מתחיל בך ונגמר בי | 5

"אדוני, שתית?" השוטר העייף שואל את אדיר באיטיות מייגעת.
'ינשוף', ככה קראו למכשיר שהם מיהרו לדחוף לו לפה. אדיר האידיוט. אני נאנחת.
"תוכל לתת לו דוח, ואני אנהג מפה הלאה?" שתיתי קצת. אני בטוחה שלא מספיק בשביל להרים את הרף של ה'ינשוף'.
השוטר מגלגל עיניים, מניח את היד על הכרס ומתכופף קדימה. יותר נכון, רוכן ונשען על החלון הפתוח, חצי פתוח.
ה'ינשוף' ספר אותי. אותי. בקושי שתיתי, אלוהים!
אני מגלגלת עיניים.
אדיר מסתכל עליי ומושך בכתפיים.
"רשיונות?" השוטר מושיט את ידו לקחת את הרישיון, כדיי לרשום את הדוח ולוודא שאדיר לא משקר לו.
הוא מסמן לי לחפש בתא כפפות.
כלום.
אני מסתכלת עליו. עכשיו גם לתחנה יגררו אותנו?!
"שכחתי את הרישיון… האמ" אדיר מכחכח בגרון, "בבית, אדון שוטר…" הוא מוסיף, הנמיך את הקול בשביל טון שרמנטי?
אני מגחכת. לפחות משהו אחד שיעלה את המצב רוח. אדיר מחייך את החיוך המקסים שלו.
השוטר מסנן כמה דברים לתוך מכשיר הקשר שלו ומעיף את אדיר אחורה. הוא נכנס למושב הנהג.
יש לו בכלל את הזכות לעשות את זה?….
חצי שעה של נסיעה.
שתיקה.
למה?
כי ליד שוטר, אין ספק שלא אדבר על תומר.
הגענו לתחנה. הוא חונה באיטיות, ו…. קשה להאמין שהוא מחשיב את אדיר בתור פושע, אבל הוא כובל לו את הידיים באזיקים. אני חופשייה.
אנחנו נכנסים לתחנה, והוא פותח אזיקים נוספים וקושר את אדיר לאחד הכיסאות.
אני לא יכולה לעצור את עצמי יותר ואני נקרעת מצחוק. אדיר מסתכל עליי ומתחיל לצחוק, איתי.
"אני אתקשר לאמא שלך, שתביא את הארנק?" אני שואלת. הוא מהנהן ומשעין את הראש על הקיר.
אני מחייגת את המספרים, ולפניי שאני בכלל לוחצת לחייג השוטר משחרר את אדיר מהכיסא ומוביל אותו לאנשיהו.
כנראה להתקשר אליה.
אני מנתקת את הטלפון ומסתכלת סביב.
"למה פה, בשעה כזו?" אני שומעת קול גברי ולא מוכר.
אני מחייכת.
בחור חתיך במדים אף פעם לא מזיק.
נכון?