?" שאלה לפתע, מסתכלת עליו בדאגה.
"לא, למה שיקרה משהו? אני איתך. הכול מושלם." דייגו בלע את רוקו בלחץ, והעביר את מבטו ממנה.
"אני… אני לא יודעת, אתה… משהו השתנה…" מלמלה והתרחקה ממנו מעט, נרתעת מהשינוי הקיצוני באווירה ששררה בין שניהם.
"מה יש לך, לילי? אני אותו בנאדם שהייתי לפני שתי דקות. את לא צריכה להתרחק ממני רק בגלל שיש לך תחו -" דייגו לא הספיק לסיים את משפטו כי לפתע הדלת נפתחה. עוד לפני שהם הספיקו לראות מי נמצא בפתח, קולה הצורם של מגי קרא בחזקה: "לא אכפת לי, דייגו או לא דייגו, דיכאון או לא דיכאון, אנחנו הולכות עכשיו לווסט – ווי! אני יודעת שאת שכל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה ולבכות על הפוחלץ המפגר הזה שנעלם אבל לי לא אכפת! אנחנו הולכות וזה סופי! ושלא תעזי להתווכח איתי!"
"אממ… מגי…" מלמלה לילי הנבוכה. ידה של מגי הייתה על עיניה, כך שלא יכלה לראות שאותו פוחלץ מפגר נמצא ממש על יד חברתה הטובה.
"מה? אה, היד? הדלת הייתה סגורה ואני יודעת שאת סוגרת אותה רק כשאת מתלבשת. את נורא ביישנית בנוגע לגוף שלך, למרות שאני מכירה אותך עוד מגיל אפס. אבל אני מכבדת אותך, אז אני לא מציצה. חוץ מזה, אני לא סוטה."
"אבל, מגי, זה לא-"
"שלא תעזי לומר לא! ג'ף מחכה לך בווסט – ווי עם ארוחה סופר רומנטית. אני יודעת שכל מה שאת רואה מול העיניים זה את הבחור המוזר הזה, אבל הגיע הזמן שתפסיקי עם הדיכאון המטופש הזה! את בקושי מכירה את הבחור! וג'ף ממש אוהב אותך. הוא הרבה יותר מתאים לך מאשר החיה המפחידה הזו שקוראים לה דייגו! אז בקיצור, תלבשי את השמלת מיני הורודה שקניתי לך ליומולדת ולעולם לא שמת עלייך, חתיכת נזירה שכמותך, ונצא לווסט – ווי! יאללה, תזיזי את התחת החמוד שלך! יש לי פה זוג נעלי עקב שרק מחכות שתיפלי מהן!"
"מגי! תוציאי את היד מהפנים שלך!" צעקה לילי בזעם. דייגו הסיר את ידה מידו וזז אל השולחן. הוא חשב שמגי כנראה לא כל כך תאהב את הימצאותו פה, אז התרחק מלילי, ובאותו הזמן גם ממגי.
מגי הסירה את ידה מעיניה, וגילתה את פניה הכועסות של לילי ואת פניו הקפואות של דייגו. לרגע קל עברה בה פאניקה, אבל היא מיד התעשתה על עצמה.
"או… דייגו… טוב שחזרת." היא חייכה חיוך צבוע, באיזשהו מקום כועסת עליו שחזר ולקח לה את חברתה הטובה.
"טוב לחזור." הפטיר אליה ולקח את מעילו. לילי עקבה בדריכות אחרי צעדיו, דואגת שהוא שוב ילך, ולעולם לא יחזור. דייגו נעל את נעליו, עקף את מגי ויצא מהחדר, מתעלם מעיניה הצופות של לילי.
"דייגו, חכה!" קראה אחריו לילי, מתעלמת ממגי המופתעת ורצה אליו.
"מה עכשיו?" שאל בעייפות, גבו אליה.
"מה קרה? למה אתה הולך? אם זה בגלל מגי, אני יכולה להגיד לה ללכת…" לאט לאט קולה נחלש עד שלא נשמע.
"אני לא הולך בגלל הבלונדינית המעצבנת הזו שאת קוראת לה חברה, היא בכלל לא מפריעה לי."
"אז… למה אתה לא נשאר?" היא ניסתה להישמע עניינית וקלילה, אבל דייגו יכל להבחין במצוקתה, בצורך האובססיבי שלה שהוא יהיה לידה.
"אני צריך קצת זמן לחשוב."
"לחשוב על מה?! על מה לעזאזל אתה צריך לחשוב?! ועוד רחוק ממני?!"
"לילי, מתוקה, תירגעי. אני רק הולך לסדר כמה עניינים, לחשוב קצת. את לא צריכה להתעצבן. לכי עם מגי לווסט – ווי, אני כבר אמצא אתכן."
"אבל… אני לא רוצה ללכת איתה. ג'ף יהיה שם, הוא ירצה לצאת איתי."
"אז תגידי שיש לך חבר. אני הולך, אני אחזור מאוחר יותר. ביי." דייגו נישק את לחיה קלות ויצא מהבית, בדרך מוחק את זיכרונה של אמה של לילי. אסור שהיא תדע על החבר הזאב הסודי של בתה, היא כבר במילא מתחרפנת מזה שהבת שלה שולטת באש.
בצעדים מדודים ואיטיים התקדמה לילי אל חדרה. היא הרגישה שמשהו השתנה, לא בה, אלא בו. אבל… היא לא הצליחה לשים את אצבעה על מה בדיוק. מה עבר לה בראש ששינה אותו כל כך? מחם ואוהב, הוא הפך לקר ומנוכר.
'הוא יתעשת על עצמו' חשבה לעצמה ונכנסה לחדר, להתמודד עם מגי.
תגובות (4)
וואו אני ממש בהלם מי דייגו למה הוא כזה קר ומנוכר ללילי המיסכנה ? אני מקווה
שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר :)
אוף! לילי צריכה למות אני לא אמינה! מה היא באמת תמות?!
תגידי לי שלא!
בפתח, קולה הצורם של מגי קרא בחזקה: "לא אכפת לי, דייגו או לא דייגו, דיכאון או לא דיכאון, אנחנו הולכות עכשיו לווסט – ווי! אני יודעת שאת שכל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה ולבכות על הפוחלץ המפגר הזה שנעלם אבל לי לא אכפת! אנחנו הולכות וזה סופי! ושלא תעזי להתווכח איתי!"
"אממ… מגי…" מלמלה לילי הנבוכה. ידה של מגי הייתה על עיניה, כך שלא יכלה לראות שאותו פוחלץ מפגר נמצא ממש על יד חברתה הטובה.
"מה? אה, היד? הדלת הייתה סגורה ואני יודעת שאת סוגרת אותה רק כשאת מתלבשת. את נורא ביישנית בנוגע לגוף שלך, למרות שאני מכירה אותך עוד מגיל אפס. אבל אני מכבדת אותך, אז אני לא מציצה. חוץ מזה, אני לא סוטה."
"אבל, מגי, זה לא-"
"שלא תעזי לומר לא! ג'ף מחכה לך בווסט – ווי עם ארוחה סופר רומנטית. אני יודעת שכל מה שאת רואה מול העיניים זה את הבחור המוזר הזה, אבל הגיע הזמן שתפסיקי עם הדיכאון המטופש הזה! את בקושי מכירה את הבחור! וג'ף ממש אוהב אותך. הוא הרבה יותר מתאים לך מאשר החיה המפחידה הזו שקוראים לה דייגו! אז בקיצור, תלבשי את השמלת מיני הורודה שקניתי לך ליומולדת ולעולם לא שמת עלייך, חתיכת נזירה שכמותך, ונצא לווסט – ווי! יאללה, תזיזי את התחת החמוד שלך! יש לי פה זוג נעלי עקב שרק מחכות שתיפלי מהן!"
"מגי! תוציאי את היד מהפנים שלך!" צעקה לילי בזעם. דייגו הסיר את ידה מידו וזז אל השולחן. הוא חשב שמגי כנראה לא כל כך תאהב את הימצאותו פה, אז התרחק מלילי, ובאותו הזמן גם ממגי.
מגי הסירה את ידה מעיניה, וגילתה את פניה הכועסות של לילי ואת פניו הקפואות של דייגו. לרגע קל עברה בה פאניקה, אבל היא מיד התעשתה על עצמה.
"או… דייגו… טוב שחזרת." היא חייכה חיוך צבוע, באיזשהו מקום כועסת עליו שחזר ולקח לה את חברתה הטובה.
אהבתייייי