משחק מסוכן – פרק 5

דייגו עלה על האופנוע שלו והחל לנסוע. לאן? אפילו הוא לא ידע. הוא כעס, רתח. בעיקר, הוא הרגיש כמו טיפש. הבחורה היחידה שהצליחה באמת לעורר בו משהו, הבחורה היחידה שהוא רצה להתחיל להכיר אותה, דווקא בה הוא צריך… לטפל.
הוא שנא את עצמו. הוא שנא את העובדה שעכשיו הוא צריך להתחיל לרגל אחריה. הוא שנא את העובדה שהוא לא יכול להזהיר אותה לפחות. מסכנה, היא אפילו לא יודעת שהיא עומדת בפני דבר שאף אחד לא יאחל אותו אפילו לאויב הכי גדול שלו.
לאחר נסיעה ארוכה הוא הגיע לאגם קטן. זה היה אגם שהוא הכיר מימים ימימה. הוא זכר אותו מימי ילדותו הנושנים. כמה רצה לחזור לאותם ימים, לאותם רגעים שלפני פגישתו עם דיימונד.
הוא היה אז ילד קטן, בן 13 בערך. הוא היה בשלב הזה שכל החיים פרוסים בפניו, אפשרויות אין סופיות עמדו מולו, הוא רק התחיל לגלות את נפלאות העולם, את סודות היקום.
זה היה באגם, דייגו בילה בו פעמים רבות וזו הייתה אחת הפעמים האלו. הוא שיחק באגם, משיט סירות נייר קטנות לרוחבו. השנה הייתה 1761, החיים היו מלאי תמימות ושמחה.
לפתע צל האפיל על דייגו הקטן. הוא הרים את ראשו וראה מולו גבר גבוה בעל פנים ארוכות. לבושו היה רשמי ומחויט, כאילו כל רגע הוא הולך לאחד מהנשפים המפורסמים ההם שכולם מדברים עליהם.
"שלום." אמר האיש, קולו עמוק ומרעיד.
"היי." חיוך ילדותי הפציע על פניו של דייגו. הוא היה סקרן מטבעו ורצה לדעת מי האיש הזה.
במשך כמה דקות האיש הסתכל על דייגו בחיוך מרוצה. הוא היה מאושר מהשלל שבעוד כמה רגעים יקבל. בהחלט, זה היה טרף טוב.
"במה חפץ אדוני?" שאל דייגו בנימוס. אמו לימדה אותו להיות מנומס בכל עת. היא לא רצתה שלדייגו יצא מוניטין של ילד פרוע מן הרחובות.
"אדוני חפץ בך, ילדי." דייגו בלע את רוקו בפחד. החשש אט אט זחל אל ליבו והסקרנות ברחה במהרה.
"למה אדוני מתכוון בכך?"
"אדוני מתכוון שאתה, ילדי, תבוא איתי. יש לי הפתעה בשבילך. אך ורק בשבילך." אמר האיש כשחיוך זדוני מפציע על פניו הלבנות.
"הפתעה?" עיניו הגדולות של דייגו נפקחו לרווחה. הוא אהב הפתעות יותר מכל דבר אחר בעולם.
"כן, הפתעה. בוא איתי ואני אראה לך אותה." האיש שלח את ידו הארוכה אל דייגו, כאומר לו להחזיק בה. כף ידו הייתה עטופה בכפפה לבנה צחורה ודייגו היסס להחזיק בה. הוא לא ידע אם זה הדבר הנכון לעשות. אמו לימדה אותו שאסור לדבר עם זרים, שלא נדבר על ללכת איתם אל הפתעות.
"אני לא זר." אמר האיש וחיוך דקיק שהיה מרתיע כל אחד עלה על שפתיו הדקות. היה משהו בו, משהו אפל ומושך. אולי זה היה חזותו הדקה. אולי אלה היו עיניו השחורות שנצצו בברק מסתורי ואפל. אולי זה היה גופו הארוך כשרוך, גרום וצנום אך חזק.
"אבל אני לא מכיר את אדוני. מהו זר אם לא זה?" שאל בהתחכמות דייגו.
"שמי הוא דיימונד. הינך הולך להכיר אותי טוב מאוד. אבל בשביל זה תצטרך לבוא איתי, ילדי."
"מה ההפתעה?" דרש לדעת.
"אם אגלה לך זו לא תהיה הפתעה."
דייגו נכנע והחל להלך אחר דיימונד המסתורי. הוא פחד ממה שיקרה לו, אולי זה לא היה רעיון טוב?
"הגענו." אמר דיימונד ודייגו הסתכל סביב. הם היו ביער, רחוקים מהאגם
ומביתו החם. העצים היו צפופים סביבם, יוצרים עיגול משלהם.
"מה ההפתעה?"

צלצול הפלאפון שלו העיר אותו מזיכרונותיו האפלים. דייגו הוציא אותו מכיסו במהירות וענה בבהלה: "הלו?"
"תעקוב אחריה." פקד קולו המוכר עד כאב של דיימונד.
"אני… אני לא רוצה." אמר בשקט, מפחד מתגובתו.
"זה לא עניין של רצון, של אפשרות. אתה תעשה את זה."
"אני כבר לא שייך לך."
"טעות."
"מה טעות? החוב נגמר!"
"עוד מעט הוא יגמר. הרי אתה יודע שהשנה ימלאו עוד חמישים שנים ומאדים יכנס למסלול השמש. אתה אמרת שהחוב נגמר שנה שעברה. זו הטעות."
"לא… לא הבנתי."
"דייגו, כל חמישים שנים אתה גדל. כל חמישים שנים אתה נודר לי והחוב שלך גדל, מרצונך החופשי, אם יורשה לי לציין. חמישים השנים עוד לא נגמרו. יש לך את השנה הזו ואתה משוחרר. זו תהיה העבודה האחרונה שלך. אתה תעשה אותה אחרת… אתה יודע כבר מה יקרה."
"אמרת לי ששנה שעברה החוב נגמר!"
"טעיתי. זה קורה."
"לא טעית. אתה אף פעם לא טועה. אתה עשית את זה בכוונה, נכון?"
"אל תאשים האשמות סרק אם אתה לא בטוח בסיבות."
"דבר ברור! נמאס לי ממשחקי המילים המטופשים שלך."
"דבר יפה אל האדון שלך, דייגו." אמר בקול מאיים דיימונד וברק זוהר נראה בשמיים. דייגו ידע שזה כוחו של דיימונד אשר גרם לשמיים להתקדר באחת.
"אני מציע לך לחזור אל הכלבייה. עוד מעט ירד גשם. אתה לא רוצה להירטב, נכון?" צליל ניתוק הדהד באוזנו של דייגו הכועס. הוא הכניס את המכשיר לכיסו ועלה על האופנוע בחזרה.

לאחר נסיעה של כמה דקות הוא הגיע לכלביה. היא הייתה שקטה ורק ציוץ הציפורים נשמע ברקע. דייגו ידע שכנראה זו שעת ההאכלה אחרת הם היו משתגעים ומרעישים.
דייגו נכנס מבעד לדלתות הרשת הגדולות והסתכל סביב. המקום לא השתנה. אותם כלובים גדולים ואפלים שאת תוכנם כמעט ואי אפשר היה לראות, אותו ביתן קטן אשר שייך לאחראי שדיימונד שם, אותו מחסן קטן ותמים למראה שהסתיר בתוכו את ביתו התת קרקעי של דיימונד.
דייגו החליט לבקר קודם בכלובים, לראות מה שלום חבריו. הוא ידע שלקראת סיום חמישים השנים הם נרגשים מאוד וכנראה ישמחו לראות אותו. אחרי הכול, הוא נודע בתור האחד שברח מדיימונד.
"היי חברים." הוא אמר בלחש, מוודא שאף אחד חוץ מהם לא שומע.
"זה אתה, דייגו?" קולו החלול של אחד מהזקנים נשמע מהכלוב ליד.
"כן, חזרתי." אמר בחיוך קלוש והסתובב אל התא. גבר מבוגר, כבן 40 ומעלה, צץ מבין האפלוליות. חיוך עייף הופיע על פניו המקומטות מעט למראה דייגו הצעיר.
"טעות מרה עשית." אמר הגבר וצחק מעט.
"הייתי חייב. יש לי עוד עבודה אחת." הסביר דייגו ונופף לשלום. הוא התקדם בתאים, סופר אותם עד שהגיע לאחד שרצה.
כלוב מספר 119 היה האהוב עליו. הוא בילה ימים ולילות פה כשרק התחיל את מסעו בתור העובד של דיימונד. עכשיו התגורר בכלובו חברו הוותיק, נד.
"נד, תפסיק לאכול כמו חיה ותגיד שלום לחבר." אמר דייגו וצחק מעט. מבין הצללים הופיע נער בן 17, עיניו הזהובות זורחות בחושך.
"דייגו? זה אתה?" שאל נרגש. דייגו ידע שאם לא ייגש אליו מיד הוא יתחיל ליילל.
"היי, אחי." אמר וטפח על שכמו של חברו.
"מה אתה עושה פה? חשבתי ברחת."
"יש לי עוד עבודה. האחרונה."
"אין עבודה אחרונה, שנינו יודעים את זה. אם לא תברח מהר הוא ישביע אותך לעוד חמישים שנים." אמר נד במהירות וניגש לטרוף עוד קצת ממזונו.
"אני… אני אראה אותך אחר כך. דיימונד צריך אותי." אמר דייגו ומיהר לברוח משם. זיכרונות מפעם רדפו אותו והוא מיהר להתרחק מהמקום לפני שישתגע מהזיכרונות הכואבים.
הוא נכנס אל המחסן וירד במדרגות הבטון אל ביתו של דיימונד. הוא הכיר טוב מאוד את המבנה הרחב ותחושותיו כלפיו היו מהולים בשנאה יוקדת וטינה בוערת.
"היי, שרץ." קרא לעברו מרקוס, שומרו המגודל של דיימונד. מאז ומתמיד מרקוס שנא את דייגו. הוא חשב שדייגו הגיע כדי לתפוס את מקומו כשומרו ויד ימינו של דיימונד.
"היי, חלאה." אמר דייגו אל מרקוס וניגש אליו.
"מה אתה עושה פה?" שאל מרקוס בתועבה. הוא חשד שדייגו חזר כדי לתפוס את מקומו.
"דיימונד אמר לי שיש לי עוד עבודה אחרונה. באתי לעשות אותה."
"שקרן. באת בשביל להעיף אותי, נכון?" שאל באיום שגרם לדייגו לגחך. הוא ידע שהוא יותר חזק ממרקוס.
"תפסיק לפחד. גם אם דיימונד בעצמו היה מציע לי את המקום שלך הייתי מסרב."
"מה שתגיד."
"טוב, בוא נפסיק לשנייה עם המשחקים האידיוטיים האלו ותגיד לי איפה דיימונד."
"הלך לבדוק טרף חדש. אה, הוא אמר לי שיש לו משימה בשבילך. ההוראות במקום שלו." אמר מרקוס והמשיך לעסוק בעבודה שלו: לתצפת על הכלובים.
דייגו התקדם אל המקום הקבוע של דיימונד, המשרד שלו. זה היה חדר גדול, בעל כיסא רך ושולחן ריק. רק טלפון לבן קטן עמד על השולחן, משם דיימונד הפעיל את העסק שלו.
כשדייגו הגיע אל החדר הוא שם לב לפתק קטן ומקופל ששמו כתוב עליו. בידיים רועדות מציפייה הוא פתח אותו.
"יש נער חדש. לך תסביר לו הכול." זה מה שהיה כתוב שם. זה הכול. הוראה אחת פשוטה שהכילה המון. דייגו נרעד. להסביר לנער חדש הכול? זה… זה לא בשבילו. הוא בא בשביל העבודה שלו. הוא בא בשביל הטרף. הוא לא יכול לטפל בחדשים, מרקוס אחראי לזה.
"מרקוס! חתיכת חלאה מהלכת! בוא לפה!" צעק דייגו מהחדר. מרקוס התקדם מרוגז אל החדר, לא מבין מה עשה עכשיו.
"מה אתה רוצה, שרץ?" שאל בעייפות. יש לו עבודה רבה היום.
"מה זה?" סינן דייגו באיום. הוא הראה למרקוס את הפתק בזעם, ידיו רועדות מכעס. הוא שנא את הקטעים האלו שדיימונד אהב לעשות לו.
"חה! אתה תצטרך לטפל בחדש! תהנה!" צחק מרקוס ויצא מהחדר שאנן ושמח. סוף סוף דיימונד מטיל את העבודה שלו על עובדים אחרים ולא רק עליו.
דייגו קרע לחתיכות קטנות את הפתק כאילו בכך יוכל למחוק את הפקודה של דיימונד.