משחק מסוכן – פרק 36

"לא היית כאן במשך שבועיים. איך אני יכולה לסמוך על בנאדם שאני בקושי מכירה?"
"למה את אומרת דבר כזה? את מכירה אותי. את מכירה אותי יותר טוב מכל אחד אחר."
"ועדיין אני מרגישה שאתה פשוט… תעלומה אחת גדולה. אני אוהבת אותך, בזה אין ספק. אבל… אני עדיין צריכה להכיר אותך. אני בסדר גמור, תניח לי."
דייגו הסתכל פעם נוספת על לילי. עיניה הכחולות היו מושפלות, ריסיה העבים מסתירים את מה שעיניה מגלות. כל מה שהוא רצה זה רק… לגשת אליה ולחבק אותה. הוא לא רצה להניח לה, להשאיר אותה עם הבעיות שלה. היה לו קשה לוותר על הצורך לפתור את כל הבעיות שלה, להפוך אותה למאושרת. אבל… הוא לא יכל. היא לא נתנה לו להתקרב אליה, לא ברגעים שהיא הכי… פגיעה.
"את… את רוצה להזמין?" שאל בשקט, מפר את הדממה המתוחה.
"לא כל כך." הפטירה והסתכלה פעם נוספת על המלצרית הבלונדינית. הדבר האחרון שרצתה זה שהיא תתקרב לשולחן שלהם, לדייגו.
"אני יכול להחליף מלצ-"
"אין צורך." קטעה אותו, עיניה החדות נעוצות בעיניו ומעבירות בו גל של רעד.
"מתוקה, את לא צריכה להיות ככה… תני לי לעזור לך."
"אני לא צריכה עזרה. אני צריכה שקט."
"אוקיי. אז… אני אלך. ניפגש אחר כך, כשתהיי טיפונת יותר רגועה. אל תדאגי, את לא צריכה להתקשר או משהו. אני אדע מתי לבוא."
"שנייה, מה זאת אומרת אתה הולך?"
"את צריכה שקט, לא?"
"לא ממך! אם אתה תלך, לעולם לא יהיה לי שקט. פשוט… בוא נלך לאינשהו, לא משנה לי לאן."
דייגו שתק. הוא כבר עמד, מעילו בידו, והבעה אטומה על פניו. דקה ארוכה שניהם שתקו, שרויים במחשבות. לבסוף דייגו אמר: "בואי."
הוא הושיט את ידו לקראתה, מקים אותה מהכיסא ומניח יד אחת על מותנה, כאומר "את שלי". הם התקדמו לעבר הדלת, שניהם קרירים, מניחים לאגו ולכבוד להפריע להם.
"דייגו! כמה זמן חיפשתי אותך!" לפתע קפצה מול פניהם בחורה נמוכה, תלתלי בלונד ארוכים מכרכים סביבה ומשווים לפניה הדקות הילה זוהרת, עיניה האפורות נוצצות בהתלהבות מרתיעה וגופה הצנום נתלה על דייגו.
"קים! מה… מה את עושה פה?!" קרא דייגו, נרתע מהחיבוקים החונקים שלה.
"סוף סוף מצאתי אותך! תגיד תודה שבכלל חיפשתי, דייגו!" היא הפסיקה לנסות לכרוך את ידיה מלאות בצמידים סביבו והתפנתה להסתכל על לילי, שהבעתה הקפואה נשברה והפכה להלם רצוף.
"מה זה?" שאלה בגועל קים, מסתכלת על לילי מלמעלה למטה כבוחנת את התחרות.
"זו לילי, היא – " התחיל דייגו לומר, לבו פועם בחזקה, אך לילי קטעה אותה באמרה: "בדיוק הולכת." היא פתחה את דלת בית הקפה ויצאה החוצה אל הקור המקפיא של בוסטון. כתפיה החלו לרעוד מכפור ומבכי.