משחק מסוכן – פרק 6

הוא הלך בצעדים גדולים אל חדר פינתי קטן שבו היו שמים את החדשים. כיסא בודד מעץ היה שם ועליו ישב נער צעיר, כבן 14. מבט מיוסר היה על פניו, כאילו התחנן שיוציאו אותו מפה. רק דייגו הבין איזה ייסורים הנער עובר.
"היי, ילד." אמר דייגו וחייך בהיסוס. הוא לא ידע מה לעשות, איך לעשות את זה. הוא זכר את עצמו בתור נער בן 13, מבולבל ופוחד שכל גופו כואב.
"תוציא אותי מפה." סינן הנער וניסה להשתחרר מהחבלים שריתקו אותו לכיסא.
"זה לא ישנה אם אני אוציא אותך או לא. אתה עדיין תישאר ככה." אמר דייגו ולבו נכרם למראה הנער המותש.
"מה קרה לי? למה הגוף שלי כואב? למה… למה אני מרגיש ככה?" שאל בחוסר אונים והרכין את ראשו.
"אני אנסה להסביר לך את זה ככה ש… שתוכל להבין הכול בצורה הפשוטה ביותר. הדרך הכי קצרה שאני מכיר כדי להסביר לך פחות או יותר מה קורה פה היא שתי מילים נורא פשוטות: אתה זאב."
"על מה אתה מדבר?!" שאל הנער בתימהון עמוק. דייגו גיחך לעצמו, הוא זכר את עצמו באותם רגעים.
"אתה זאב. ואתה לא היחיד. אני יודע, אני נשמע כמו משוגע אבל זו האמת."
"אני דיי בטוח שאני בנאדם." אמר הנער וגיחך לעצמו.
"בני האדם קוראים לזה איש זאב או משהו כזה אבל אנחנו מעדיפים לקרוא לעצמנו זאבים. למה להזכיר את הצד השני שלנו?"
"אני… אני לא מבין." אמר הנער בייאוש.
"אז תן לי להסביר לך. מרקוס, תביא לי כיסא!"
"קפוץ לי!" קולו של מרקוס נשמע מהחדר ליד.
"אני אספר לדיימונד שאתה מבריז כדי לראות את אלן!" צעק דייגו וקרץ לנער.
"אתה לא תעז." פרצופו הסמוק של מרקוס הופיע מבעד לדלת, נדהם מרמת החוצפנות שיש לדייגו.
"נסה אותי." אמר דייגו וחיוך שובב הפציע על פניו.
"קח, קח את הכיסא המטופש שלך." אמר מרקוס וזרק אליו כיסא מעץ ישן. ביד אחת תפס דייגו את הכיסא באחת מרגליו והניח אותו על הרצפה. הנער הסתכל עליו המום ודייגו חייך אליו מגחך. הוא התיישב על הכיסא מול הנער והעביר את ידו בשערו כמה פעמים. זה היה הרגל נושן שמעולם לא הצליח לעזוב אותו.
"טוב, דבר ראשון: אתה זאב. כדאי שתפנים את העובדה הזו כמה שיותר מהר כי היו פעמים שאנשים השתגעו פה בגלל זה. הכי טוב שתיקח את זה בתור תכונה נוספת שלך. זה מה שאני עושה. מה שכן, אתה לא יכול לשלוט על התכונה הזו, לפחות לא בהתחלה. אחרי כמה זמן אתה כבר תוכל להפוך לזאב מתי שבא לך וכמה שבא לך אבל תצטרך להתאמן על זה. לכל החדשים יש חולשות כלשהן שברגע שאחת מופיעה הם ישר הופכים לזאב. שלי הייתה שוקולד. ברגע שראיתי שוקולד, לא משנה מאיזה טעם, לא משנה איזה צבע, הייתי הופך לזאב. יש כאלה שריחות משפיעים עליהם, יש כאלה שהרגשות משפיעים עליהם. זה תלוי ביחס לכל בנאדם. ברגע שנמצא את החולשות שלך נוכל לשלוט בהפיכה שלך לזאב.
"דבר שני: הגיל שלך ישתנה. בכל חמישים שנים, כשמאדים נכנס למסלול השמש ואנחנו הופכים לזאבים במשך שלושה ימים רצופים, אנחנו גדלים בשנה. זה דומה לגילאי בני אדם רק שהספירה שונה. במקום כל שנה, זה כל חמישים שנים. אם אני הפכתי לזאב בגיל 13 ועכשיו אני בן 17 אז עברו 250 שנים מאז השינוי.
"דבר שלישי: ההפיכה שלך לזאב הייתה כרוכה גם בנדר לדיימונד. אם הוא זה שהפך אותך אז הוא השליט שלך. אתה העבד שלו, גם אם תרצה וגם אם לא. בכל חמישים שנים צריך לנדור שוב, רגע לפני שאנחנו הופכים לזאבים במשך שלושה ימים. רובנו לא רוצים לנדור לדיימונד אבל… לרובנו אין לאן ללכת אז זו האפשרות היחידה שלנו. אני היחידי שברח מדיימונד והוא יודע שאני לא אנדור לו שוב.
"דבר רביעי: אני צריך שתבין משהו, אתה העבד של דיימונד. אין שום דרך לנסח את זה אחרת. אתה עבד. הוא ישלח אותך למשימות, הוא ייתן לך לעשות דברים בשבילו, אתה בשבילו כלי. מה שכן, הוא דואג לעבדים שלו. הדרך חיים שלך תשתנה ב360 מעלות עכשיו. אתה תגור בכלובים בחוץ, אתה תחיה עם זאבים אחרים, תקבל אוכל בשעות מסוימות, תלך לישון בשעה מסוימת וכו'. בקיצור, ישלטו לך בחיים. יש כאלה שאוהבים את זה, אוהבים את המסגרת, לרוב אנחנו בוחרים באותם אנשים אבל לעיתים רחוקות אנחנו בוחרים במישהו אחר בגלל הגנטיקה שלו או בגלל היכולות שלו. אני מניח שאתה אחד מהמקרים יוצאי הדופן כי… אתה לא נראה לי אחד שמסוגל להיות בשגרה משעממת. כנראה דיימונד מכין בשבילך משהו מיוחד, כמו שהוא הכין לי ולמרקוס. יכול להיות שתיקח את זה בתור כבוד, כמו מרקוס, או יכול להיות שתיקח את זה בתור עלבון, כמוני. אני אישית מרגיש שלקחו לי את החיים בכלל בלי לשאול אותי. זו בחירה שלך לקבוע אם זה מחמאה או עלבון. אני סומך עליך שתעשה את מה שטוב בשבילך."
הנער הסתכל על דייגו במבט מהורהר. זו כנראה הייתה חוויה מסעירה בשביל נער בגילו.
"יש לי שאלה." אמר לאחר כמה דקות של מחשבות.
"כן?"
"איזה משימות יטילו עלי?" שאל הנער. השאלה הפתיע את דייגו. הוא חשב שהנער יתפרץ וישאל למה בחרו דווקא אותו אבל הוא בחר להשאיר את המחשבות והשאלות הללו לעצמו.
"בעיקר דיימונד נותן משימות לעקוב אחרי אנשים מסוימים שעלולים להיות טרף. הוא אוהב לעשות עליהם מחקר לפני שהוא הופך אותם לזאבים."
"רק הוא יכול להפוך אנשים לזאבים?"
"לא… אבל הוא אוהב לעשות את העבודה הזו. זו העבודה היחידה שהוא עושה. את השאר הוא נותן לנו."
"אתה גם עושה עבודות?"
"בוא נגיד שאני… העבד הראשי. דיימונד קורא לי צייד במקום עבד. בגלל זה הוא בחר בי. הבעיה שלו זה שאני לא רוצה להיות צייד או עבד או מה שזה לא יהיה. אני רוצה להיות חופשי."
"העבודות האלו… הן כיפיות?"
"העבודה עצמה מהנה באיזשהו אופן. העובדה שבקרוב האיש שאתה עוקב אחריו יהפוך להיות כמוך קצת מעיבה על הדבר."
"עקבו אחרי?"
"כנראה. דיימונד לא יהפוך מישהו בלי שהוא יודע את העבר שלו או מי הוא."
"יש לך עבודה עכשיו?"
"כן. למען האמת, זו העבודה האחרונה שלי. עוד מעט בא מאדים ואני עף מפה. אני אזכה לחיים אנושיים."
"איך? זה בגלל שאתה כבר לא עבד של דיימונד הזה?"
"לא. אתה נשאר זאב כל החיים. אבל… דיימונד הבטיח לי שלאחר העבודה הזו הוא ייתן לי את החיים האנושיים שלי בחזרה."
"מה, הוא שומר אותם או משהו?"
"לא, לא, כמובן שלא. לדיימונד יש הרבה כוח, בעיקר כוח קסם. בעיקרון, הוא יכול לעשות הכול."
הנער שתק. השאלות פסקו ודייגו קם מהכיסא. הוא חייך אל הנער ויצא מהחדר, משאיר אותו מבולבל ותוהה.