משיכה מלאכית פרק 1 (שיכתוב )

אבריל :

"אוי דרק אני כל כך מצטערת " אמרה אבריל ורכנה קרוב יותר אל דרק . שיערו השחור נדבק למצחו והוא נראה מיוזע ונסער .
"למה לא סיפרת לי קודם ? למה כולם ידעו חוץ ממני ?” הוא שאל ונרתע ממנה .
"תכננתי לספר לך פשוט … לא מצאתי את ההזדמנות המתאימה ולא סיפרתי לך לפני שהלכתי למבחן בגלל שיערתי שאין שום סיכוי שהתקבל " אמרה אבריל והתכוונה לכך ברצינות . היא נגשה למבחן הכניסה לאקדמיית פרייס בשלי שמץ של תקווה להתקבל , היא בעצמה הייתה בהלם כאשר קראה את המכתב ובו הודיעו לה שהיא התקבלה .
"למה לא סיפרת לי , חשבתי שיש ביניינו אמון , חשבתי שאת סומכת עלי . אבל נראה שטעיתי " הוא אמר בקול רם שהלך ונחלש .
"אני נשבעת התחננתי לספר לך , בבקשה דרק תאמין לי " התחננה אבריל .
דרק לא שמע אותה , פניו היו אטומות . הוא נעמד על רגליו ואמר , “ אני מצטער אבריל , חשבתי שיש ביניינו אמון ושאנחנו סומכים אחד על השנייה . תהני באקדמייה שלך . זה נגמר ביניינו " הוא הלך ואשאיר את אבריל אחוזת רגשות אשם על המדשאה הירוקה של הנמל . אבריל לא בכתה , היא הרגישה רע על כך שזה נגמר בצורה כזו אבל היא לא בכתה .
זה היה מוזר ,כי בכל הזמן שהיא ודרק יצאו היא הייתה אומרת לחברותיה שהיא תמות בלעדיו או שהיא תעשה הכל כדי להחזיר אותו עליה . עכשיו שזה קרה אבריל הרגישה רק הקלה . אבריל לא ידעה בדיוק למה זה מה שהיא מרגישה ,זה היה כאילו פתאום היא כבר לא הייתה תלויה באף אחד , כאילו היא יכלה לעשות כל מה שהתחשק לה .
אבריל הביטה אל האופק , הים היה לפניה ובתוכו עשרות ספינות ,נושאים ומטען ,היא כל כך תתגעגע לתחושה הזאת , למשב הרוח ולריח המלוח של מי הים .
פרייס נמצאת במרכז המדינה כך שהיא תראה את הים רק שתחזור הביתה .
פרייס … היא כל כך רצתה להתקבל לשם , האקדמייה הכי יוקרתית בכל המדינה .
אבריל נזכרה בפניהם של הוריה , בתגובות שלהם כשהיא הראתה להם את המכתב ואת ההזמנה המצורפת .
"את תשיגי את כל מה שלנו לא היה " הם אמרו ואושר על פניהם ."לפחות את לא כישלון כמונו " .
אבריל שמחה שהיא גרמה להם נחת . היא ידעה עד כמה הם רצו שהיא תצליח , הם נתנו את כל מה שהיה להם בשביל זה .מחוגים ועד שיעורים פרטיים . כל מה שצריך .
לאחר מכן מחשבותיה נעו לעבר חברותיה הטובות , סופי ואמה , הם שמחה בשבילה אבל בצורה חלקית .
"ואני עד חשבתי שנלמד באותה כיתה בשנה הבאה " אמרה אמה וחיבקה אותה .
“ איך נסתדר בלעדיך אב ?” שאלה סופי והצטרפה לחיבוק .
הם היו משהו מיוחד , שני הבנות האלה . לכל מקום שלא לתך לעולם אבריל לא תפגוש נערות כל כך הזויות ומצחיקות כמוהם .
היא תתגעגע לכל דבר בעיירה הזו , אבל זה לטובה , היא צריכה ללכת לאקדמיית פרייס כדי להתקדם .
אבריל הוציאה מהכיס האחורי של הגינס שלה את המכתב הקבלה שלה .
"גברת קליין הינך התקבלת רשמית לאקדמיית פרייס היוקרתית … " אבריל שיננה את המכתב בעל פה כבר לפני שבוע , ביום שקיבלה אותו . במהלך השבוע היא חיפשה את ההזדמנות המושלמת לספר לדרק שהיא עוזבת , אבל לא מצאה אותה ,או כל תירוץ אחר לכך שלא סיפרה לו .
דרק היה הנער הכי נחמד , חתיך ומקובל בכל השכבה והוא בחר לצאת איתה .
כשניהם למדו יחד ביסודי היא כל כך אהבה אותו וכמעט התעלפה וכביקש מנה להיות החברה שלו . עכשיו הם נפרדו וזה היה בגללה .
אבריל רצתה לבכות , היא ניסתה בכל כוחה אבל הדמעות כאילו סרבו לרדת .
בשלב מסויים , כשהשמים החלו לקבל גוון כתום-סגול, אבריל הביטה בשעונה והבינה שהיא ישבה לבדה במדשאה במשך שעתיים שלמות .
אבריל התרוממה למצב עמידה וניערה מבדיה חתיכות קטנות של עשב והתחילה לכת לכיוון בניין הדירות שבו גרה .
"אני בבית ,אמא " קראה אבריל וסגרה את הדלת מאחוריה .
"אני כאן מתוקה " קולה של אימה נשמע מכיוון המטבח . “ איך הייתה השיחה עם דרק ?” היא שאלה בזמן שאבריל התיישבה ליד שולחן פינת האוכל .
"הוא … הוא כעס " אמרה אבריל ולקחה תפוח ירוק מקערה שהייתה מונחת על השולחן . “נפרדנו אמא " היא אמרה אחרי שנגסה נגישה קטנה בתפוח .
"הו , מותק איך את מרגישה ?” שאלה אימה בדאגה .היא רחצה את הכלים המלוכלכים מארוחת הצהריים .
"אני לא יודעת זה … זה די מבלבל , כומר אני לא עצובה, אולי רק בגלל שזה נגמר בצורה כזאת אבל אני מרגישה די הקלה ואז אני מרגישה רע כי יש לי הקלה על משהו כזה " הודתה אבריל והניחה את ראשה על השולחן בתסכול .
"הו מתוקה . אני בטוחה שיהיה בסדר ". אבריל הרימה את ראשה מהשולחן והביטה באימה. היא חייכה בעידוד וקמתי צחוק הופיעו על פניה המבוגרות , שיערה החום ככה היה אסוף בפקעת כרגיל ועיניה הירוקות אפורות וחייכו גם הם .
"את כנראה צודקת אמא " אמרה אבריל . היא ידעה שאימה רק מנסה לעזור אבל לא היה כל סיכוי שהיא תבין , אף אחד לא יכול להבין וגם אבריל בעצמה לא הבינה מה היא רוצה .
לאחר שאבריל גמרה את התפוח היא השליחה את השאריות לפח וצעדה לכיוון חדרה שהיא בקמה המסדרון , אביה לא היה בבית ככל הנראה הוא עד היה בעבודה ולכן הבית היה שקט במיוחד . אבריל נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת מאחוריה .
החדר היה מסודר כרגיל חוץ משלחן העבודה שהיה מלא בשיעוריי בית להגשה שהיא כבר לא תצטרך להגיש . אבריל הורישה את נעלי האולסטרס שלה בביטע ונשכבה על המיטה ביאוש .
למה אף אחד לא מבין מה עובר עליה ? למה היא בעצמה לא מבינה מה עובר עליה ?
האם היא תוכל לעבור לפרייס ופשוט לשכוח מדרק , לשכוח מהכל ולפתוח דף חלק לגמרי?
עיניה של אבריל נעצמו והיא ידעה להתשובות לשאלות האלה לא יפתרו בזמן הקרוב .

מקווה שאהבתם :)