מתוסבת – פרק 23

״קדימה״אמרה אמא מסמנת לי להיכנס לאוטו, אבל לא רציתי.
הפנתי את מבטי לאמא ועם המבט שהיה לה על הפנים, העדפתי להשאיר את המידע לעצמי.
נכנסתי לאוטו ושוב הבטתי באותו מקום, אבל הוא כבר לא היה שם. ״את בטח בשוק״ מילמלה אמא שלי למראה הפנים החיוורות שהיו לי, אבל היא לא יודעת שזה ממש לא בגלל התקרית הקודמת.
״לא, ממש לא. האמת זה אפילו שיעשע אותי לרגע״ אמרתי, חוזרת לעצמי.
״וואלה? כי אותי זה ממש לא הצחיק״ אמרה ביציאה מהחניה והתחילה לעלות לכביש. עכשיו אני באמת מרגישה שאני חייבת לשתף את זה עם מישהו, אבל לא אמא. אולי בר? או רותם?
הגענו הביתה ואמא שלי לא זזה לשנייה מהפלאפון, אין לי מושג עם מי היא מדברת, אבל אני בהחלט יכולה לנחש על מה. אז אני החלטתי להתקשר לבר.
״הלו?״ ענתה מהצד השני. ״בר, עזבי מה שהיה קודם, את יכולה בבקשה לנטוש את אופק לכמה דקות?״ שאלתי. ״כן כן ברור… קרה משהו?״ שאלה. ״נראה לי שכן״ עניתי, והיא כבר יצאה אליי.
בר אצלי בחדר, בהלם כשסיפרתי לה את כל מה שקרה. הכל, גם באוסטריה, אבל אז לקחתי נשימה עמוקה. ״זה לא הכל״ אמרתי והיא הביטה בי במבט שואל. ״מה זאת אומרת? יש עוד?״ שאלה. סיפרתי לה שאני יודעת מי החזיק בי, ואיך קוראים לו ולמה הוא עשה את זה. ״ראיתי אותו היום אחרי שקרה מה שקרה ועליתי לרכב עם אמא״ אמרתי מביטה בה, מחכה לתגובה. ״גל, אני באמת לא יודעת מה לומר. את מבינה שזה מטורף נכון?״ שאלה. ״כן, אבל תחשבי על זה, אם כבר הבחור הזה הציל אותי. אם מישהו אחר היה מגיע אלי לפני, אני לא הייתי יודעת מה קורה איתי..״ עניתי לה תשובה נורא הגיונית והיא הינהנה כהסכמה. ״יש בזה משהו, אבל בכל זאת. מטורף״ אמרה. ״רגע יש משהו אחד שעוד לא הבנתי לגמרי. למה הוא חזר להציל אותך מהחוטפים באוסטריה?״ שאלה. ״אני.. אני באמת לא יודעת לא ממש חשבתי על זה, כנראה הוא היה צריך אותי בחיים כהוחכה לאבא שלי שאני חייה או משהו כזה״ עניתי תשובה די מספקת. ״כן, נשמע הגיוני. אבל בכל זאת, הכסף כבר היה אצלו״ אמרה במטרה להוכיח שהוא לא היה חייב לעשות זאת. נאנחתי אנחה קלה. ״זה לא משנה, הוא לא פגע בי או משהו, לא הייתה לו כוונה רעה אליי״ אמרתי קלות ונשענתי על גב המיטה. לפי עיקום הפנים של בר נראה שהיא חושבת על משהו, אבל בכל זאת לא מצהירה זאת בקול. ״על מה את חושבת?״ שאלתי אותה. היא הביטה בי קלות ״לא משהו רציני״ אמרה. ״אז, את חושבת שאולי הוא.. ינסה ליצור איתך קשר?״ שאלה ולרגע גרמה לי לתהות. ״אני.. לא לא יודעת, לא חשבתי על זה״ שיקרתי. מאז שראיתי אותו בחנייה, הדבר היחיד שמכרסם לי את המחשבה זה מתי יצא לי לדבר איתו שוב, להבין מה קורה פה ומי בדיוק נגד מי. ואיפה אבא שלי בסיפור. ״איך לא סיפרת לי עד עכשיו?״ שאלה בר. ״אולי כי המון זמן לא הייתי כאן, הרגשתי כמו זרה בינכם. לא באמת הרגשתי שייכת, אפילו עכשיו. אני עדיין מרגישה שאני תקועה איכשהו״ אמרתי מפנה את ראשי הצידה. בר לא השמיע הגה ורק דחפה אותי לחיבוק. ״שלא תעזי״ מילמלה מבין שפתייה. ״היה לנו קשה בלעדייך, כל אחד היה תקוע בעולם שלו. וגם כשחשבנו שהמשכנו כבר הלאה, לכל אחד הייתה פיסה חסרה. היינו חסרים, מבלי החלק שלך.״ אמרה וגרמה לי לחייך.
התנקתי מימנה ונאנחתי קלות, יש משהו שאני חושבת עליו המון זמן, והגיע הזמן לקבל תשובות. ״בר, אני יודעת שקרה הרבה דברים כשלא הייתי פה וזה למה אני צריכה שתעני לי, משהו השתנה ביחס של רון אליי. הדיבור, המבט, אפילו המגע. תהיי איתי כנה, מה קורה?״ שאלתי והבטתי בעיניי השקד שלה, היא היססה לרגע. ״את צריכה לדבר עם רון״ אמרה, כאילו נאסר עליה לאמר יותר מזה. ישר מבלי לחשוב פעמיים הרמתי אליו צלצול. ״הלו?״ נשמע הקול שלו מעבר לפלאפון. ״רון, הגיע הזמן שנדבר על הכל עכשיו, ותהייה כנה.״ אמרתי ואני יכולה להישבע שאנחת פחד נשמעה מהצד שלו, המשכתי ״קודם כל, איך היה אצל אופק?״ שאלתי במודעות מלאה שהוא בכלל לא היה שם. ״היה טוב, למה חיים?״ אני מניחה שהוא מבולבל, אבל עדיין, הוא משקר לי. ״רון… אתה, אתה עדיין אוהב אותי? מרגיש לי שמשהו השתנה מאז שחזרתי ואני צריכה לשמוע אותך אומר את זה..״ מילמלתי בעצב. בר השפילה ראשה ושתיקה קצרה נשמעה בפלאפון. ״גל מה יש לך? ברור שכן״ ענה. ועם כמה שרציתי לשמוח ולחשוב שזה נכון, המשכתי. ״רון, אני יודעת את האמת״ אמרתי. אני לא יודעת בדיוק איזו אמת, אבל חייבת להיות אחת כזאת. בר נדדה בראשה כאילו לא כדאי לי לאמר דברים כאלו. שוב פעם, על מי היא מנסה להגן? ״אם ככה יפה שלי זה לא שיחה לפלאפון, אני אבוא אלייך עוד חצי שעה״ אמר במהירות ״ביי״ סיים והשיחה התנתקה. ״בר, עכשיו את חייבת לדבר״ ציוויתי עליה.
״אוקיי, אבל בבקשה ממך גל, אל תכעסי עליי״ אמרה אבל אני רק המשכתי להביט בה בסימן שאלה. ״כשלא היית כאן, רון… רון היה בדיכאון נוראי, הוא היה עצבני כל הזמן והרחיק את כולם, סירב ללכת ללימודים, בהתחלה הוא היה בסדר כי הייתה לו תקווה אבל הזמן עבר ולא שמעו ממך כלום, אז זה מה שקרה. והיחידה שהייתה שם לעזור לו ועדיין לא וויתרה זאת רותם״ היא המשיכה לדבר אבל בתוך תוכי אני כבר חושבת שהבנתי מה קרה ״….הם בילו הרבה, יום אחד אופק לקח את רון הצידה ואני את רותם. ניסינו לבדוק מה קורה כי חשדנו בהם כל כך, היו הכחשות אבל בסוף הם הודו שהתנשקו, ואז הם סוג של היו בקשר אבל רון סיים את זה בטענה שהוא עדיין מרגיש אלייך משהו והוא בוגד בך״ אמרה והשתנקה במילים האחרונות. הבטתי בה בהלם, הייתי בהלם. רותם, לא היה לה משהו עם רועי? ורון? הוא, בגד בי? עם רותם? זה בכלל נחשב לבגידה? הרבה מחשבון כירסמו לי את הראש אבל לא הזזתי עפעף, רק הבטתי בבר. דמעות מילאו את העיניים שלי, כאב מסוים עטף את הגוף שלי אבל לא זזתי. לא רציתי לבכות, לא רציתי שזה יהיה נכון. משהו אחר היה לי בראש, אם הם התנשקו, ואז הוא עזב אותה, זה לא אומר שאולי היא מרגישה אליו משהו? וההפך.. ״גל?״ מילמלה בר, מחכה להתפרצות, לכעס, לבכי. אבל שוב, לא זזתי. בלעתי רוק ומיצמצתי כמה פעמים, מחזירה את עצמי למציאות. ״כמה זמן?״ גימגמתי את השאלה הזאת. ״כמה זמן מה?״ שאלה בר בעדינות. ״כמה זמן מאז שעזבתי?״ שאלתי אותה. בר כיווצה את מצחה לחשיבה, ואז היססה. ״חודש וחצי בערך..״ מילמלה שוב. נשמתי נשימה עמוקה ושאפתי החוצה. ״היא אוהבת אותו?״ שאלתי בחצי חשש, חצי כעס. ״אני לא יודעת גל, זה היה מוזר, הכל״ אמרה. ״אז, זהו? זה נגמר?״ מילמלתי עכשיו אני. ״למה שזה יגמר? קרה טעות, אבל הוא אוהב אותך, אין סיבה שתסיימו את הקשר בגלל זה״ אמרה. אבל זה לא רק זה. זה העובדה ששיקר לי, ולא סיפר לי את האמת, ושיש לו כנראה משהו לרותם וההפך. זה לא רק זה. ״בר, מדובר בהכל, אי אפשר רק לאמר שהוא אוהב אותי אז הכל סבבה״ אמרתי. ״אבל זה חלק חשוב מזוגיות״ אמרה. ״אהבה, חשובה בדיוק כמו אמון, וכנות״ אמרתי חזרה. ״את עדיין אוהבת אותו?״ שאלה אותי בר. ״ברור! הוא גרם לי ליפול חזק לרגשות אליו מאז שנישק אותי בפעם הראשונה. אבל, דברים השתנו כל כך מאז״ אמרתי בעצב ופתאום הפלאפון שלי צילצל. ״תעני״ אמרה בר למראה השיחה של רון. ״הלו?״ עניתי. ״אני בחוץ״ אמר וניתקתי. ״הוא מחכה בחוץ, אני שנייה באה״ אמרתי לבר והיא הינהנה. יצאתי מהחדר וראיתי את אמא עדיין מדברת בפלאפון, יצאתי מחוץ לבית וראיתי את אביאל עומד בפתח. ״אני פה עם רון״ אמרתי והמשכתי ללכת, רון עומד מחוץ לשער. ״כנס״ אמרתי ופתחתי את השער. רון עמד מולי, לא ידע מה לעשות, לחבק אותי או לנשק, בסוף רק עמד. ״היי״ אמר בלחש ואז הביט בי בעיניים הכחולות שלו. ״היי רון״ אמרתי וסגרתי את השער אחריו. ״רון…״ מילמתי אבל הוא במהירות תפס בפנים שלי ונישק אותי, עם כמה שרציתי לנשק אותו חזרה, לא יכולתי. ״רון לא״ אמרתי ולקחתי צעד אחורה. ״גל, אני מצטער, אני לא הייתי אני״ אמר ועצרתי אותו. ״רון אני לא יכולה להאשים אותך, בשלב מסוים אני יודעת שכולכם חשבתם שאני מתה, ואם זה באמת מה שהיה קורה מן הסתם שהדבר היחיד שבראש שלי זה שתמשיך הלאה. אבל אני חייה, כל הזמן הזה הייתי בחיים, לקוחה מהמקום הזה. אני לא מאשימה אותך ואני אפילו לא כועסת. אבל רק דבר אחד תאמר לי, אתה מרגיש כלפיה משהו?״ דיברתי במהירות אך בבירור. נתתי למילים להיכנס אליו. והבטתי בו מחכה לתשובה. ״גל, אני אוהב אותך״ אמר בחדות. ״גם אני אותך רון, אבל, זה לא מה ששאלתי״ אמרתי בעצב. ״גל, אני אוהב אותך״ הפעם המילים נשמעו חלשות יותר, מסתירות בכוח מידע אחר. ״רון״ הפצרתי בו. ״כן״ אמר בתבוסה. לרגע הייתי ממש מבולבלת, אבל הוא כבר פתח את פיו. ״כן, אני מרגיש משהו אלייה, אבל אני עדיין מרגיש אלייך משהו״ אמר, חושף את על ליבו. ידעתי שזאת התשובה, למה בכל זאת הייתי מופתעת? ״אני לא מוכנה לחלוק בך״ אמרתי בנוקשות. ״את לא!״ קרא אבל הגברתי את קולי ״אני כן! אתה נאחז בי, אבל אתה לא יכול להתכחש למה שקורה..״ השפלתי ראשי וישר הרגשתי את הידיים של רון מרימות את פניי. ״בבקשה גל..״ אמר בלחש ״תיסלחי לי״ המשיך. ״אני לא כועסת עלייך, אין לי למה לסלוח. זאת לא האשמה של אף אחד מאיתנו, החיים קורים, משהו התחיל בינך לבינה, ומשהו הסתיים ביני ולבינך״ עניתי. בעודו מהסס אם לנשק אותי, התנתקתי מימנו. ״נתראה בבית ספר״ אמרתי ״גל..״ שמעתי את קולו לוחש וצעדתי חזרה הביתה, כשהסתובבתי הוא כבר נעלם. ״הכל טוב?״ שאל אביאל מאחוריי, בכניסה לבית. ״כן… תגיד אפשר לשאול אותך משהו?״ הסתובבתי לכיוונו. ״אני מניח שכן״ אמר. ״זאת לא עבודה קשה? ככה לעמוד כל לילה ופשוט לשמור, לבד״ שאלתי והבטתי בו, אני אפילו לא יודעת למה שאלתי אותו משהו, רציתי להעביר את החלק של רון לכמה שניות כנראה. ״לא כשיש לך את הכישורים המיוחדים שלי״ אמר ולרגע התבלבלתי ובאמת התעניינתי בדבריו. ״מה זאת אומרת? איזה כישורים צריך חוץ מרישיון בנשק?״ שאלתי. ״יש הרבה דברים עליי שאת לא יודעת, וזאת המטרה בעצם. אני שומר ראש פרטי, אפילו השם שלי זה רק ייצוג״ אמר. ״רגע, אז השם שלך, מזוייף?״ שאלתי והבטתי בו בפנים הלא רציניות בעליל שלי. צחקתי. ״מה כל כך מצחיק? אביאל זה לא השם הפרטי שלי, זה שם יצוגי, עממי כזה. אין לי שם ישראלי, אז בחרתי אחד שיגרום לאנשים לרצות לשכור אותי״ אמר. ״אממ.. בטח״ צחקתי וגם הוא, ניכנסתי לבית והכל חזר אליי שוב. חזרתי לחדר. ״נו?״ שאלה בר. ״נראה לי ש.. נפרדנו״ הבטתי בה, לא בכיתי. אבל רציתי, מאוד. ״סיימתי את זה, בדרך כלשהי… אבל יש עוד קצה לא סגור״ אמרתי והבטתי בבר. ״רותם?״ שאלה. ״כן״ אני חייבת לדבר איתה, יותר נכון. היא חייבת לתת לי כמה הסברים.
״גל, חשבתי על זה כשדיברת עם רון, הבחור ההוא שחטף אותך, למה הוא צריך כסף אם הוא גם ככה עשיר? הרי המטוס והבית זה מאיפה שהוא… ומאיפה כל הכסף הזה כבר מהגיל הזה? אם הוא מחשיב עצמו כבן תשעה עשרה.. ובכלל, למה הוא צריך כל כך הרבה זהויות? כמה שנים הוא כבר מתחזה?״ שאלה לפתע בר, שאלות שכנראה לא עלו אפילו לי לראש. ״וואו האמת שלא חשבתי על זה, יש משהו משונה בבחור זה בטוח״ אמרתי והתיישבתי על ידה במיטה. ״ועוד משהו, למה הבחור הרזה שחטף אותך מהבית של לוק התכוון כשאמר לך שיש ללוק שם או כינוי או משהו כזה..?״ שאלה. ״אני לא חשבתי על זה בצורה כזאת, סתם הנחתי שהוא פסיכי עם תעודות״ אמרתי והבטתי בה. ״רואה, אנחנו מפספסות כאן משהו״ אמרה. ״כמו מה?״ שאלתי ואז זה הכה בי ״בר, ביום השני, כשנסענו לשדה תעופה, הייתה גברת זקנה שנפרדה מימנו לשלום, היא קראה לו ׳ניק׳, אולי זה השם האמיתי שלו? וואי שכחתי מזה לגמרי״ אמרתי בהלם מעצמי, גיליתי פה משהו. ״ניק?״ שאלה לאוויר. ״שם משפחה?״ שאלה אליי. ״לא, רק ניק״ עניתי.
״גל?״ שאלה לאחר שתיקה קצרה, הראש שלי היה במקום אחר. זה פשוט הסתיים? מה שהיה איתנו פשוט נגמר? חשבתי ונראה שבר הבחינה בהבעות שלי. ״אם זה שווה משהו, אני חושבת שעשית את הדבר הנכון. לא הייתי חולקת ברגשות של אופק כלפיי עם אף אחת אחרת, עם כמה שהמצב נורא מסובך, העיקר בסיפור הזה זה, זאת… הגלגל השלישי. ותאמיני לי, כי זה רשום בספרים ומוצג בטלנובלות, זה לא מסתיים טוב אף פעם. לאף אחד. אמיץ מצידך היה לעשות את הצעד הראשון, לקחת מרחק ממה שנוצר״ אמרה. חייכתי, היא באמת חושבת שעשיתי את הדבר הנכון? הכנות שלה גרמה לי להרגיש יותר טוב עם מה שקרה. ״עדיין, להיות אמיץ בסיפור הזה, זה הקרבת קורבן.״ נאנחתי. ״אהבה בדרך כלל באה עם כל תופעות הלוואי האלו״ חייכה אליי בר. יהיה בסדר.
השעה כבר שש בערב ובר כבר מזמן לא כאן, חזרה הביתה. כל כך משעמם! לילי הרבה זמן לא כאן ואמא נסעה לתחנת משטרה או משהו כזה, אולי אני אלך לדבר עם אביאל.
התקדמתי אל עבר דלת הכניסה והבחנתי באביאל מכין לעצמו כוס קפה במטבח. ״רוצה משהו עם זה?״ שאלתי מנסה להיזכר מתי היה לו זמן לאכול. ״לא תודה גברת צעירה, אני לא רעב״ אמר בחיוך והתיישב. ״גברת צעירה? יש לך דיבור של אדם בן שישים״ ציינתי והתיישבתי מולו. ״מה רע?״ שאל בזמן שלגם מהכוס שלו. ״לא כלום. אכלת בכלל משהו היום?״ שאלתי. ״סמכי עליי, אני אוכל״ ענה. ״כן אבל מה? אתה בטוח שאתה לא רוצה אפילו קוראסון?״ שאלתי שוב. ״לא תודה, באמת שלא. מה איתך? משועממת?״ שאל כנראה כי הבחין בחוסר מעש שלי ובהתעניינות יתר מצידי בתזונה שלו. ״כן קצת״ חייכתי באשמה. ״אז תגיד אדון מיסטורי שכמוך, מה השם שלך באמת?״ שאלתי, הפעם זה באמת עיניין אותי. ״אני יכול לספר לך, אבל אז אצטרך להרוג אותך״ אמר ואני צחקתי בציניות ״חה חה, נו מה השם שלך?״ שאלתי בחוסר סבלנות. ״קוראים לי דילן״ ענה בתבוסה. ״איזה קטע! אתה יודע שיש שחקן ממש חתיך שקוראים לו דילן שאני אוהבת, הוא משחק בסדרה שאני רואה״ עניתי בהתלהבות. ״כן, אני מכיר. עם האנשי זאב לא? שהם מנסים לברוח מתוך מבוך וזה״ אמר ואני צחרתי למשמע דבריו. ״לא, עירבבת בין שתי דברים שונים אבל כן, הוא״ אמרתי ונאנחתי מביטה בשעה, רק שש ועשרה, הזמן לא זז. ״ותגיד איפה את-״ לפני שהספקתי לסיים את המשפט רעש נשמע מבחוץ ואביאל, דילן, קם על הרגליים. ״זה יכול להיות חתול״ מילמלתי בפחד. ״זה יכול לגרום לנו לחשוב שזה רק חתול. תישארי כאן״ אמר. ״אביאל! אני ממש פוחדת אני לא רוצה להישאר כאן לבד״. -״הבית מאובטח ונעול, כנסי לחדר, תנעלי על עצמך ותיראי טלוויזיה או משהו, אני שנייה בא״ אמר ויצא מהבית, רצתי לחדר במהירות ונעלתי הכל. נכנסתי מתחת לשמיכה והדלקתי טלוויזיה, מנסה לגרום לראש שלי לחשוב שהכל בסדר, שום דבר לא קורה ואולי זה רק הכלב של השכנים. עוד רעש נשמע מבחוץ. הבטתי במסך הטלוויזיה, מנסה לרכז את עצמי בפרק של האנטומיה, ורגע לפני שאני יוצאת מדעתי, אביאל קורא לי ״גל, זה לא היה כלום״ הקול שלו הרגיע לי את הצורה, יצאתי מהר מהחדר מהפחד להיות לבד ״תודה לאל״ מילמלתי. ״תודה לי״ העיר בציניות, שובר קרח. ״כן״ חייכתי בתגובה. ״אני בבית״ קולה של אמא הידהד ברחבי הבית ואני ואביאל הבטנו בדלת כניסה. ״מישהו שכח לנעול״ מילמלתי לכיוונו. ״היי אמא, איפה היית?״ שאלתי אותה מביטה בחיוך על פניה. ״הלכתי למשטרה, הם אמרו שזה היה כנראה פראנויה, אז אחרי ביקרתי את לילי״ אמרה ואז הבחנתי בידה אוחזת ביד קטנה יותר, לילי צצה מאוחרי גופה של אימי. ״לילי!״ חייכתי וחיבקתי אותה. ״איך היה אצל איציק?״ שאלתי. ״חבר של אמא הוא ג׳נטלמן״ צחקה והן נכנסו, נעלתי אחריהן. ״הוא לימד אותה את המילה״ הסבירה אמא שלי לפנים המבולבלות לגבי המילה החדשה שיצאה מפיה של אחותי. ״וואלה?״ שאלתי בגיחוך. ״אביאל, אני ממש מעדיפה שתשמור מתוך הבית הערב, לילי כאן ו… היא אמרה שזה יותר בטוח״. אמרה אמא לדילן. ״שלא יחטפו אותך״ אמרה לילי. הוא צחק והסכים. ״אין בעיה״ אמר.
חזרתי לחדר שלי, מותשת. החלפתי לפיג׳מה ואז הבחנתי בדף זרוק על המיטה שלי. הדף הזה לא היה כאן. הוא גם לא שלי. הצבע שלו היה אפור. הבטתי בחלונות הנעולים והרמתי את הדף שהיה מקובל לשניים. וקראתי. ״אני יודע שראית אותי היום, אני רק מבקש שלא תסגירי אותי למשטרה, אני באמת מבקש ממך.
ושמרי על עצמך, משהו קורה פה, אנשים מסויימים מתחילים לזהות אותך.
טיפוסים רעים. יצורים.
נתראה בקרוב ילדה״
הלב שלי עצר, הגפיים שלי רטטו. או שלא? אני לא יודעת, אני לא מרגישה אותם כרגע.
כל כך הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש. הוא ראה אותי היום? באיזה טיפוסים מדובר? אחרי השיחה עם בר היום, כל מניע, כל סיפור שקרה איתו… הכל מצביע לשקר, או לסיפור כיסוי כלשהו. לשמור על עצמי בפני מי בדיוק?
קראתי שוב את הדף, ושוב ושוב, ואז המילים האחרונות הידהדו לי בראש, נפלו כאסימון. ״נתראה בקרוב״ לחשתי והרמתי את המבט מהדף. הלב שלי חזר לקצה הרגיל שלו, וגל של פחד והתרגשות מילאה את הגוף שלי. ״הגיע הזמן להסברים באמת״ מילמלתי ונכנסתי למיטה, ממשיכה להחזיק בדף.