מתי היא תשים לב…פרק 29 חלק ד'

נקודת מבט מתן-
התעוררתי מקול קריאה של הדר.
הבטתי הצידה וראיתי את הדר עומדת ליד הדלת כשהיא לבושה בפיג'מה הקצרצרה של הלו קיטי שלה.
"תחזרי לישון בייב" מלמלתי וניסיתי לחזור לישון שוב.
"אבל יוסי ויובל חוזרים הביתה. אני לא רוצה שהם יחזרו הביתה" אמרה ועשתה פרצוף עצוב
"קראי להם לפה" אמרתי בחיוך קטן והושטתי את ידיי אל כיוונה.
היא החזיקה בידיי ומשכתי אותה אליי עד שהיא נפלה עליי כששנינו שוכבים על המיטה
"בייב שלי. את יודעת שהם צריכים ללכת הביתה, נכון?" שאלתי בחיוך והסטתי את הפוני מעיניה. היא הנהנה בראשה ועשתה פרצוף עצוב
"הם ייסעו הביתה, ויחזרו לכאן כשניפגש שוב בפעם הבאה" הסברתי לה כמו לילד קטן שאומרים לו לחזור הביתה מהגן משחקים והוא לא רוצה.
"עכשיו נלך ונגיד להם שלום. ונחזור לישון" אמרתי ונשקתי לשפתיה הורדרדות וטפחתי בעדינות עם ידיי על גבה התחתון על מנת שתקום ממני.
היא קמה ממני ונעמדה ליד המיטה ואני בינתיים קמתי אל השירותים עשיתי את ארגוני הבוקר שלי.
"נו!" שמעתי את הדר מזרזת אותי בזמן שצחצחתי שיניים
"בואי לכאן" מלמלתי וכרכתי יד אחת סביב מותנה וכלאתי אותה ביני לבין הכיור.
בטנה נצמדה אל הכיור בעוד שהיא מביטה בי דרך המראה. גבה נצמד אל בטני וככה אני יוכל להבטיח לעצמי שהיא לא תברח לי .
"מכוערת" אמרתי בחיוך כשהבטתי במראה וראיתי אותה עושה פרצופים לעצמה.
"אולי אני מכוערת.. אבל בינתיים אתה זה שאוהב אותי" חייכה והוציאה לשון אל המראה ופתחה את עיניה בצורה מפחידה שראיתי את עיניה התכולות כמו קרח יותר מידי..
"הם בסוף יילכו בלי להגיד לנו שלום" אמרה בפרצוף עצוב
"הם לא." אמרתי והזזתי את הדר מעט על מנת שאוכל לשטוף את הפה שלי בכיור.
ידיה נכרכו סביב מותניי בזמן שנשענתי קדימה אל הכיור ושטפתי את פי מהמשחה החריפה
"יאלה בייב, בואי נלך אליהם" אמרתי להדר וניתקתי את האחיזה החזקה שלה במותני ויצאנו מהחדר והמשכנו אל המדרגות על מנת שנרד למטה.
"בוקר טוב נסיכים" אמרה יובל והתקדמה אלינו כשהיא לבושה בבגדים של אתמול
"בוקר טוב" אמרנו ביחד, הדר ואני וחיבקתי את יובל חיבוק קטן ולחשתי לאוזנה בלי שאף אחד ישים לב . "היום לאחות של יוסי יש יום הולדת. תנסי לדבר איתה. אולי זה יעזור" חייכתי ונשקתי לראשה
"אני מקווה" מלמלה ועברה לחבק את הדר חיבוק חזק. שתי אלה…
אחות של יוסי לא אוהבת כ"כ את יובל. היא תמיד כועסת עליה ומנסה להפריד בין יובל לבין יוסי. נשמע כמו טנלובלה. אבל זה אמיתי..
"אחי. נסיעה טובה וניפגש כבר מתישהו" חייכתי וחיבקתי אותו חיבוק גברי
"אני אתגעגע אליכם אהובים שלי" אמרה הדר וחיבקה את יוסי חיבוק חזק והשעינה את ראשה על החזה שלו. שתחזור לפה. היא רק שלי.
אף פעם לא חשבתי שאני והדר נכיר חברים שיהיו של שנינו באותה מידה.
והנה מצאנו את יוסי ויובל. מי היה מאמין שככה ניפגש באיטליה וככה נתחבר.
"נסיעה טובה" חייכתי והם כבר יצאו מהבית.
הדר התיישבה מבואסת על הספה וחייכה לעצמה חיוך קטן. אני מאוהב בפיצול הזה שלה.
היא יכולה להיות עצובה ועדיין לחייך לעצמה .
"להכין לך שוקו יפה שלי?" שאלתי והיא הנידה את ראשה לשלילה . אני הכנתי לעצמי נס והתיישבתי ליד הדר על הספה.
"אני אוהבת אותך" אמרה בלי שום סיבה והשעינה את ראשה על כתפי והתעסקה באיפון שלה
היא מעצבנת אותי כשהיא תקועה באיפון הזה שלה. כל מיני אנשים שולחים לה הודעות והיא עונה לכולם. אבל היא לא מסתירה את זה ממני.
כשהיא סגרה שבת בצבא היא התקשרה אליי בוכה כשמישהו שלח לה הודעה. בהתחלה לא הבנתי. אחרי זה הבנתי שהמישהו הזה איים עליה.
כמובן שאני מרחוק לא יכולתי לעשות משהו, אבל נכנסתי אליה לפייסבוק וחסמתי אותו, כמובן דיווחתי עליו וביקשתי מתומר שייקח ממנה את האיפון ויסנן הודעות שיש לה.
הפייסבוק שלה חסום וגם האינסטגרם הזה שלה, אבל עדיין אפשר לשלוח הודעות..
היא רגישה. רגישה שלי.
"אני אוהב אותך" אמרתי והנחתי את הנס הרותח על השולחן
"השעה 10 בבוקר" מלמלה בעייפות והוסיפה "עד שיש לי חופש, אני קמה מוקדם" צחקה
"את זוכרת שדביר שכן שלי מתחתן ביום שני?" שאלתי. הדר מעולם לא פגשה אותו. תמיד זה לא הסתדר. הוא מתחתן ביום שלישי עם הבת זוג שלו שהם ביחד מכיתה ו'. הרבה!
"כן" אמרה והמשיכה להקליד באיפון שלה. כל פעם שניסיתי לראות עם מי היא מתכתבת היא סגרה את המסך. כונפה קטנה
"הוא מאמין שצריך שלושה ימים לא להיפגש עם הכלה. אז אני אמור להיות איתו היום" אמרתי. הוא רוצה שנבוא אליו כל החברים ונחגוג את הימים האחרונים שלו בתור רווק.
"אתה יישן אצלו?" שאלה בשקט
"כן. אבל ביום שני בבוקר אנחנו נפגש ונלך להתארגן לחתונה שלהם. נכון?" שאלתי , היא מסוגלת לדפוק לי ברז
"לא" אמרה והוסיפה "אני לא מכירה אותו. אני לא באה לשם"
"וככה תכירו" אמרתי ולגמתי מהנס
"לא" אמרה שוב והמשיכה להקליד באיפון שלה
"אז אני אהיה שם עם ידידה שלי, ולא איתך?" שאלתי בחיוך קטן
"כן. אני אכתוב לך על החולצה 'רכוש פרטי של הדר' וככה יבינו" צחקה
"לא פשוט יותר שתבואי איתי?" שאלתי
"לא" אמרה שוב והמשיכה להקליד באיפון שלה
"אולי תעזבי את האיפון שלך. עם מי את מדברת כ"כ הרבה?" שאלתי ללא הבנה
"עם חברה" אמרה וסגרה את המסך של האיפון שוב
"את מסתירה ממני משהו?" שאלתי ללא הבנה
"לא" אמרה שוב והייתה בשקט
קמתי מהספה ועליתי למעלה לחדר של הדר. גם לעשן סיגריה כי הסיגריות שלי שם, וגם לישון.
פתחתי את המרפסת הקטנה בחדר של הדר והוצאתי סיגריה והתחלתי לעשן.
אין בוקר טוב בלי סיגריה.
"לכאן ברחת לי" אמרה הדר בקולה הרך והתיישבה על הריצפה שבמרפסת כי אני תפסתי את הכיסא היחידי שהיה שם.
"קומי מהריצפה, בואי" אמרתי והושטתי אליה את ידיי והושבתי אותה עליי. לא טוב לשבת על רצפה קרה.
"כמו שאת, אני צריך אותך כאן. לא לפעמים כל הזמן. ברגעים שקשה לי מידי. זאת את.. שזורקת חיוך, אז כל מה שהפוך מסתדר בחיי.. שזאת את" שרה לי הדר את השיר 'כמו שאת' של מאור אדרי
"מי זאת את?" שאלתי בצחקוק קל
"תהפוך את זה ל'אתה'. זה לא מסתדר במנגינה" צחקה
"כמו שאת, אני צריך אותך כאן… לפעמים כל הזמן…" לחשתי לאוזנה
"באמת?" שאלה בשקט וחיוך קטן התגנב אל פניה.
"כן" אמרתי והנחתי את ידי על הירך שלה והושבתי אותה בנוחות עליי.
הדר פתחה את האיפון שלה שוב ונשכה את שפתה התחתונה והקלידה במהירות למישהו, ושוב לא שמתי לב מי זה..
"היום אתה ישן איתי?" שאלה הדר והעבירה את אצבעותיה הדקיקות על הזיפים שבפניי
"אני היום נוסע אל דביר, הוא עושה מסיבת רווקים ארוכה" הסברתי
"אבל שבוע שעבר גם הייתם במסיבת רווקים שלו" אמרה בקול עצוב
"והיום זה היומיים האחרונים שלו בתור לא נשוי, אז אנחנו נצא אל מועדון כלשהו" הסברתי
"וכשהוא יהיה נשוי הוא לא יצא למועדונים?" שאלה ללא הבנה והוסיפה "מה כ"כ מיוחד, הרי גם ככה יש לו חברה. זה לא שהוא לפניי רווק ויצא למועדון. היה לו תמיד בת זוג"
"אשתו לעתיד של דביר בהריון" אמרתי בחיוך קטן. מוזר לי לחשוב שדביר! דביר חבר שלי שהיה גדול ממני בשנתיים עוד 6 חודשים יהיה אבא!
"בהריון? בגלל זה הם מתחתנים?" שאלה בשקט ולא הביטה בי
"לא. הוא הציע לה נישואין לפני שהוא ידע שהיא בהריון" אמרתי, זה היה מצחיק ומרגש בו זמנית שהוא סיפר לנו שהוא הציע לה נישואין ושניה אחרי היא הוציאה מהתיק שלה בדיקת הריון שהיא בחודש שלישי.
"אתה רוצה להתחתן?" שאלה הדר
"אני רוצה להתחתן. אבל עוד לא" הסברתי והדר שוב שתקה.
"בייב מה יש?" שאלתי. היא שתקה שוב פעם. היא כמו דג. שותקת כל הזמן.
"בוא נחזור לישון" ביקשה ובדקה את השעה בשעון שנמצא על כף ידה. 11 וחצי בבוקר
"אני מסיים עם הסיגריה ואני בא" אמרתי וטפחתי על גבה והיא נכנסה בעייפות אל החדר בזמן שאני סיימתי עם הסיגריה.
נכנסתי לחדר וראיתי את הדר קבורה מתחת לכל השמיכות והכריות שבמיטה שלה
"אהובה שלי. את ישנה?" שאלתי את הדר בשקט וליטפתי את גבה. לא ידעתי אם היא ערה בגלל שהיא ישנה על הבטן שלה.
היא זזה מעט וסימנה עם ידה שהיא ערה. "כואבת לך הבטן עוד פעם?" שאלתי. היא הנהנה בראשה
רק כשכואב לה הבטן היא ישנה על הבטן.
"וכואב לי הגב, והראש והכתפיים-" אמרה ונקטעה ע"י דפיקה בדלת
המשכתי לשבת ליד הדר וללטף את גבה בעדינות כשהיא קראה 'פתוח'
"הדרי מאמי. אוכלים עוד מעט, אתם רוצים לבוא לאכול?" שאלה שרית מפתח הדלת. סובבתי את ראשי אליה וחייכתי. הדר הנהנה בראשה
"ב12 ככה נאכל, אני אקרא לכם." חייכה ויצאה מהחדר
"הדר!!" שמעתי את עדן קוראת השמחה ורצה אל כיוון החדר של הדר. הדר גיחכה בשקט ועדן נכנסה אל החדר במלוא המרץ
"היום את יכולה לבוא איתי לקניון? בבקשה! בבקשה! בבקשה!" התחננה
"מה נעשה שם?" שאלה הדר בשקט בזמן שעשיתי לה מסאג'
"אני צריכה לקנות משם משהו" אמרה עדן וגירדה בראשה באופן שמראה שהיא מובכת
"מה את צריכה לקנות?" שאלה הדר ללא הבנה
"משהו" הסבירה עדן ונהייתה מעט אדומה
"תלכי איתה הדרי" אמרתי ונשקתי לגבה בעדינות
"אני עייפה" מלמלה והוסיפה "אני אבוא איתך במוצאי שבת. אני רוצה לקנות תחתונים יפים שמתן ייקנא שהוא לא ישן איתי בלילה" צחקה הדר ועדן עיוותה את פרצופה
"אז את באה איתי? יש!" אמרה ויצאה מהחדר כשהיא מוחאת כפיים
"אני אקנא עד מאוד. אני אבוא בלילה רק בשביל לראות את התחתונים היפים שקנית" אמרתי בצחקוק קל
"אני אקנה גם לך, אל תדאג" אמרה בצחקוק קטן שגורם לי להשכיח את כל החששות בלב
"לא דואג" אמרתי והפסקתי לעשות לה מסאג'
"לא!" מלמלה וזזה עם גבה אל כיווני, הכל בשביל שאני אעשה לה נעים בגב
"אני אקנה לך מברשת שתגרדי בה בגב" אמרתי ועניתי מיד לאיפון שלי שצלצל
אמא. אחת ויחידה!

-"אמא, בוקר טוב" אמרתי בשמחה
"בוקר טוב ילד שלי. אתה בא היום הביתה? אולי תבוא לאכול כאן צהריים ביחד עם הדר" אמרה אמא בקול נרגש
-"רק התעוררנו, אבל אני אשאל את הדר" אמרתי
"טוב אז תשאל ותודיע לי" אמרה וסיימנו לדבר.

"הדרי. רוצה נלך בצהריים אל אמא שלי?" שאלתי והוספתי "היא תשמח"
היא לא ענתה. רק הביטה בי
"הדרי ספרי לי.. מה קרה?" שאלתי בדאגה ונשקתי למצחה שהיה מכוסה בפוני
"א-אני רוצה לבכות" אמרה בגמגום
"למה?" שאלתי ללא הבנה וליטפתי את פניה הרכות שוב פעם. לעולם לא יימאס לי ממנה
היא שוב שתקה ועצמה את עיניה והקריבה את השמיכה אל פניה וקברה את השמיכה מתחת לאפה ונשמה נשימות רעועות תוך כדי שהיא ממלמלת לי "תשיר לי"
"מה לשיר לך?" שאלתי וליטפתי את אפה הקטנטן. החלק היחידי שנשאר חשוף אליי
"מה שבא לך" אמרה בקול חנוק ושתקה שוב. החלטתי מה לשיר לה..
"מה עובר עלייך רק ספרי לי מה…
למה את שותקת ,למה בוכייה
את ליבך את שוב סוגרת
מי הפר את שלוותך ילדה יפה
מי גנב את שמחתך שנקטפה
אל תניחי לך לשקוע ..בעצבות ומחשבה". ספרי לי באמת… (איתי לוי- מה עובר עלייך)
ליטפתי מעט את לחייה והרגשתי דמעות חמימות זולגות על אצבעותיי.

"והזמן שעוד עובר יעשה לך טוב
זה הזמן למצוא אחר כדיי לאהוב
אל תתני שוב לפגוע
אל תניחי לו לפצוע צאי לדרך חדשה
אל תקחי דבר ממנו רק את כבודך
אלוקים שומר עלייך סולל דרכך
יום חדש פתאום יופיע
יחייך לך ויריע לאן שלא תלכי" המשכתי לשיר לה והרגשתי את הדמעות שלה מתחזקות.
לא שמעתי את קולה בוכה.. רק את הדמעות..

"אל תקשיבי לעצמך לקול בכייך
הוא יכאיב ואז יאמר זה בגללך
את קולך עכשיו תשמיעי
לעולם את כאבך" המשכתי לשיר לה ופה שמעתי את קולה נשבר. וקולות יבבה פרצו מפיה
אל תקשיבי לקול הפנימי שלך. הוא יכאיב כמו תמיד. הוא יגיד לך 'זה בגללך'. כמו שתמיד קורה לה.
תשמיעי את קולך יפה שלי.
"בואי יפה שלי" אמרתי והפסקתי לשיר שלה. הלב שלי נקרע רק מלראות אותה בוכה.
"א-אני לא רו- רוצה" מלמלה והמשיכה לבכות בשקט
"אלוקים שומר עלייך. סולל דרכך" אמרתי בשקט ונשכבתי לידה ונשקתי לעורפה.
ידיי נכרכו סביב מותנייה בזמן שהיא בכתה והמשכתי ללטף את גבה ושפתיי נישקו את צווארה ועורפה.
רק להרגיע אותה.
רציתי הכל לעשות על מנת להרגיע אותה. גם אם זה אומר לטוס עד הירח ולחזור לכאן.
דפיקה חלשה בדלת נשמעה ולאחר מכן קול גבוה ואימהי של שרית נשמע מחוץ לדלת
"הדר ומתן. אתם באים לאכול? אפשר להיכנס?" שאלה שרית
הדר שתקה. היא רק נשמה נשימות חלשות ועצובות מלאות בבכי
"הדרי, אני כבר בא" אמרתי בשקט וטפחתי בעדינות על גבה והלכתי אל עבר הדלת.
פתחתי את הדלת ונשמתי נשימה קטנה וגירדתי בראשי בעצבנות כשראיתי את הדר שכובה על המיטה כשהיא מפורקת נפשית.
"היא כאן" אמרתי והצבעתי עליה. "היא.. היא בוכה" הסברתי בשקט. ספק שהדר תשמע, ספק שהיה לי קשה לבטא את המילה בוכה.
"למה?" שאלה ללא הבנה בשקט. הרמתי את ידיי באוויר בתנועה האומרת 'אין לי מושג'
"היא היתה שקועה באיפון שלה. היא לא נותנת לי לראות שם מה היא עושה" הסברתי ויצאתי מהחדר טיפה וסגרתי את הדלת על מנת שהדר לא תשמע אותנו מדברים.
"אני אקרא לאורי?" שאלה בחשש. לא ידעתי מה לעשות. אבדתי עצות.
"כואב לי שאני לא יכול לעזור לה" אמרתי בשקט ונשכתי את שפתי התחתונה
"זה בסדר.. הדר מאוד רגישה. אל תרגיש רע" אמרה בחיוך קטן ומנחם
"זה יהיה חוצפה לבקש ממך להביא את ליאור ואת חברה שלו? ואני אשאר כאן עם אורי והדר?" שאלה שרית ונשכה את הלחי הפנימית שלה והוסיפה "ואם אתה יכול לקחת איתך את עדן"
"כן. בטח" אמרתי במהירות ונכנסתי לחדר של הדר והוצאתי משם את הארנק שלי שבתוכו יש את התעודת זהות שלי, הכרטיס אשריי שלי, והרישיונות שלי. וכמובן תמונה של הדר ושלי. היא הכריחה אותי לשים תמונה שלנו ביחד שם.
"תקח את הרכב שלי ועדן תסביר לך איך להגיע לשם. תודה רבה" אמרה וחיבקה אותי חיבוק חזק.
נישקתי את קודקוד ראשה של הדר ויצאתי מהחדר אל כיוון הקומה הראשונה כשעדן מקפצת עם המפתחות של הרכב של שרית ואנחנו יוצאים מהבית בעוד שאורי עדיין בבית כנסת אני חושב..
"את יודעת איך מגיעים לשם?" שאלתי והיא הנהנה בראשה והמשכנו בנסיעה כשהיא שמה שירים על חזק והיא מבקשת ממני להאיץ את הנסיעה. אמרתי כבר שהיא והדר דומות?

"מה קרה להדר?" שאלה עדן בחשש. "כלום לא קרה לה" אמרתי בחיוך. אני לא רוצה להלחיץ אותה..
"היא נראתה רע" הסבירה עדן שוב והביטה בי.
"היא טיפה מותשת. אתמול היא שתתה והגוף שלה לא מגיב טוב לאלכוהול. בגלל זה אסור לשתות" אמרתי. את האמת זה נכון.. אבל אני לא יודע איך זה קשור להדר.
"אה." מלמלה והקלידה באיפון שלה משהו
"היא גרה מחוץ לעיר?" שאלתי את עדן והיא הנהנה בראשה.
עכשיו אני מבין למה שרית אמרה שזאת טרחה חחחחח

הגענו סוף סוף!
"חברים חגורה" אמרתי בחיוך וליאור וחברה שלו עלו לאוטו כשהם חוגרים חגורה מאחורה
"באמת התפלאתי איך אמא שלי הגיע מהר לכאן" צחק ליאור
"אם עדן לא היתה מזרזת אותי כאילו היא עומדת ללדת. סביר להניח שהייתי נוסע לפי החוק ומגיע טיפה אחרי" צחקתי
"לא נכון! אני בסך הכל אמרתי שאני רעבה ושצריך להגיע מהר" חייכה עדן
"עדן רעבה? ימות המשיח הגיעו?" שאל ליאור בהתלהבות
"אמא הכינה ג'חנון לבוקר! עד שהיא הכינה!" אמרה בהתלהבות
"שקרנית" אמר ליאור והביא לעדן כאפה. ככה זה אחים. תמיד שמח.
"אתה חוצפן!" אמרה עדן והוציאה לו לשון
"איפה הדר?" שאל ליאור ללא הבנה
"היא לא מרגישה טוב" ענתה עדן במקומי. אופס?
"מה יש לה?" שאל ללא הבנה
"היא שתתה אתמול הרבה והיא קמה בבוקר כשהיא לא מרגישה טוב" הסבירה עדן
"הנגאובר מטורף?" שאל אותי ליאור בצחקוק מבין
"הנגאובר, שמנגאובר, מה זה משנה! אני רעבה! והכל בגלל אנחנו מתעכבים" אמרה עדן לליאור
"נסע דרך השטח?" שאלתי את ליאור והוא הנהן בראשו
נכנסתי לשטח והתחלתי לנסוע בדיונות עם הג'יפ של שרית.
"חולה על טיולי שטח!" אמרה עדן בחיוך
"אני שמח שאת אוהבת את זה, אבל אל תהיי חולה. יש מספיק חולים בבית" אמר ליאור
המשכנו בנסיעה כשעדן צווחת מאושר וליאור וחברה שלו מתנשקים
הם התחבקו והם נראו כמו זוג מאושר. זוג בלי בעיות.
"הגענו" הכרזתי כאשר הגעתי לחניה של הבית סוף סוף
כשהסתכלתי אחורה לראות למה אף אחד לא ענה לי הבנתי שהם כבר ברחו מהאוטו וכמובן שגם עדן המורעבת ברחה לה.

עדן, ליאור וחברה של ליאור (שאין לי מושג איך קוראים לה).. ישבו בשולחן וחיכו לאורי ולשרית שהבנתי שהיו למעלה כי שמעתי את אורי מדבר
העדפתי להיות למטה. לא יכולתי להיות שם בידיעה שהדר בוכה ואני לא יכול לעשות כלום.
"ילדים. תתחילו לאכול, ליאור תקדש לכם. אנחנו נבוא יותר מאוחר" אמרה שרית מלמעלה.
כששמעתי את זה לקחתי את הרגליים שלי ויצאתי אל החצר שלהם והדלקתי סיגריה. הייתי חייב.
אתם לא יודעים מה זה לשמוע את הבכי של הדר. כל החזות הקשוחה והרגישה שלה בו זמנית ואז לראות אותה מתפרקת בין הזרועות שלך!
"מתן,. אתה בא לאכול?" שאלה עדן. הנדתי את ראשי לשלילה והמשכתי לעשן והוספתי "תודה. תמשיכו לאכול, אני צריך לעשות משהו" אמרתי בעייפות
הוצאתי את האיפון מהכיס שלי וחייגתי אל האדם שיבין אותי כמו אמא שלי.
אחותי.
עצה של אישה.

-"שי" אמרתי חסר כוחות כששמעתי את קולה מבעד לטלפון
"כן אחי" אמרה בקול שמח
-"אני חייב עזרה" הסברתי
"מה קרה?" שאלה בבהלה
-"הדר.. אני לא יודע מה עובר עליה היום.." אמרתי בעייפות נאבק בדמעות שעומדות בגרוני
אני מפחדת שהיא מתחילה להשתגע לי..
"מה קרה לה?" שאלה שוב
-"היא עצובה כזאת.. בוכה.. היא לא- היא לא שמחה" הסברתי
"אולי היא בימים האלה של המחזור כשהיא עצובה ועצבנית ורגישה בו זמנית?" ניסתה להבין
-"אני מנסה לעזור ואני לא מצליח. אני מפחד שזה יהיה כמו עם רייצ'ל" הסברתי.
מעולם לא דיברתי עם חברים שלי על רייצ'ל. רייצ'ל שייכת לעבר.
"רייצ'ל היתה שונה. היא והדר לא אותו דבר" שי ניסתה להסביר לי
-"איך את מסבירה את זה שיום אחד היא החליטה שהיא עוזבת?" שאלתי בכעס. את האמת אני לא יודע למה כעסתי.
"כי לא היה לה פה טוב. ואתה יודע את זה! מתן בבקשה תבין" אמרה שי בהתחננות
-"מה לא היה לה פה טוב? היה לה אותי. היה לה את החברים שלנו!" ניסיתי להסביר
"לא היה לה משפחה. כל המשפחה שלה נהרגה כאן בתאונה אחת. היא רצתה להתחיל עתיד חדש"
-"אני המשפחה שלה" אמרתי בשקט.
"אני יודעת אח קטן שלי. אני יודעת.." אמרה בשקט ויכולתי להרגיש את הכאב שלה. הכאב של שנינו.
"הדר זאת לא רייצ'ל. אולי הדר צריכה טיפה שקט. קרה לה משהו. תנסה להיות שם בשבילה" אמרה שי והוסיפה "אני מקווה שעזרתי אח קטן"
-"תודה אחות גדולה" והוספתי "שבת שלום. אז נפגש מחר. אני אוהב אותך אחות גדולה" וסיימנו לדבר. איך שהוא כל שיחה איתה גורמת לי לטוב על הלב. !

נכנסתי אל תוך הבית כשאני מסריח מסיגריות. שרית ישבה בשולחן עם הילדים ואכלה איתם. היא סימנה לי לבוא. את האמת.. לא היה לי תאבון..
"בוא תאכל" אמרה בחיוך
"אני לא רעב. תודה" חייכתי והוספתי "הדר בסדר?"
היא הנהנה בראשה והמשיכה לאכול ומיד לאחר מכן סימנה לי לעלות למעלה אל הדר.
"זה יהיה נורא אם אני אלך.. לאיזה שעה שעתיים. תגידי לה שאני אחזור?" שאלתי
"בטח מתן. תרגיש חופשי. אתה לא חייב לחזור אחרי שעה.. אתה יכול לבוא אפילו בערב, או מחר."
"אני צריך להיות איתה, אני לא יכול לברוח" הסברתי
"זה בסדר.. היא תבין.. גם היא צריכה טיפה שקט.." אמרה וחיבקה אותי חיבוק קטן
"אני אעלה להגיד לה שלום. אם קורה איתה איזה משהו, תתקשרי אליי. טוב?" שאלתי
"בטח" אמרה ושפשפה את עינייה.
עליתי למעלה כשאני שומע רק את הבכי החלש של הדר
"כן יפה שלי. זה בסדר.. איך את מרגישה עכשיו?" שמעתי את אורי מרגיע את הדר. אבל מרגיע למה?
דפקתי על הדלת 2 דפיקות חלושות שהעירו את תשומת הלב של אורי והדר
"הדר.." אמרתי בשקט והתקרבתי אליה. היא היתה מכורבלת בתוך ידיו של אורי. ממש כמו אבא שלה.
ממש כמו אריה המגן על הגורים שלו.
"יפה שלי. אני אוהב אותך. נכון נסיכה שלי?" שאלתי. היא הנהנה בראשה וניגבה את עיניה
"אני הולך. אני אבוא יותר מאוחר. טוב?" שאלתי. היא הנהנה בראשה וחיבקה אותי חיבוק קטן ולא שחררה
"אם תצטרכי משהו תתקשרי אליי?" שאלתי. היא הנהנה בראשה והכתימה עם דמעותיה את חולצתי.
"אתה יכול ללכת לישון אצל דביר" מלמלה והוסיפה "אנחנו נדבר בטלפון" ונשקה ללחי שלי.
"אני אוהב אותך" אמרתי ונשקתי לראשה.
היא שתקה ואני הלכתי.

נכנסתי אל הרכב כשאני נוסע אל הדירה של אמא שלי. לפרוק מתחים.
"מתוק שלי" אמרה אמא וחיבקה אותי ברגע שנכנסתי לביתה
"איפה הדר?" שאלה אמא ללא הבנה
"היא לא כאן.." מלמלתי
"נפרדתם?" שאלה ללא הבנה
"היא בבית, היא לא מרגישה טוב. אני הולך לישון אמא, טוב?" שאלתי ונשקתי לראשה
"בטח יפה שלי. אני אחמם לך לאכול?" שאלה
"לא תודה אמא. אני יקום יותר מאוחר ואני יאכל"
"טוב מתוק שלי. לילה טוב" חייכה והמשיכה בעיסוקיה עם התינוק של בן דוד שלי. הוא השאיר כאן את הילד שלו בזמן שהמשפחה כולה נסעה לצימר בצפון. אמא התנדבה לשמור על הילד שלהם.
ילד מתוק.

אל: אביעד
-'אחי. בערב נפגשים, הדרי לא תבוא. אני אבוא חחח'
הכאב גבר עלי…
אני לא יכול להישאר חסר מעש כשהדר עצובה.