משחק מסוכן – פרק 32

דייגו התהלך ברחוב הקריר, מצטנף בתוך מעילו המרופט. המחשבה על הפרידה מלילי שיגעה אותו. הוא ידע שברוב המובנים, להיפרד ממנה זה הדבר הנכון לעשות. אבל… אפילו כשהוא רחוק ממנה, הוא פוגע בה. לא משנה מה הוא יעשה, מה הוא יחשוב או יאמר או יפעל, הוא עדיין יפגע בה. ברגע שנכנס לחייה הוא ידע את זה. הרי זו הייתה המטרה שלו. לפגוע בה.
לפתע הפלאפון שלו צלצל, מפר את חוט מחשבותיו המסובך. הוא הוציא את המכשיר מכיסו וענה באדישות: "הלו?"
"היי, שרץ." קול מוכר, שפעם היה קול של אויב, הגיח לאוזניו. לרגע הוא הרגיש בהלה, שתפסו אותו, אבל מיד נרגע. הרי מרקוס בצד שלו.
"היי, קרצייה. מה קורה?" בצד מבטו הוא ראה ספסל נטוש, רעוע מעט אבל ניתן לישיבה. הוא התיישב על הספסל בנינוחות, שמח לשמוע משהו חדש על הכלבייה.
"למען האמת, דיי רגוע."
"מה זאת אומרת? דיימונד לא התחרפן?"
"דיימונד לא קלט. הוא בכלל לא יודע שברחת!"
"איפה הוא עכשיו?"
"הלך לצוד טרף חדש. מהסוג שלך."
"הלך למצוא לו צייד חדש?"
"כמובן. מאז שאתה יצאת משימוש והתאהבת בשליטה לעתיד הוא משתגע. מסתבר שאף אחד לא מספיק טוב פה כדי להיות צייד חוץ ממך."
"אז מי זה החדש הזה?"
"מישהו שהוא בנה עליו המון זמן. הוא בגיל שלך, מכונת שרירים. יתום, כמו שדיימונד אוהב, אין חברה וגם לא רוצה אחת, אפשר להגיד שהוא ממש… רובוט."
"מה זאת אומרת 'לא רוצה חברה'? הוא הומו?"
"לא, הוא סתם אדיש. ממה שאני יודע, הוא דיי מופנם בנוגע לרגשות שלו. נו, אתה יודע, מהסוג שדיימונד אוהב. אחד כזה מסוכן, שלא בהכרח עושה צרות, אבל כשרואים אותו עוברים צד ברחוב."
"כמה זמן דיימונד תכנן עליו?"
"בערך מאז שהוא היה… בן 13?"
"למה הוא אף פעם לא שינה אותו?"
"כי היה לו אותך. אבל אז אתה התהפכת והכרת את… איך קוראים לבחורה שלך?"
"לילי, אבל זה לא חשוב עכשיו. וגם יכול להיות שהיא לא תהיה הבחורה שלי בקרוב."
"למה? רבתם? מה עשית עכשיו?"
"היי! למה את ישר חושב שאני עשיתי משהו?!"
"כי אתה תמיד עושה משהו. ממזמן הגעתי למסקנה שכשטוב לך, אתה חייב להרוס. אתה חייב שיהיה לך רע, תמיד. אבל זה לא אשמתך, דיימונד טבע בך את התכונה הזו."
"כעיקרון, לא קרה כלום."
"לא יכול להיות. אם אתה אומר שהיא לא תהיה הבחורה שלך בקרוב, אחרי שהסתכנת במוות בטוח ובהתחשמלות, אז בטוח קרה משהו."
"אממ… אפשר להגיד ש… רבנו. סוג של."
"היו צעקות? היא שברה עלייך משהו?"
"לא, היא… היא לא הטיפוס שצועק. היא הטיפוס שמפנים, מכניס את הרגשות פנימה עד שהכול מתפוצץ."
"כאילו… כמוך?"
"סתום, מרקוס."
"אני לא מבין, מה קרה בדיוק?"
"חשבתי על להיפרד ממנה."
"אתה משוגע? נפלת על בננה בדרך אליה או מה?"
"לא, אני לא משוגע. אני… אני חושב בהגיון. מה הסיכויים שהיא תנצח את דיימונד? מה הסיכויים שהיא תצא משדה הקרב חיה? אני צריך להיפרד ממנה, לפני שאני… אקשר אליה יותר מדי."
"תקשיב, אני יודע שזה מפחיד. אני יודע ש… שרוב הסיכויים לרעתנו. אני יודע ש… שיכול להיות מאוד שכולנו נפסיד שם. אבל… אני אגיד לך את האמת, דיימונד לא כזה… מפחיד. ביחס לשליטים האחרים, הוא דיי עלוב. לכל האחרים היו תכונות מדהימות, יכולות על אנושיות, חושים חדים יותר מכל יצור אחר בעולם. הם נועדו להיות שליטים, הם נולדו עם התכונה הזו שנתנה להם כוחות בלתי אפשריים. דיימונד לא נועד להיות שליט. אף פעם. הוא גנב את התכונה הזו, הוא לא קיבל אותה. חוץ מהאפשרות שלו להפוך אנשים לזאבים, אין שום דבר מיוחד בדיימונד. הוא אומנם נולד לשליט אבל… אף פעם לא עברה בו התכונה הזו, שיש בחברה שלך. אם היא רק תדע איך להשתמש בכוחות שלה, איך לשלוט, היא תנצח אותו, בקלות. תאמין לי, למרות כל הניסיון של דיימונד, הוא כלום ליד החברה שלך. הרי הוא לא היה שולח את העבד הכי טוב שלו, שנחשב לצייד שלו, לעקוב אחריה. דיימונד מפחד ממנה, הוא משקשק מפחד לקראת יום מאדים. הוא הולך לקחת את כל הכלבייה יחד איתו לקרב."
"מרקוס, כרגע הפכת את היום שלי להרבה יותר טוב ממה שהוא היה אמור להיות."
"בשביל מה יש חברים?"
"מרקוס, אנחנו חברים לצרה. לא חברים. טוב, אני צריך לחזור אליה, אני דיי… מתגעגע אליה."
"ביי."
"ביי."