מתחיל בך ונגמר בי | 14

חלפו שעתיים.
אדיר מעולף על הרצפה, מחזיק בקבוק וודקה ריק למחצה וצוחק מ'משפחת סימפסון', שהועילה בטובה לככב לי במסך הלילה.
אני מסתכלת על אור, שמפלרטטת עם שון בלי בושה ובלי לחשוב פעמיים.
אני נזכרת בכאב ההוא, שכבר למדתי להסתגל אליו יחד עם השעות העוברות.
אני נזכרת בחיים האלו, שמלילה אחד חטפו את השוק והמהפך של… החיים?
אני חושבת על אופק המסכן, ועל אלה שלא מבינה כמה היא פוגעת בסביבה.
אני חושבת על המכה הזאת, שתמיד מכה אותי מתחת לחגורה.
עליות ומורדות. חיים.
אני משעינה את הראש אחורנית. אני שולפת עוגייה מהצנצנת שעברה לשולחן ומנסה להתרכז בעלילה המפגרת.
כמו לראות בובספוג באמצע הלילה.
Pointless.
אם לומר את האמת, אני אוהבת בובספוג. אני סתם עייפה.
חצי שעה רצה.
אור כבר רדומה, הראש שלה נשען על כתפי והעיניים המדהימות שלה עצומות ברכות.
אדיר הלך להקיא את הוודקה החוצה.
אני בטוחה שהוא נרדם בשירותים.
"זה היה הוא?" שון שואל. פעם ראשונה שהוא פונה אליי ישירות, לבד.
"מה הוא?" אני עונה. אני תמימה ונגישה. אני מלטפת את השיער הרך של אור ומשפילה מבט.
"ההוא מהדרך, שאנס אותך?" הוא שואל-עונה.
אני קופאת במקומי.
"מאיפה הבאת את זה?" אני מגמגמת. אני מזמן כבר לא אני. אני מזמן כבר לא שם.
'אני שוטר. אני יודע לזהות את זה."