מתי היא תשים לב.. פרק 27 חלק ו'

נקודת מבט הדר-
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך קטן כשהבחנתי במתן בשלבי התעוררות. אני כבר היתי ערה, אבל נשארתי במיטה כי מתן לא אפשר לי לזוז. ידו הגדולהה הונחה על מותני וקשרה אותי אליו.
אפילו לנשום כמעט ולא הצלחתי.
"בוקר טוב" אמר ונישק את שפתיי נשיקה קצרה, התביישתי כי עוד לא צחצחתי שיניים.
"היום הולכים?" שאלתי, הוא הנהן בראשו. התגעגעתי לבית! התגעגעתי לאכול לחם, קמח!
"אז היום באים אליי למימונה" אמרתי ואז הוספתי "או שנלך לאורי, או לבית שלי"
"אצלי עושים מימונה" אמר. "לא!" החזרתי כתגובה, זה מסורת לעשות אצל אורי ואצל אמא שלי מימונה. לא אצל אף אחד אחר!
"אצלי" התווכח, "אצלי" השבתי, "אצלי" החזיר.
"אז לא צריך, אני אלך לבד" עשיתי לו נקיפות מצפון, "אצלי" אמר.
קמתי מהמיטה בעצבים ונכנסתי למקלחת, עשיתי את ארגוני הבוקר שלי, סירקתי את שיערי וקלעתי צמה רגילה ורק את הפוני השארתי מפוזר.
התלבשתי במקלחת וגם התאפרתי, לקחתי לעצמי את כל הזמן! שייתייבש בחוץ.
"הדר צאי! יש לי פיפי" צחק מתן, "לא אכפת לי" אמרתי והמשכתי לאפר את עיניי באיילינר.
יצאתי מהמקלחת והתעלמתי ממתן, אני קטנונית..
"עצרי רגע" אמר, הנדתי את ראשי לשלילה. "נו הדר.. את יודעת שאני אוהב אותך. בואי" אמר ופרש את ידיו לחיבוק. לא התקרבתי, אבל הוא כרך את ידיו סביבי וגבי נצמד אל חזהו, הוא נישק את כתפי ולא עזב.
"בייב שלי. רק אותך אני אוהב , את יודעת נכון?" שאל, "לא" החזרתי וניסיתי להראות שאני לא מתרגשת ממנו
"אז את מי עוד אני אוהב?" שאל, "את אמא שלך ואת אחותך ואת אחיינים שלך, את בנות דודות שלך, את כולם" אמרתי וניסיתי לצאת מחיבוקו ללא הצלחה
"ואת מי אני הכי אוהב לנשק, לחבק" אמר, "לא יודעת" אמרתי בהיתממות
"אותך. רק אותך" אמר ונשק ללחיי.
"באמת?" שאלתי בחיוך קטן והסתובבתי בחיבוקו וכרכתי את ידיי סביב עורפו והצמדתי את אפי אל אפו. "באמת" השיב, "יופי אז עושים אצלי מימונה" אמרתי והתנתקתי מהחיבוק והלכתי למטבח לעזור לאמא שלו ולדודות שלו, הן לא רוצות שאני אעזור אבל זה מרגיש לי כיף.

"בוקר טוב" חייכתי חיוך קטן והכנתי לי נס, "בוקר טוב" השיבו דודות של מתן, אמא שלו לא היתה כאן. אני חושבת שהיא מתארגנת.
התקרבתי לשיש והצעתי להחליף את דודה של מתן שהלכה לבית השני בשביל להעיר את אבי ואלינור ,ואני בינתיים הכנתי סלט.
הכנתי 4 סלטים, פחדתי ללכלך את השמלת מקסי הקלילה שמעוטרפת בצבעים של זברה
(היא מושלמת באמת!).
"הילדות עדיין ישנות?" שאלה דודה שלו, "כן, רוני ושני נראה לי ישנות את שנת החורף שלהן" צחקתי
"מצחיקות. שיקומו, החיים יפים בשביל לבזבז אותם על שינה" צחקה
"צודקת" חייכתי. המשכתי להכין את הסלט למתן כי המפונק לא אוכל את הסלט הרגיל.

"מותק אני הולכת לבית כנסת, מתן כבר קם?" שאלה
באתי לענות אבל שמעתי את מתן מזמר לו "בוקר טוב לאמא הכי יפה בעולם, בוקר טוב לדודה הכי מתוקה…" אמר ובהתחלה ששר לאמא שלו נשק לאמא שלו על הראש ואז לדודה שלו, וכשהמשיך את השיר בין ההליכות הוא שר שוב "..בוקר טוב לזברה של חיי.." ונשק לשפתיי נשיקה קצרה בגלל שהזזתי אותו ממני, עלק זברה. חצוף!
והוא כרגיל המשיך. "..בוקר טוב לדובות של חיי" שר בקול כי הוא התרחק ממנו לחדר של רוני ושני.
המשכתי לחתוך סלט ולצחוק בשקט מהבלאגן שהוא עושה לרוני ולשני, הוא שר להן שירים ופתח את התריסים, הן בטח מסתנוורות כמו ערפד.
"ביי מתוקים, תסתדרו בלעדינו" צחקה אמא שלו ונישקה את הלחי שלי שניה לפני שיצאה מהבית.
אף פעם לא היתה לי אהבה 'אימהית' כזאת לפני.
את אמא שלי אני לא מרבה לבקר.. הבית חולים עושה לי רע, לראות אותה בלי שיער מוציא אותי מדעתי.
גם היא לא רוצה שאני אבקר אותה , היא רק אומרת 'תבקרי אותי בקבר, לא עכשיו' .
מה אני יכולה להגיד? ימים ולילות אני בכיתי למתן, בכיתי כי חשבתי שהיא תמות לי..
אבל היא עוברת טיפולים.
"בו….קר טוב!!" הבהילה אותי שני, קפצתי מעט והיא צחקה, "בוקר טוב" חייכתי והיא נעלמה בין המסדרון לעבר המקלחת,.
"בוקר טוב הדרי" צחקה רוני ושפשפה את עיניה, שיערה היה מבולגן והיא הלכה עם הכרית ביד, היא עדיין יפה.
"בוקר טוב רוני" חייכתי ורוני נעלמה גם בין המסדרון.
מתן שיגע אותן.

איפה ליהי? שלא תקפוץ עליי משום מקום, אני חושבת שאני מתחילה לחבב אותה..
"איך בא לי קפה שחור חזק שיעיר אותי" אמר מתן ב'רמיזה'. ממש רמיזה.
"רגע" מלמלתי ושטפתי את ידיי והכנתי לו קפה שחור חזק כמו שנהא אוהב.
הגשתי לו את הקפה השחור ונעמדתי מולו ולא זזתי, גם לאחר שאמר 'תודה אהבה שלי'.
"את כועסת?" שאל, אבל בהכי רגיל. הנהנתי בראשי. "שיחת נפש?" שאל
הנהנתי בראשי.
"בואי יפה שלי, על מה את כועסת?" שאל והושיב אותי על רגלו הימנית בזמן שלגם מהקפה הרותח ופניו ראו את הפרופיל של פניי, מקרוב.
אני יכולה להישבע שהוא ראה כל פגם בפניי.
"איך קראת לי בבוקר?" שאלתי, הוא עשה את עצמו חושב ואז דפק צחוק.
"אני אוהב אותך, ואת כל מה שאת לובשת. את יודעת" אמר
"ומה עוד?" הוצאתי ממנו. "ואני מצטער, ואני הכי אוהב אותך בעולם" אמר
"כל הכבוד, ומה עוד?" שאלתי, "הקפה טעים, אבל הוא התקרר" אמר ונשק ללחי שלי,
קמתי מרגלו כי זה לא מה שרציתי לשמוע אבל עדיין, הוא התנצל זה גם משהו. .רציתי שהוא יגיד שבערב אנחנו אצלי.
המשכתי לחתוך סלט ושני התקרבה אליי כשהיא לבושה בחצאית מיני גבוה נפוחה מעט בצבע שחור עם חגורה שיש לה אבזם זהוב. וחולצה לבנה.
"בשביל מי התיפייפת ככה?" שאלתי בחיוך, היא באמת יפה.
"לכבודך" צחקה והוסיפה "השמלה שלך יפה, מאיפה?" שאלה
הסברתי לה איפה החנות ואז היא הלכה לחדר , מתן לא מעיר יותר מידי על בגדים קצרים. הוא כן אבל כשהוא בסביבה לא אכפת לו, כי הוא שומר עלינו.

"שיט יורד לי דם" אמרתי ורוני ושני כבר התיישבו בשולחן ליד מתן
"אל תספרי לי על הנזקי מחזור שלך" אמר מתן ושם את הכוס בכיור.
"מהאצבע, נחתכתי מהסכין" אמרתי ונשכתי את לחיי הפנימית והראתי לו.
"בואי, דוקטור מתן יטפל בך" צחקה שני ואחריה רוני
מתן צקצק בלשונו ואמר "את תצטרכי לעשות תפרים, זה קשה יותר משחשבתי" אמר מתן בזמן ששטף את ידי מתחת לזרם המים של הברז במטבח.
"מה?" התחלתי להילחץ , "אני לא רוצה ניתוח, ולא מחטים ולא כל השטויות האלה" עוד שניה בכיתי.
שני רק צחקה, אבל לא הבנתי למה.. "אני שומר עלייך, כלום לא יקרה לך" אמר מתן ונשק לשפתיי
"צחקת?" שאלתי, הוא צחק ונישק את שפתיי שוב.
"אני לא אמות, נכון?" שאלתי בחשש, כן אני בודקת הרבה אופציות למוות. אני מפחדת למות.
"את לא תמותי, אל תדאגי" חייך חיוך קטן ומנחם ונשק לראשי ואסף אותי לחיקו וכרך את ידיו סביב מותניי וראשי נצמד לחזה שלו.
"תעירו אותנו כשהחג יוצא" צחק מתן והלכנו לחדר שלו,
נשכבנו במיטה, אחד ליד השני. מביטים בתקרה הלבנה והאטומה. מחכים למשהו..
"את לא דומה לאף אחת.. יש בך קסם מיוחד, שמושך אותי חזק אלייך" שר לי מתן, הפנתי את מבטי אליו וחייכתי.
"יש לי אלייך אהבה לא מוסברת" חייכתי
התהפכתי מעט ויצא שנשכבתי מעל מתן, יש לי אליו משיכה מאוד גדולה. כמו מגנט.
רכנתי אליו ונשקתי לשפתיו. "אני..אוהבת..אותך" מלמלתי בין נשיקה לנשיכה.
ידיו עברו מעלה ומטה על גבי, אני אוהבת את הדרך שבה הוא נוגע בי, מרגיע אותי.
"היום אנחנו אצלי" אמרתי במהירות והרגשתי את ידו של מתן צובטת את ישבני ונהמה חלושה בקעה מפיו.
"די" צחקתי כששוב הוא צבט את ישבני, "יש לך תחת דורש" צחק
"לא נכון! אין לי תחת בכלל, נכון?" שאלתי בבהלה
"אין לך בכלל תחת, רק גוש שומן תקוע באזור של התחת" אמר בצחוק מהיר
"לא חברה שלך יותר" אמרתי וקמתי ממנו, אני רגשי.
"כן את כן." אמר והוסיף "את בימים האלה?" שאל
"כי אני עצבנית?!" שאלתי בעצבנות
"לא אמרתי את זה, את הכי רגועה" אמר בקןל העדין שלו, הוא יודע אחך להרגיע אותי.
הנחתי את ראשי על החזה שלו ונשמתי. נ-ש-מ-ת-י
"היי. את ערה?" שאל לאחר כמה דקות שעצמתי את עיניי ונרגעתי. הנדתי את ראשי לשלילה ומתן צחק.

היה בי דחף לבכות. מכירים את זה? אז ככה הרגשתי. מזל שהדלת היתה סגורה והרגשתי בטוחה בתוך החיבוק של מתן.
מוות.
זה מה שעבר לי בראש. למה ? אולי זה קשור לאמא?
"מתן" אמרתי בעצב וכיסיתי את עיניי עם שתי כפות ידיי.
"יפה שלי, מה קרה?" שאל וליטף את ראשי, "אני לא יודעת" מלמלתי בזמן שבכיתי על חולצתו.
הוא עטף אותי ביד אחד שלו לחיבוק רחב וביד השניה ליטף את ראשי.
"תשחררי את זה. את מוגנת, אני כאן" אמר. "אני לא יכולה לנשום" מלמלתי בזמן שפתחתי את פי על מנת להכניס אוויר לפה.
מתן הפך אותי כך שאני אהיה על הגב שכובה, בעוד שהוא לידי אוחז בראשי בשביל שאני אוכל לנשום.
הוא לחץ על השלט המיוחד ופתח את החלונות ואת המזגן.
"אני מתה, נכון?" שאלתי. תתן לי כבר למות.
"את לא מתה. ואת לא תמותי, אני כאן" אמר בשקט ופתח את פי מעט וקירב כוס מים אל פי
"אני רוצה למות. אני רוצה להיעלם מכאן" בכיתי ומתן הניד בראשו בעצב ואמר "אל תבכי, בבקשה יפה שלי, רק לא לבכות. תנשמי, זה יותר חשוב" אמר בשקט ונשק למצחי
"אתה לא תעזוב אותי נכון? אתה לא תשאיר אותי למות, נכון?" שאלתי
"בחיים לא. אני כאן, מגן עלייך" אמר והרגשתי את עפעפיי נעצמות.
"תישארי ערה, הדר." שמעתי את קולו הרך
"לא.. אני..עייפ…" מלמלתי, "אני יודע. רק תשארי ערה" אמר
אבל זה היה חזק ממני, נרדמתי.

פקחתי את עיניי והסתגלתי לחושך שלא איפשר לי לראות שום דבר.
החדר היה ריק מאדם. שפשפתי את רכתי ונזכרתי במאורעות שקרו לא מזמן.
ניסיתי לקום אבל ללא הצלחה. הושטתי את ידי הצידה והרמתי את האיפון הלבן שלי שבמקרה שבור. טוב לא במקרה, הוא נפל לי באחד האימונים בבסיס.

אל: אהוב יחיד שלי
-'מתן.. אתה עסוק?' שלחתי לו אחרי התלבטות ארוכה
'בשבילך אני אף פעם לא עסוק' שלח

אחרי שתי דקות נכנס לחדר מתן. "התעוררת, איך את מרגישה?" שאל והניח את ידו על מצחי
"כואב." מלמלתי ועצמתי את עיניי
"אני יודע.. בואי נקום ותאכלי, השעה כבר 3 בצהריים, ישנת הרבה" צחק
"למה אני מרגישה ככה?" שאלתי והנחתי את ידי על ליבי
"כי את רגישה. וזה דבר יפה בעיניי" הוסיף
"כי אני משוגעת" אמרתי והתרוממתי למצב ישיבה, מתן נאנח וחיבק אותי .
"את רוצה לדבר על זה?" שאל אחרי כמה דקות של שקט, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני בכל אופן לא חושב שאת משוגעת. את רק חוששת" אמר ונשק לראשי
"אני מפגרת ומכוערת ומטומטמת ו.." המשכתי אבל מתן קטע אותי
"הדר. קומי רגע" אמר בשקט מתן. הסתכלתי עליו וקמתי. הוא העמיד אותי מול המראה ואמר
"את רואה את העיניים הכחולות האלה, בדיוק כמו קרח, אני יכול להסתכל עליהן שעות ולא יימאס לי" אמר והצביע עליהן דרך המראה
"את רואה את האף חזיר הקטן הזה? אני תמיד אוהב לנשק אותו" אמר ונשק לאפי
את רואה את הלחיים הרכות האלה והשמנמנות? אני תמיד אוהב לצבוט אותן" אמר וצבט את לחיי וחייך חיוך קטן וכך גם אני.
"את רואה את השפתיים הורודות והנפוחות בטעם דובדבן, אני כל כך אוהב לנשק אותן" אמר ונישק אותי נשיקה קצרה על השפתיים.
"והשיניים הלבנות והישרות האלה כשכל פעם שאת מחייכת הן מושכות את תשומת ליבי" אמר ומתח מעט את קצוות פי וגרם לחיות לבצבץ בין שפתיי. אבל יש לציין זה אחרי סבל של שנתיים עם גשר!.
"השיער השחור הריחני בריח של קוקוס, רק אחרי שהרחתי אותך התחלתי לאהוב את הריח שלו" אמר והסניף את שיערי שהיה אסוף בצמה.
ידו ליטפה את גבי בעדינות ובלי התראה מורדמת נותרתי ערומה, רק חזיה ותחתונים בצבע לבן.
"מה.." מלמלתי ומתן הניח יד על הפה שלי והמשיך לדבר.
"הצוואר הריחני והבשרני שמבושם בבושם המתוק אליאן. אני אוהב ליצור לך היקי על הצוואר, שיידעו שאת שלי" אמר והצמיד את שפתיו לצווארי ומצץ מעט את עורי ויצר כתם סגול, היקי.
"הכתפיים הרזות האלה שרואים בהן את העצמות, שאני לא כל כך אוהב. אבל אני אוהב לחבק אותך" אמר ונשק לכתפי וחיבק אותי חיבוק קצר.
"הזרועות הדקיקות והחלשות שלך, תמיד כשאנחנו משחקים במכות את מראה את השרירים שאין לך ומתחילה להכות אותי בכל הכוח שלך בחזה שלי אבל זה מרגיש לי כמו דגדוג. אבל דגדוג נעים" חייך והחזיק בכף ידי.
"החזה שלך, שלאחרונה נהיה קטן.." אמר וקטעתי אותו על ידי מכה קטנה בכתף
הוא העביר את ידיו על צידי גופי והגיע אל הבטן שלי.
"הבטן השטוחה והמותניים הצרות, זה גורם לי לפחד להחזיק אותך, או לגעת בך לא בעדינות ותתפרקי לי" צחק והעביר את ידו על הטבור שלי והמשיך
"העגיל הזה שבגללו אני צריך להיזהר כשאני מוריד לך את החולצה, כי הוא נתקע בבגדים. בכל מקרה העגיל מכוער, את יפה בלי כל החורים של העגילים עלייך" אמר והביט בעיניי. העיניים הירוקות שחודרות לי לנשמה.
"היריכיים החטובות שלך, שלא יותר מידי רזות ולא יותר מידי מלאות. בדיוק במידה המושלמת." אמר והעביר את ידו במורד רגלי ואמר "הקוצים האלה ברגליים שבלילה מדגדגים אותי כשאת מתהפכת במיטה" צחק ושיחק עם הצמיד שבכף רגליי
הוא התרומם למעלה באיטיות וליטך את פניי ואמר "זאת את. האישה שלי, שלא משנה איזה פעם יהיה בך, הוא תמיד יהפוך לחיובי. כי זה נקרא אהבה. כל שלילי הופך לייתרון" אמר בחיוך קטן.
"ואפילו שאת לפעמים מרגיזה לא קטנה, לעולם לא אתחרט עלייך. כי את שלי" אמר ונשק לשפתיי נשיקה קצרה.
הרגשתי.. מסופקת? אפשר להגיד את זה ככה?
כן.
הרגשתי שבאמת אכפת לו ממני.

"עכשיו תתלבשי בשמלה בחזרה ואני אשב איתך לאכול" אמר ושחרר אותי מהחיבוק המוחץ שלו
"אני לא רעבה. אני.." אמרתי והפסקתי לדבר. אני רוצה להשתנות.
"אתה תעזור לי?" שאלתי בזמן שהתלבשתי
"אעזור לך בהכל. אני אעזור לך לעבור את התקופה הזאת. אני מבטיח" אמר
"אני אצליח לעבור את זה?" שאלתי חסרת תקווה , הוא הנהן בראשו וכרך את ידיו סביב מותניי והלכנו למטבח מחובקים.

התחלתי לאכול טיפה סלט ואורז כי לא רציתי בשר .
"תאכלי עוד" אמר מתן וכל שניה הוסיף לי ירקות מבושלים לצלחת.
"מצני" שמעתי את ליהי קוראת למתן בקול המצחיק שלה
"היא עם ארטיק, שיט" מלמלתי והתרחקתי ממתן שהמשוגעת הזאת לא תלכלך אותי
"הדר אפסר נשיקה?" שאלה ליהי, הסתכלתי על מתן ואמרתי "היא חולה?" ומתן צחק והרים את ליהי על ידיו.
"על מי אני שרוף!" אמר בקול ונישק את ליהי הרבה פעמים
"הלכתי לחברה שלי עם טטי" אמרה ליהי, מי זאת טטי?!
"טטי זאת אמא שלי" צחק, הנהנתי בראשי ונמנעתי מלהסתכל על ליהי, אני גרועה עם ילדים
"היא יכולה לקחת אותי למתקנים?" שאלה ליהי והצביעה עליי
"תשאלי אותה" אמר מתן , היא הנידה בראשה והתביישה מעט
"היא לא רוצה?" שאלה בשקט, "תביאי את הקוביות לכאן ותשחקי איתה, את לא יוצאת לבחוץ" אמר וליטף את ראשה. היא במהרה רצה לחדר ונעלמה מהאופק.
"את לא אוהבת ילדים קטנים?" שאל, הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד
"אין לי אחים, ואין לי בני דודים, או אחיינים. אף פעם לא היתי עם ייצור קטן" אמרתי בשקט ונחרדתי על המחשבה כשלי יהיה ילדים. איך אני אטפל בהם.?
"זה קל. ילדים קטנים מרגישים הכל. הם יודעים מי אוהב אותם, מי רע ומי טוב, הם ייצורים חכמים" חייך, הוא חיקה אותי במילה 'ייצור'
"היא לא אוהבת אותי גם ככה" אמרתי והמשכתי לאכול. בשביל מה להתחבר אל מישהו שלא אוהב אותך. או שזאת רק אני מרחיקה אותי ממנה כי אני מפחדת להיפגע….
"עם קצת מאמץ גם ליהי תאהב אותך" אמר ונשק לראשי

עברה שעתיים, לא שיעמם לי. שיחקתי עם ליהי בקוביות. היא דיי מתוקה
מתן הלך לחברים שלו בשכונה לבד כי לא רציתי לבוא, הוא אלינור ואבי הלכו ביחד.
"עוד שעה הולכים הביתה ילדים" שמעתי את אחות של מתן שי אומרת
"הדרי איפה אתם תהיו במימונה? אתם חוגגים את זה?" שאלה
"אצלי, אבל מתן מתעקש שלא" חייכתי חיוך קטן
"הוא אף פעם לא מוותר על חג בבית" צחקה וקיפלה את השמיכה
"אתם נמצאים פה?" שאלתי
"אנחנו הורים. כבר לא חוגגים" צחקה, חייכתי והמשכתי להסתכל על המגדל הגבוה שבנתה ליהי.

השעות עברו וכבר ארגנתי את הדברים שלי ושל מתן בשקית שהבאנו, שקית ענקית עם בגדים רק שלי, ועוד אחת של מתן שיש בה גם בגדים שלי, וחולצות מכופתרות על קולב ושקית לנעלים.
"תראי איזה יפה קיפלתי" התלהב מתן והראה לי את החולצה שלו שקיפל כמו בחנויות, לא סתם הוא עובד בחנות בגדים.
"אני בטוחה! תתארגן ונצא אליי" אמרתי במהירות בשביל שלא ישים לב ויסכים כבר
"לא הולכים אלייך, נשארים פה" אמר והניח את הבגדים המקופלים בשקית.
התווכחנו במשך 5 דקות כשאני אומרת "אצלי!" ומתן מרים את הקול ואומר "אצלי!" וככה מסגננים הבהרות שונות וצלילים מוזרים.
"אינעל!! אצלי אצלי! אצלי אצלי! אתם לא תהיו פה ולא תהיו אצל הדר! לכו למקום משותף של שניכם!" אמרה רוני ונאנחה ויצאה מהחדר שלנו.
חכמה…..
"אצל ענת!" "אצל קובי!" אמרנו ביחד
"לא שוב!" נאנחתי והתווכחנו עכשיו אצל מי נהיה
"מתן!!! הדר!!!" אמרה בכעס רוני וקפצה על המיטה והפנתה אלינו אצבע נוקבת בשביל שנהיה בשקט.
"אתם הולכים אל יוסי ויובל, זהו!" אמרה
"אה בסדר.." אמרתי בהסכמה והוצאתי את האיפון מהכיס של המכנסיים השחורות שלי מקסטרו
"כן זה בסדר גם מבחינתי.." אמר מתן והרים את השקיות על ידיו בשביל שנצא
"ברוך ה'!" אמרה רוני והלכה לבחוץ.

אני כבר היתי מאורגנת במכנס שחור וחולצת שיפון לבנה ארוכה כי קצת קריר, וכמובן נעל עקב פלטפורמה בצבע שחור סגורה.
מתן היה לבוש גם במכנס שחור וחולצת פולו מפול אנד ביר בצבע כחול כהה שיתאים לנעלים שלו משם.
נפרדנו מהמשפחה שלו ונכנסנו לג'יפ של מתן לאחר שהעמיס את כל הדברים באוטו.
המשכנו בנסיעה אל הבית של יוסי, הוא גר ביחידת דיור בשטח של סבא שלו.
"לאן נצא?" שאלתי והבטתי במתן שהתרכז בנסיעה
"יש את כל החפלות האלה שעושים במרכז, אז נלך לשם" אמר ושפשף את רכתו
"אמרתי לאורי שלא נהיה אצלו והוא התבאס. הוא רצה לראות אותנו" אמרתי בחיוך קטן
"אני מבטיח להביא אותך אליו מחר" אמר
"מחר? ומה עם היום?" צחקתי
"בכל זמן שתרצי" אמר וליטף את ראשי. הוא החנה את הרכב בחניה ונכנסנו לדירה שלו,
יובל בכלל עיראקית, הלוואי עליי. קובה כל היום!##
ישבנו אצל יוסי וכמובן שמתן והוא פתחו ראש עם נרגילה והיו חייבים לשתות טיפה וודקה ואן גוך שהם קנו מחו'ל.
אני ויובל השתעממנו ופרשנו לחדר של יוסי וראינו טלוויזיה.
"בנות! זזים" אמר יוסי ואני ויובל מיהרנו לעלות על העקבים ולברוח לפני שהבנים יחליטו משהו אחר.
הגענו למקום קטן שבו התקבצו כל הצעירים, המבוגרים, הילדים. הכל!
היה שם שירים של חפלות ומגוון מאכלים, אני כמובן לא אכלתי מופלטה כי אני אוכלת רק את של שרית, לא קל אף אחד אחר.
מתן עלה לשיר , הוא ויוסי. צמד חמד, יש מצב יצא מהם זוג!
"הזמרים שלנו!!!" אמרה יובל וחיבקה אותי, צילמתי אותם בווידיאו כמובן.

"כשאחר יסתנוור מהאור שבעינייך, יטעם את הטעם של שמך
יחבק וישתיק בשתיי ידיו את כל פחדייך, כשאחר יתעורר לצידך
כשאחר יבין את כוחן של הדמעות.. ישבר בצל של בכייך
יתקרב וילחש לך את כל הסודות, כשאחר יאחז בידך!" שר קובי ולא הוריד לרגע את מבטו מיובל שחייכה חיוך נבוך

והנה הגיע תורי לבכות…
"רק אז אני אשבר לאט, אצעק בשמך כמעט, כשאחר יתאהב ויגלה אותך!
איכה רק לך, גם אם אהיה לבד כי אינני יכול, אינני יכול! בלעדייך!" שר בקול הממכר שלו והמרגש והמשיך לשיר ולשבות לי את הלב.
"כשאחר יקנא לך מרוב אהבה, ישתנה לאט בשבילך,
יכאיב לעצמו כשאת קצת עצובה, כשאחר יגור בליבך..
כשאחר יבקש אז ברגע מתוק, רק לחיות את חייו לצידך
אז אני אתפרק לבד וקצת רחוק כשאחר יזדקן לצידך…" שר ופה החליף אותו יוסי והמשיך לשיר ליובל את הפזמון.
הוא באמת התכוון לכל מילה בשיר?
הסתובבתי ויצאתי מהמקום הסגור והמחניק הזה והתיישבתי בספסל החום וחשבתי.
"אני התכוונתי לכל מילה" שמעתי את הקול הזה שלו, הקול הרך והנעים.
"אתה תכאיב לעצמך? בגלל שלי כואב?" שאלתי, זה נשמע דבר דבילי.. למה לסבול..
"אני לא אכאיב לעצמי. אבל אני ארגיש את אותו הכאב כמו שאת מרגישה. כי כשאת עצובה אני עצוב" אמר ונשק לראשי.
"היום הזה היה טעון מידי" אמרתי בשקט והנחתי את ראשי על כתפו. השעה כבר 1 לפנות בוקר, באמת חפלה.
העברנו שעה בלשבת באוטו של מתן במושב האחורי, מתן נשען על החלון עם ראשו בעוד שאני שכובה על המושב האחורי וראשי מונח על רגליו, מזל שהחלונות בצבע שחור אטום.
אנחנו מחכים ליוסי ויובל בשביל שניסע, הם באו ברכב איתנו .
ידיו של מתן שיחקו בשיערי וגירדו בעדינות את קרקפתי ועיסו אותה בצורה עדינה ונעימה שגרמה לדם לזרום שוב בראשי.
הבטתי על מתן דרך המסך של האיפון שלי ששיקף את השתקפותו, הוא הביט עליי בחיוך דרך האיפון והמשיך לשחק בשיערי.
"תזוז טיפה ימינה" צחקתי והנחתי אותו לגרד בראשי, אני מסריחה כן.
"כינמת, איפה?" צחק, "טיפה שמאלה" אמרתי והוא בול נגע בנקודה שגירדה לי בראש.
"עוד?" צחק, הנהנתי בראשי.
"יש לך שם פצע עם דם יבש כבר" אמר והרגשתי את ציפורניו מקלפות את הפצע, זה נעים!
"אני עייפה, השעה כבר 2 לפנות בוקר" מלמלתי בעייפות
"אני יודע, תנוחי. אני עוד מעט אתקשר אליהם" אמר
"איפה נישן?" שאלתי, מתן בא לענות אבל בדיוק האיפון שלו צלצל
"אנחנו ברכב, בוא אחי" שמעתי אותו מדבר עם יוסי
לאחר 2 דקות יוסי ויובל עמדו ליד הרכב מתן זרק ליוסי את המפתח בשביל שינהג ברכב שלו, כי למתן לא היה כוח לנהוג.
"אתם ישנים אצלנו?" שאל יוסי, מתן הניד את ראשו לשלילה
"נסדר לכם בחדר, עם מיטה, לא על הספה" צחק יוסי
"כן, כן!" התלהבתי ומתן צקצק בלשונו ואמר "אישה!" ונשק לאפי.
"יש אתם ישנים איתנו!" אמרה יובל
"בחדר נפרד כפרה, שלא יהיה טעויות" צחק יוסי והצביע על יובל
"מה לעשות שאתה ואח שלך דומים!" אמרה יובל במחאה
"לא מנשקים ישר מישהו שנראה לך מוכר רק בגלל שהוא עם הגב אלייך, ואת חושבת שזה אני" צחק יוסי
"לא יקרה יותר" אמרה והמשכנו בנסיעה
"מתן, בוא נישן באוטו, אני עייפה מידי" צחקתי ומתן אחריי
"בואי פרינססה, אני ארים אותך" אמר ובשניה היתי מורמת ונכנסנו לחדר פנוי, נשכבנו על המיטה וישר נרדמנו. בלי להתלבש נורמאלי בלי כלום.
אז גם אם יצאנו מהשגרה היה טוב.