משחק מסוכן – פרק 7

"לאן אתה הולך?" שאל מרקוס ובהה במסכים הגדולים אשר היו תלויים על הקיר. היו בהם תמונות מהכלובים, מצלמות אבטחה קטנות הוטמנו שם כדי שלא יהיו מהומות.
"לעשות את העבודה שלי." אמר דייגו ויצא מהחדר במהרה. הוא לא צריך עוד שאלות חטטניות. באותם רגעים הוא רצה לראות את לילי. הוא ידע שבקרוב היא תהיה רק עוד עבודה, עוד טרף, אבל הוא היה חייב קרן אור קטנה כרגע. לבו כאב מעט, הוא לא רצה שהיא תהפוך לטרף. הוא רצה שתישאר כמו שהיא.

לילי שיחקה עם אחותה הקטנה בחדרה, שומעת את אמה נוחרת בחדר ליד. אמה לא שאלה שאלות לאחר שהיא הופיעה בדלת הבית, סמוקה ונרגשת מה'דייט' עם ג'ף. היא לא סיפרה לה שבעצם לקחה טרמפ עם בחור אומנם חמוד ודיי חתיך אבל בעל עבר לא ידוע. היא לא אמרה לה שהיא לא הכירה אותה, היא לא אמרה לה שלבה עדיין פעם בהתרגשות מהנסיעה ההיא, היא לא סיפרה שהיא קיוותה לחבק אותו עוד פעם אחת, אפילו אם זה למען בטיחותה בנסיעה על אופנוע. זה לא הפריע לה לדמיין פעם נוספת את מגע בטנו המוצקת תחת ידיה הקרירות.
לילי ניגשה אל החלון מהורהרת. אחותה הקטנה נמנמה מעט בעריסתה ונתנה ללילי לשקוע שוב במחשבות. היא בהתה מבעד לחלון על הנקודה שבה עצר ונפרדו. היא נזכרה ששאל אותה אם היא בסדר. היא נזכרה שהוא דאג לה, הזיכרון הזה חימם את לבה. למרות שהיא ידעה שהסיכויים שתפגוש אותו שוב שואפים לאפס היא עדיין חשבה עליו.
לפתע אופנוע גדול ושחור נעצר מול ביתה. היא זיהתה את האופנוע ואת בעליו אשר יושב עליו. זה היה דייגו. לבה פעם והתרגש, סומק קל צף על פניה.
דייגו ירד מהאופנוע והוריד את הקסדה השחורה. הוא העביר את ידו בשערו השחור, מסדר אותו מעט ובכך גם פורע אותו. עיניו החומות נשאו אל הבניין שלה, חיוך קטן נלווה עליהן.
לפתע עיניו נדדו אל חלונה. הוא קלט שהיא עומדת ליד החלון ומביטה בו, בדיוק כמו שהוא עומד להביט בה בשבועות הקרובים. היא תצפתה עליו, בוחנת את מעשיו בדייקנות כמעט בלתי מורגשת.
הוא נופף לה בידו והיא החזירה לו נפנוף קטן. שניהם חייכו, נזכרים באותה נסיעה שכביכול הייתה חסרת חשיבות אך בשבילם הייתה משהו.
לפתע היא נעלמה מהחלון, חזרה פנימה ועיניה הכחולות נעלמו יחד איתה. אותה הרגשת חמיצות התפשטה פעם נוספת בלבו של דייגו. הוא רצה שהיא תחזור, שהוא יוכל להתבונן בה רק עוד קצת.
למחרת בבוקר לילי קמה עם הרגשה טובה. משהו בה אמר לה שזה הולך להיות יום טוב, מלא הפתעות.
היא עלתה אל האוטובוס בחיוך רחב, טעם מתוק עומד בפיה כאשר נזכרה בביקורו של דייגו. היא התיישבה ליד החלון ונאנחה מהורהרת. היא לא הייתה בטוחה שתראה אותו שוב אבל היא רצתה. היא רצתה לפגוש אותו. היא רצתה להודות לו. בעיקר, היא רצתה לפתח איתו שיחה. להכיר אותו. הרי איך היא יכולה לפנטז על מישהו בלי שהיא יודעת משהו משמעותי עליו?
היא הגיעה לבית הספר נלהבת וגילתה שהיא הראשונה שהגיעה. הקלה משמעותית התפרשה בחזה, היא רצתה קצת זמן לעצמה עם מחשבותיה לפני שמגי תבוא עם כל הרעש והצלצולים שלה.
בעדינות היא הניחה את תיקה לידה והחלה לצייר. סתם לשרבט בזמן שהיא חושבת. בתנועות עדינות היא החלה לצייר ציפור פורסת את כנפיה, עוד שנייה ממריאה לאוויר. מחשבותיה היו נתונות לדייגו ולעיניו החומות ובלי משים היא גילתה שהיא מתעסקת בו יותר מדי.
"ציור יפה." אמר לה קול עמוק. בבהלה היא קפצה אחורה במושבה. זה היה דייגו, לבוש בג'ינס בהיר ובחולצה שחורה נקייה. לבה פעם למראהו ועיניה נצצו. במהרה היא עצרה בעדה, אומרת לעצמה שרק אתמול נפגשו.
"תודה." היא חייכה מעט ועיניה ברקו.
דייגו הניח את תיקו על המושב שלידה והתיישב בנינוחות. לילי נרתעה מעט, לא מבינה מה הוא עושה. דייגו, מצידו, חייך אליה חצי חיוך בטוח. הוא ידע מה הוא עושה. הוא ידע מה הוא צריך לעשות. הוא צריך להתקרב אליה. לאסוף מידע עליה. הרי זה מה שדיימונד הטיל עליו לעשות. רק ככה הוא יוכל לקבל את חייו האנושיים.
"מה… מה אתה עושה? חברה שלי יושבת פה." אמרה לילי בדאגה.
"היא תשב במקום אחר." קבע דייגו.
"אבל… היא יושבת פה." אמרה בכיווץ גבותיה הדקות.
"לילי, עזבי את זה. אני יושב פה." אמר דייגו בהחלטיות והישיר את מבטו אל לילי. הוא ידע שיכולותיו מאפשרות לו להשפיע עליה. הוא היה מסוגל להשתלט על מוחם של אנשים. אומנם הם עדיין היו במודע אבל בלי מודע דייגו השתלט על הראש שלהם. הוא היה עושה את זה למשך כמה דקות ואחר כך חוזר לגופו. הם לא היו מרגישים בדבר.
עכשיו הוא בתפקיד ולמרות שהוא שנא לעשות את זה, הוא נכנס למוחה, למחשבותיה. זה היה פשוט בשבילו בדרך כלל, אבל עכשיו… זה כאילו היא דוחה אותו. היא לא מרשה לו להיכנס למוחה. והיא עשתה את זה בכלל בלי לדעת.
לפתע נכנסה לכיתה מגי. לילי חייכה, יודעת שעכשיו דייגו יקבל על הראש. מגי התקרבה אל השולחן מעט זועמת על חוצפנותו של דייגו.
"מגי, תגידי לו. הוא פשוט…. בא והתיישב." אמרה לילי ודייגו גיחך לצדה. מבטה הכחול חדר אליו בזעם וגרם לו רעד כמעט לא מורגש אך דייגו הרגיש אותו. 'יש לה כוחות?' שאל את עצמו ותהה אם זה אפשרי.
"קום לי מהמקום." אמרה מגי כועסת. התיק הכבד הכאיב לה בגב והבוקר לא הלך לה כל כך חלק. היא רק רצתה לשבת ליד חברתה הטובה ולשוחח איתה על הבוקר שעבר עליה.
"אני יושב פה."אמר בקול בטוח. תוכניותיו היו שונות. הוא רצה לשבת ליד לילי, זו הייתה פקודה מדיימונד. אחת החברות הקטנות שלה לא תוכל להרוס לו את התוכניות. אז הוא עשה מה שרבים כמוהו היו עושים, הוא נכנס למוחה ודיבר בשמה: "אוקיי. ביי, לילי." אמרה והלכה משם. במהירות דייגו יצא ממוחה, הוא לא היה אחד מהמוחות האהובים עליו.