משחק מסוכן – פרק 37

"לאן לעזאזל נעלמת? מרקוס אמר לי שברחת. האידיוט הזה לא הבין למה אני צורחת עליו, הרי ברור מאליו שאני אכנס לפאניקה ברגע שאני יודעת שהחבר שלי נעלם! הוא התחיל לגמגם כמו טיפש, כמעט התחלתי לצחוק אבל הייתי כל כך עצבנית… חבל, עכשיו כשאני חושבת על זה זה היה דיי מצחיק. בכל מקרה, מה אני מקשקשת? הפה שלי ושלך יכולים לעשות דברים יותר מעניינים מאשר לדבר, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…" קים התקרבה אליו לאט לאט, ציפורנה המזויפת מלטפת את לחיו ומעבירה צמרמורת לא נעימה בגבו.
"קים, קים, קים!" הוא מיהר לומר, מתרחק ממנה ורואה איך פניה מתעוותות בחוסר הבנה ועצב.
"מה יש לך, מתוק? לא התגעגעת אלי?" היא חייכה מעט, מעבירה את לשונה על שפתיה הצבועות בורוד לוהט. חלחלה עברה בדייגו, עיניו מסתכלות אל הרחוב, אל הקור שלילי הלכה אליו. לבו נכרם, מתכווץ בקרבו. קים לא יכלה לבחור זמן פחות מתאים מזה לבקר אותו…
"דייגו! תסתכל אליי כשאני מדברת!" צווחה, עיניה האפורות יורות גיצים אליו.
"קים, תקשיבי לי טוב טוב. אני אסביר לך את זה באיטיות, כדי שהמוח הפגום שלך יבין: אנחנו – כבר לא ביחד. אני ולילי – ביחד ועוד איך. אני – לא אוהב אותך. את – לא אוהבת אותי. אני – אוהב את לילי. לילי – אוהבת אותי. את – מפריעה לנו. מובן?"
"שנייה, שאני אבין. אתה זורק אותי? אתה, דייגו נינטו, הפיגור המהלך שאני הפכתי לגבר איכותי, זורק אותי?! תשכח מזה, מאמי! אני ואתה זה לתמיד, לא משנה מה יקרה. במשך 200 שנה אני סבלתי אותך, עכשיו תורך לסבול אותי 200 שנה. מובן?"
"אבל אני לא אוהב אותך! אני אוהב אותה!"
"אתה תלמד לאהוב אותי."
"אני לא רוצה ללמוד לאהוב אותך, אני רוצה אותה, אני רוצה לאהוב אותה, אני רוצה לחיות איתה! את לא מבינה שהלב שלי נקרע כשהיא בוכה? כשאת בוכה אני רק חושב על כמה מכוערת את נראית!"
"לא אכפת לי, דייגו. אני ואתה זה לתמיד."
"אלוהים! אין אני ואת! אני ואת לא קיים! יש רק אני והיא."
"מי זאת בכלל? איפה פגשת אותה?!"
"היא… זה… זה מסובך."
"אתה רואה? היא ואתה זה מסובך, היא מסובכת בעצמה! אני ואתה… זה כבר משהו שונה. קל, פשוט, מושלם."
"זה לא קל, פשוט, מושלם, זה קשה, מטומטם, ולא קיים. לא משנה כמה תתעקשי, קים, אני בחיים לא אהיה שלך. אני כבר שייך אליה."
"אתה רק חושב שאתה שייך אליה. טכנית, אתה שייך אלי. תמיד היית שייך אליי."
"איך בדיוק אני שייך אלייך?! זו בחירה שלי למי להיות שייך!"
"לא! זה לא בחירה שלך! דיימונד אמר שאתה שלי! הוא השליט שלך, הוא בוחר עם מי תהיה, איך תחיה, איך תחשוב. אם הוא אמר שאתה שלי, אז אתה שלי. לא שלה."
"דיימונד כבר לא השליט שלי. שלטון העריצות שלו נגמר ברגע שברחתי מהכלא המזורגג שלו. אני ברשות עצמי. אני חי איך שאני רוצה, מבלה עם מי שאני רוצה, שייך למי שאני רוצה, חושב איך שאני רוצה. אני השליט של עצמי, קים. ואני רוצה להיות איתה. אני רוצה אותה. לא אותך."
"אם אתה כל כך רוצה אותה… איך זה שאתה עדיין פה? מדבר איתי ולא מנחם את היצור הזה בחוץ?"
"קודם כל, שלא תעזי לקרוא לה יצור. שנית, אני רוצה לצאת החוצה, אבל את לא נותנת לי!"
"קודם כל, אני אקרא לה איך שבא שלי. היא לקחה לי את החבר, הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לקלל אותה."
"היא לא גנבה לך את החבר, כשהייתי איתה לא הייתי איתך!"
"בטח שכן, אנחנו לא נפרד-"
"טוב, זה לא משנה כרגע! אני הולך אליה." דייגו הסתכל פעם אחת נוספת על קים המופתעת, ולאחר מכן יצא אל הרחוב הקפוא. הוא סקר בעיניו את הולכי הרגל, מחפש ביניהם את לילי. עיניו לא היו צריכות להתאמץ כדי לחפש, הוא עקב אחרי ריח האש שהתבשם באוויר. הרי ברור מאליו שהיא רותחת, כעוסה ונסערת, האש בוערת בזרועותיה. הוא רק צריך לחפש אותה בחכמה, כנראה קרוב לאגם.

לאחר כמה דקות הוא גילה יער קטן, קרוב לרחוב הראשי של ווסט – ווי. ריח האש והשרפה נמהל בריח הלילה והקור. דייגו נמשך לאור, שהתבהר ככל שהוא העמיק ליער.
"לילי?" הוא לחש אל הלילה, מזיז את הענפים והשיחים בידיו ומגלה קרחת יער קטנה, עטופה בקור ושקט. באמצע קרחת היער, עמדה לילי, עטופה באש לוהטת כשמש. הוא בקושי יכל לראות את גופה מבעד לאש שאכלה אותה. רק השיער שלה בלט בין הצבעים הבהירים, שחור כמו הלילה שסבב אותם.
לאט לאט, הוא התקדם אליה, נזהר בצעדיו, שלא להפחיד אותה.
"לילי… מתוקה שלי…" הוא קרא לה, רק מטרים בודדים מפרידים ביניהם.
"אתה עוזב אותי, נכון?" היא שאלה בקול שבור. לפתע, האש שרקדה סביבה, שומרת עליה כמגן לוהט, הפכה למים. מים קרים, קפואים כקרח, הרטיבו את בגדיה, את זרועותיה, את עורה, משחקים בה. הם זזו איתה, הולכים לצדה כשומרי ראש, מונעים מדייגו להתקרב אליה. המים היו בצבע טורקיז זוהר, שקופים אבל אטומים. נותנים לה לראות את העולם מבעדם, אבל נותנים לאחרים לראות רק את עיניה. הן בצבצו מבין המים המוזרים, מגלות את כל הכאב אשר חבוי עמוק בה.
"ל… לעזוב אותך? השתגעת? אני בחיים לא אוכל לעזוב אותך…"
"אני… אני כבר לא יודעת… אתה אומר לי שאתה בחיים לא תעזוב אותי, ורגע אחרי החברה שלך באה ומחבקת אותך בכזאת התלהבות… אני כבר לא יודעת מה לחשוב."
"את רק צריכה לסמוך עלי. כל מה שאת צריכה לדעת זה שיש לך אותי. תזכרי בזה בכל פעם שאת מהססת באהבה שלי אלייך, כי זו האמת."