מתחת לעץ הדובדבן.

ראיתי את זה.
איך יכולתי שלא? זה ניצב לי מול העיניים.
'הוא רק מנסה לפגוע בך…' קול הדהד בראשי, מצווה עליי להאט את קצת נשימותיי בעקיפין.
אגרופיי נקפצו, שפתיי רעדו.
קרני השמש העזים הסתננו דרך ענפיו של עץ הדובדבן, דרך הדמויות של שתיהם לפניי.
הוא צחק לרגע, ושפתיה נמתחו לחיוך דק.
צחוקו נישא עם האוויר היישר אל תוך אוזניי.
תהיתי לעצמי אם הוא שם לב שאני בוהה בו כך, ואם כן זה פשוט אסון.
אני יודעת, שיחקתי עם הלב שלו.
אבל זו הייתה הדרך היחידה שלי בשביל לא להיפגע.
ועכשיו הוא משחק עם שלי, והכאב גדול כפליים.
דמעות לא היו בסצנה, רק אגו שהתנפץ והתפזר לו, גוון עורי החל לעטות את צבעו של שיערי האדמוני, בוער מרוב זעם.
התקדמתי בהליכה מרושלת וזועפת, עוקפת אותם.
'היי…' שמעתי קול מאחור, הסתובבתי בחדות, רואה איך הוא מרים פיסת בד מהרצפה ומושיט לי,
כאילו מורה לי לא לשכוח דבר שיכול לנגב את הלב המדמם שלי.
תווי פניי נרפו לאט, והבטתי בו, לא מרחוק, הכי קרוב שרק אפשר.
"שום דבר מוחשי שתחזיר לי עכשיו, לא ישיב לי את הרגשות שאתה לקחת." אמרתי ונשארתי דוממת לכמה שניות, מעיפה מבט קצת בבחורה שהביטה בנו במבט מוזר,
והלכתי,
בלי להסיט את ראשי לאחור.