מתי היא תשים לב.. פרק 31!!!!!

נקודת מבט הדר-

התעוררתי לצידו של גוף חם וחזק, וזה לא מתן. זה מאור.
שפשפתי את עיניי, מתמתחת מעט. מפחדת לנשום חזק מידי שלא ישמעו אותי
"בוקר טוב הדר" שמעתי את קולו של אור קורא לי,
"בוקר" מלמלתי בעייפות, קמה מהמיטה הקטנה והלא נוחה- נעמדת על הריצפה ורואה את אור משחק בטלפון שלו כשהוא שוכב על גבו במיטה שמעל מאור.
"למה לא הערתם אותי" נאנחתי בשקט, מטפסת על מיטתו וצונחת ליד גופו
"היית מאוד מתוקה כשישנת. לא רצינו להפריע" אמר בחיוך קטן ונשק למצחי
"בזמן האחרון אני מאוד עייפה" נאנחתי בשקט, מספרת לו על כך שנהייתי עייפה מידי..
"אולי חסר לך ויטמינים?" התעניין, "יש לי הרבה ויטמינים. אני אוכלת הרבה אגוזים"
"אגוזים זה לא ויטמינים כפרה עליך. את צריכה לאכול פירות וירקות" הסביר
"כן, אבל אני לא אוהבת פירות" אמרתי בביאוס, יודעת שמתן יתעצבן עליי אם הוא ישמע שחסר לי ויטמינים , הוא יכריח אותי לאכול פירות איכס.
"גם אם לא אוהבים- אוכלים" אמר וקם מהמיטה, מושך אותי אחריו אל הריצפה בזהירות רבה
"נלך להתארגן ונלך לאכול?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה
"אז בואי לפחות תשבי איתי. ותשתי משהו, את נראית חיוורת." הודה
"טוב" מלמלתי ויצאתי מהחדר של הבנים בזהירות רבה שלא יתפסו אותי, רואה בשעוני שהשעה 6:47, צריך לאכול ולהתארגן וללכת למסדר.

לקחתי מהחדר שלי תיק רחצה והלכתי אל המקלחות והשירותים המשותפים בבסיס וצחצחתי שם שיניים ושטפתי פנים. יושבת מעט על הספסלים, מנסה לתפוס בטלפון את מתן שלא עונה
התלבשתי במדים ויצאתי מיד מהשירותים המסריחים, בורחת לחדר להתבשם ולהתאפר מעט, כי החצ'קונים שלי החליטו שבא להם לבוא לי עכשיו, ולא בגיל מוקדם יותר!

התאפרתי מעט, רואה שהבנות עדיין ישנות, מסגיר את זה שהן היו במשמרת לילה.
הלכתי אל החדר אוכל, פוגשת בתומר מדבר עם המפקדים האחרים תוך כדי שהוא אוכל ארוחת בוקר, שפשפתי את עין ימין שלי והלכתי להכין לי ולאור נס קפה, כמו שהוא אוהב.
השוקו קרץ לי ולבסוף לקחתי לי נס – אך לאור הכנתי נס כהה חזק ומר.
"מי זאת הנסיכה שהכינה לי לשתות?" אור בא מאחורי ונשק לקודקוד ראשי, לוקח ממני את הספל נס הרותח ומתיישב בשולחן ומפנה לי מקום לידו.
"נסיכה מהאגדות" עניתי על שאלתו הרטורית ונהנתי מהעוגיות שהביאו לבסיס,
כשאני אשתחרר מהצבא , העוגיות ייחסרו לי…
"למה ישנת אצלנו?" שאל אור והביט בעיניי,
"לא רציתי לישון אצלכם. אבל נרדמתי כשבאתי לשבת אצלכם בחדר" הסברתי
"את יוצאת יום חמישי הביתה?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה
"מחר, יש לי בדיקות" אמרתי ונזכרתי שאני צריכה לעדכן את תומר שאני יוצאת מחר לבדיקות ואני אחזור רק ביום ראשון לבסיס.
"את מרגישה טוב?" שאל והניח את ידו על מצחי, הנהנתי בראשי וחיוך הבליח משפתיי
"אני צריכה ללכת לרופאת נשים" סיפרתי, הוא היה החבר הכי טוב שלי בתיכון. עד שרבנו,
הוא היה יודע מתי אני במחזור, והוא זה שהיה לפעמים והולך לקנות לי תחבושות למחזור כשהייתי נתקעת. בהתחלה זה היה מביך, אבל זה עבר מתישהו.
"יותר מידי מידע. בהצלחה בבדיקות" אמר והחליף מיד נושא, לא רוצה לדעת על חיי האישיים עד כדי כך.

"את באה למסדר?" שאל אותי מאור כשישבתי בחדר שלהם וחיכיתי לאור שהלך לש"ג לחברים שלו.
הנהנתי בראשי והלכתי עם מאור, עוברים דרך הש"ג. השער הראשי של הבסיס שמה חברים של אור נמצאים, אני אישית לא מכירה אותם. הוא היה איתם בטירונות.
יש שם מישהי שאור שם עליה עין.. הוא סיפר לי, אבל לא ידעתי מה להגיד.

"אורצ'וק אתה בא?" שאלתי, הוא הנהן בראשו וקרץ לטליה, לחיילת שעליה הוא שם עין.
"דפקת קריצה" הבכתי אותו, "דפקי ריצה מיד" אמר ואני לא הבנתי
"3…2..1" אמר וראיתי אותו מנסה לרוץ אחריי, כשהנשק שלו מזדנב מאחוריו ופוגע ברגליו ובמותניו.
"מצטערת, בבקשה רק לא לדגדג" צחקתי והמשכתי לרוץ רחוק ממנו.
כשהיינו עוקצים אחד את השני בדיבור, אור תמיד היה מדגדג אותי בלי הפסקה
"תמשיכי לרוץ" קרא ואני ברחתי אל כיוון המסדר, נכנסת בדיוק למסדר כשקוראים בשם שלי.

"המפקד" קראתי לתומר, הוא הרים את גבתו ואמר בהיסוס "כן?"
"אני יוצאת מחר הביתה, יש לי הפנייה" הזכרתי לו, הוא הנהן בראשו והוסיף "תתקשרי אל מתן הוא מתגעגע אלייך."
הנהנתי בראשי והלכתי לצד, מחייגת אל מתן , מחייכת לעצמי כשהיו לי 3 שיחות שלא נענו.

"הגעתם אל התא הקולי של-" ניתקתי את השיחה כשהגעתי לתא הקולי

הלכתי אל החדר של מעיין, נשכבת לידה על המיטה, שומעת אותה מדברת עם חבר שלה.
בא לי גם לדבר עם מתן…

"כן מאמי. אני יודעת" נאנחה בשקט
"בסדר" אמרה בזלזול
"אמרתי לך. או אני, או היא" ענתה בעייפות
"מה אכפת לי שהיא רק האקסית שלך. שאמא שלך תפסיק להזמין אותה כל פעם כשאני באה. מתחיל להימאס לי שאני נלחמת עם אמא שלך עלייך. תבוא גם אתה תלחם עליי"
"כי אתה לא נלחם! תגיד לאמא שלך שתפסיק להתנהג אליי ככה!" צעקה
"זה שקוף שאמא שלך לא סובלת אותי. כולם יודעים שהיא חושבת שאני איתך רק בגלל הכסף שלך ושאני מנצלת אותך. אז תגיד לאמא שלך שאולי המשפחה שלי לא עשירה, ושאין לנו הרבה כסף. אבל לפחות אני הולכת ומשיגה את הכסף שלי בדרך ישרה"
"כי זה כן קשור! כל הפעמים היא עוקצת אותי ואומרת שאני לובשת בגדים זולים, והיא מתלוננת שאני מפריעה לך בחיים, ושאתה קונה לי הרבה דברים ושאני איתך בגלל הכסף" התחילה לבכות מעיין.
חיבקתי אותה חיבוק צדדי, מניחה את רגל ימין שלי על רגלה, בזמן שנשכבתי על הצד, מנסה לעטוף אותה בחום ואהבה.

אני לא יכולה לתאר איך אני הייתי מתמודדת אילו אמא של מתן הייתה מתנהגת אליי באכזריות כמו שאמא של חבר של מעיין מתייחסת אליה.
כל הכאב שחוויתי בריבים עם ליהי, שהרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, את מעיין אף אחד לא יבין. אף אחד לא עמד לצידה בריב.
אתם יודעים איזה נורא זה שמישהו עוקץ אותך כל הזמן בדיבור שלו?
מעיין ילדה מדהימה! אומנם היא לא באה ממשפחה שמשגשגת כלכלית, אבל היא עובדת ועוזרת למשפחה שלה לפרנס את עצמה.
היא מעולם לא הלכה וקנתה נעליים במחיר של 500 שקל, היא הולכת על הפשוט ועל היפה, מעדיפה שישאר למשפחה שלה.
ומי כמוני יודעת כמה היא מספרת לי על העקיצות של אמא שלו, על זה שהיא מתחננת אל הבן זוג שלה שלא יקנה לה דברים כי היא מובכת

"טוב ביי.." ענתה בייבוש, מנתקת השיחה וממשיכה לבכות בשקט,

"די יפה שלי. הכל בסדר, את תראי. היא תאהב אותך כמו שכולם אוהבים" ניחמתי אותה
"היא לא. היא פשוט לא אנושית. תמיד היא מוצאת בי דברים רעים" נאנחה בשקט
"תתעלמי ממנה, אני חושבת שאת מדהימה" חייכתי אליה חיוך מנחם ושבור
"גם את הדר. אבל כבר קשה לי עם כל העקיצות. כשהייתי שם בשבת את לא מבינה מה היא עשתה לי, היא חולה בראש" אמרה בזעקה לא מובנת
"למה?" שאלתי ללא הבנה
"אני ואייל שכבנו, ואמא שלו נכנסה בלי שום התראה מוקדמת, והייתי מאוד מובכת" נאנחה בשקט
"בזמן ששכבתם?!" שאלתי ללא הבנה,
"5 דקות אחרי, לא הייתי עם בגדים והיא פשוט נכנסה ואמרה לאייל 'תגיד לחברה שלך שתתלבש, פה אנחנו נמצאים עם בגדים. לא יודעת איך אצלה בבית. אבל אצלנו אנחנו לבושים, או שהיא צריכה שתקנה לה בגדים' והיא פשוט הלכה, אני לא יודעת מה יש לה ממני" המשיכה לבכות, לא יכולתי להישאר אדישה.
"את אוהבת אותו?" שאלתי, היא הנהנה בראשה בהיסוס
"יש לך שתי אפשרויות. לא להגיע לבית שלו, או שאייל יעמיד את אמא שלו במקום" הצטערתי להגיד לה את זה.
"הוא שפוט של אמא שלו. הוא לא אומר לה כלום. הוא פשוט אומר לי לא להתייחס. אבל למה המשפחה שלי מקבלת אותו יפה, והמשפחה שלו , לא." בכתה ללא הפסקה
"תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו אותך. זה רק מקנאה. היא לא רוצה שתקחי את הילד שלה" ניסיתי למצוא פתרון מוסבר
"ואני לא רוצה לספר לאמא שלי, כי אני יודעת שהיא תגיד לי שאני צריכה להיפרד ממנו, ושאני כבר נמצאת בזוגיות מחייבת ואני לא יכולה להיות במשפחה שלא תאהב אותי" נאנחה שוב, "החיים האלה קשים. לא בא לי להיפרד ממנו. הדר אני אוהבת אותו. אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי"
"הוא לא יעזוב אותך. את תראי. את תאהבי אותו והוא יאהב אותך" עודדתי אותה
"כשהיינו במסיבת אירוסין של אחותו, אז כל המשפחה באה ואמא שלו הציגה אותי" אמרה שוב עם הפסקות של נשימה
"הנה. היא מנסה להתקרב אלייך, את רואה?" חייכתי
"כן" אמרה בציניות. "היא אמרה 'זאת מי שמבזבזת לבן שלי את הכסף. קוראים לה מעיין תכירו, הם כבר הרבה זמן ביחד. היא גרה בפתח תקווה, בשכונת עוני כמובן' והיא צחקה. אני נהייתי אדומה. לא ידעתי מה להגיד מרוב המבוכה, המשפחה שלהם צחקה ואני נשארתי בצד, לא ידעתי מה להגיב.. וכשעמדתי בצד ואייל בא לידי, ופשוט לא דיבר על מה שקרה, הוא שאל אותי אם אני אצטרף לחתונה של אחותו, ואז אמא שלו עברה ואמרה 'זאת חתונה מצומצמת. רק יהלי מביא את רותם'. יהלי אז אח שלו הקטן, הוא בגיל שלי, ורותם זאת חברה שלו. היא גרה ברמת אביב, בבתים נחשבים. היא פשוט לא אוהבת אותי.." נאנחה.
כמה אכזרית יכולה להיות אמא שלו?
שתקתי והמשכתי לנחם אותה.

הצהריים הגיעו והייתי אמורה למלא את התפקיד שלי בבסיס, לבדוק שיש במלאי ציוד. התפקיד הכי משעמם שיש…..
ספרתי ובדקתי מה יש, ומה אין.
הבאתי לתומר את הדו"ח של הציוד והוא עיין בה בקפידות וביקש ממני לבדוק שוב,
"אבל תומר!" נאנחתי והתיישבתי על הריצפה, לא רוצה לקום משם.
"הדר!" אמר בכעס חמוד ושלח אותי שוב לבדוק.
כמובן שבדקתי שוב, גיליתי שנעלמו עוד חפצים..
הבאתי לו שוב את הדו"ח והסתכלתי בטלפון שלי, מחפשת אם מתן התקשר, הוא התקשר אבל ניסיתי להתקשר והוא לא היה זמין עוד פעם.

"את משחוררת" אמר תומר ושלח אותי לנפשי סוף סוף.
הלכתי לחדר כושר בבסיס והתיישבתי על הריצפה, מקשיבה לאור ולעוד מישהו מהבסיס מדברים.
"מה הדר?" שאל אור בחיוך, חייכתי חיוך מבוייש והוספתי "אני עייפה"
"אכלת?" שאל שוב, הנהנתי בראשי.
"לכי למרפאה תבקשי בדיקות דם" אמר והוציא אותי מהחדר כושר, שולח אותי שוב למרפאה.

כמובן שלא הלכתי אל המרפאה וברחתי אל החדר שלי, רואה שם את אדווה מחייכת אל הטלפון שלה.
"מה את מחייכת" צחקתי, זה היה חיוך מאוהב.
"סתם, ידיד שלי מצחיק אותי" אמרה בחיוך
"אדווה, יש לך חבר?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה.
"את יודעת שאף פעם לא היה לי מישהו?" אמרה בכנות,
"אף פעם?" שאלתי ללא הבנה
"כן. תמיד הרחקתי ממני אנשים, אני לא עושה את זה בכוונה" גילתה לי
שתקתי וחייכתי.

הטלפון שלי צלצל והרגשתי לא בנוח לענות למתן כשאדווה כאן, אני חולה עליה. אבל זה לא נעים לדבר עם חבר שלך ליד אנשים,
מתן מסוגל לדבר שטויות מבעד לטלפון.

-"בייב" עניתי בשמחה כשנעמדתי מחוץ לחדר
"מי אוהב אותך?" שאל בשמחה
-"טיפה קשה. הרבה אוהבים אותי" אמרתי בחיוך רחב
"אבל אף אחד לא אוהב אותך כמו שאני" הודה
-"אני בטוחה בזה" הודתי גם אני
"מחר את באה אל הבית?" שאל
-"כן. אני צריכה ללכת לבדיקות האלה בגללך"
"את תעברי את הבדיקות כמו גדולה. תעברי דרכי אחר כך?"
-"אם ייתחשק לי" צחקתי
"אני בטוח שייתחשק לך, יש לי גלידה של 'דלי קרים' שאת אוהבת"
-"ממ אתה משחד אותי?" אמרתי בקול שקט
"מה פתאום. את באה מרצון" צחק
-"אני אבוא. בייב אני מתגעגעת. בא לי שתחבק אותי"
"אני אוהב אותך" ענה
-"גם אני. אני צריכה ללכת לאכול ארוחת ערב ואני אדבר איתך, טוב?"
"בתאבון" ענה וסיימנו לדבר.

הלכתי לחדר אוכל והתיישבתי ליד מאור, אוכלת סלטים וחביתה, ופתיתים. כן אני מגעילה.
"את חוזרת מחר הביתה?" התעניין, הנהנתי בראשי
"חשבתי להיפגש עם ספיר, אם לא אכפת לך" צחקתי, הוא הנהן בראשו ואמר "בכיף"
"אתה סוגר שבת?" שאלתי, הוא הנהן בראשו וענה לטלפון שלו שצלצל

"כן יפה שלי. שמתי לך את זה במדף השני, בארון מצד ימין" הסביר
"זה חייב להיות שם" ענה
"יכול להיות שזה אצלי?" שאל ללא הבנה
"מתי שמת את זה, מצחיקה" ענה
"טוב אני אביא להדר שתביא לך, אני סוגר שבת השבוע" ענה
"גם אני אוהב אותך יפה שלי" ענה וסיימו לדבר.

"מה שכחת?" צחקתי,
"לקחתי לה בטעות את הכדורים של הברזל שלה" הסביר
"אני אביא לה" חייכתי, יוצאים מהחדר אוכל, מסיימים לארגן את המזוודה שלי ושמים שם את הכדורים שלה.
"תמסרי לה מלא מלא נשיקות. שתהיה לך נסיעה טובה, אני לא אראה אותך בבוקר. אני בשמירה" אמר ונשק למצחי
"אני אמסור לה" צחקתי ונכנסתי מתחת לשמיכה, מנסה להירדם.

"הדר?" שמעתי את הקול של מעיין,
"אני פה" צחקתי, מנסה לישון ולהתכסות מהקור ששורר בחדר,
"אני באה לישון איתך" אמרה בצחקוק קל ונשכבה לידי,
"מה נסגר עם אייל?" התעניינתי,
"הוא אמר שהוא ידבר עם אמא שלו, אבל זה שקר" אמרה בשקט,
שתקתי ונרדמתי.

התעוררתי לקול השעון המעורר שלי, מעיין כבר לא הייתה בחדר, ואני כבר הייתי צריכה להתארגן לצאת לבית.
עליתי על האוטובוס לבית, מחכה רק להגיע!!

פרקתי את המזוודה בחדר, יודעת שיש לי עוד שעתיים לתור.
אוכלת משהו קליל ושותה מים, יוצאת מהבית ונוסעת ברכב שלי סוף סוף אל המרפאה,
חייגתי בדרך אל ספיר ושמתי על רמקול , מחכה לשמוע אותה

"הלו?" ענתה בישנוניות
-"זאת הדר, ספיר מה נשמע" הודעתי מראש שזאת אני
"הכל טוב. מה איתך" ענתה בעייפות
-"אני אעבור דרכך מאוחר יותר ואביא לך את הכדורים" צחקתי
"מאור אמר לך?" צחקה במבוכה
-"כן. אני הולכת לבדיקה ואני אבוא ישר אלייך. זה בסדר?"
"ברור, בואי אני מחכה לך. אני אסדר את החדר בשבילך" צחקה

סיימנו לדבר ואני נכנסתי כשאני חוששת בליבי מה יקרה בבדיקה והתיישבתי בכיסאות המתנה לרופאה.
כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. היו פה הרבה נשים בהריון והגברים שלהן,
מעניין אם אני אהיה בהריון מתישהו.

התקשרתי אל מתן, מקווה שהוא יעביר לי את הזמן.. בבקשה..

"כן יפה שלי" ענה מיד מתן,
-"אני אצל הרופאה, מחכה לתור שלי" אמרתי בקול עצוב
"אני שמח שהלכת לבדיקה" אמר בהקלה
-"אתה שמח כי אתה לא במקומי" התבאסתי
"הלוואי ויכולתי לעשות את זה במקומך. תאמיני לי" ענה
-"הלוואי" נאנחתי בשקט
"את באה אליי אחרי הבדיקה?" שאל שוב
-"אני הולכת אל ספיר, חברה של מאור. ואז אני אבוא אלייך"
"אני מסיים לעבוד ב10 בלילה. תאכלי ביחד עם שני, אני אראה אותך אחרי זה"
-"לא, בבקשה לא. אני לא רוצה להיות שם לבד." התחננתי אליו
"שני הולכת רק ב9 וחצי, אני ישר בא ב10. אל תדאגי" ניסה להרגיע
-"אני לא נשארת אצלך לבד. אתה בא אליי"
"אני לא יכול, תבואי את אליי, בבוקר יש לי לימודים. ככה תבואי איתי ללימודים"
-"לבוא איתך ללימודים?" שאלתי ללא הבנה
"כן. אני צריך להגיש עבודה ואז נלך אל אמא שלי לאכול ונחזור לבית, נהיה רק שנינו"
-"לא." אמרתי בעקשות.
"הדר אני צריך לחזור לעבוד, תדברי איתי כשתסיימי את הבדיקה, טוב? אני אוהב אותך"
-"טוב" אמרתי בשקט "אני אוהבת אותך, קטן שלי"

סיימנו לדבר וקראו לי להיכנס אל הרופאה, הבדיקה עברה בסדר, מתישהו אני אתרגל אל זה. בדיקה פולשנית ומגעילה.

חייגתי אל ספיר ביציאתי מהמרפאה, מודיעה לה שאני מגיעה. כמובן היא שמחה.
לאחר שסיימתי לעדכן אותה חייגתי אל מתן, הוא חייב הסברים..

"כן יפה שלי?" שמעתי את קולו של מתן מבעד לשיחה
-"בייב" אמרתי בקול עצוב, משתדלת לא לבכות
"מה קרה אהובה שלי" שאל בבהלה
-"עשיתי את הבדיקה ויצא לא תקין" התחלתי לבכות כמו מפגרת
"מה לא תקין?" שאל ללא הבנה
-"הבדיקה! עשו לי בדיקה וגילו שיש לי משהו, ואני צריכה לקחת כדורים" לא הפסקתי לבכות
"מה זה בדיוק הדבר שגילו?!" שאל ללא הבנה
-"דלקת, ועוד משהו. כתוב לי בדף. מתן!" לא הפסקתי לבכות
"אני אגיע הביתה ואני אפנק אותך, נשב על כוס קפה ותספרי לי?" שאל
-"לא רוצה" משכתי באפי, מרגיעה את דמעותי
"תרדי אצלי בבית, אני אגיד לשני שתהיה איתך?" שאל
-"לא. אני הולכת אל חברה של מאור" סיפרתי
"טוב יפה שלי, תשמרי על עצמך" אמר
-"מתן?" שאלתי שוב
"כן" ענה מיד
-"הבדיקה הייתה כואבת ולא נעימה" עידכנתי
"אני יודע" ענה בהבנה
-"אתה אוהב אותי?" שאלתי כמו ילדה קטנה
"מאוד." ענה והסתיימה שיחתנו

נכנסתי לביתה של ספיר, מגישה לה את הכדורים, מודעת שאנחנו לבד בבית.
הבית שלה היה הורס!
"איך היה?" התעניינה
"נורא" אמרתי בצער
"מבינה אותך" חייכה והגישה לי לשתות וקינוח
"הלוואי והגברים היו עושים את זה במקומנו"
"הלוואי" אישרה את הרגשתי

דיברנו ובאמת הרגשתי שהיא חווה דברים כמוני.
נסעתי אל ביתו של מתן וקרסתי בחדרו כמו תמיד,
חייגתי אל מתן שוב אך הגעתי אל התא הקולי ..
אז החלטתי להתקשר אל שרית.

"כפרה שלי!!" ענתה בהתרגשות
-"שריתי" עניתי בהתרגשות, מתכסה בשמיכה של מתן,
"איפה את?" שאלה מיד
-"בבית של מתן, אני לבד כאן. הוא אמור לחזור יותר מאוחר"
"מה את עושה בבית מוקדם?" שאלה ללא הבנה
-"הייתה לי הפניה לרופאת נשים" הסברתי
"ואיך הייתה הבדיקה?" התעניינה
-"נוראית. יש לי דלקת, וחשש ל.. לאת יודעת" נאנחתי בשקט
"פטרייה?" שאלה מיד
-"כן" נאנחתי בשקט
"זה בסדר יפתי. זה קורה לכולן. את יודעת שאת ומתן לא תוכלו לקיים יחסי מין?"
-"בבקשה אל תגידי את זה בקול ליד כולם" התפדחתי בשקט
"אף אחד לא כאן. קיבלת תרופות?" שאלה
-"כן. והפסקתי עם הגלולות למניעת הריון"
"למה?" שאלה מיד
-"הרופאה אמרה שצריך לעשות הפסקה כי יש לי תופעות לוואי"
"תשמרי על עצמך" אמרה מיד
-"אני אשמור. מה שלומך?" העברתי נושא
"ברוך ה'. שורדים" צחקה

נרדמתי במיטתו של מתן, לא שמה לב בכלל. עד שהרגשתי נשיקות חמימות על שפתיי ועל צווארי, רואה את הגבר שלי בטשטוש רוכן מעליי.
"בייב" אמרתי בשקט וכרכתי את ידיי סביבו, נותנת לו להישכב מעליי, ראשו טמון בתוך צווארי
"אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך קטן, למרות שלא ראה.
"גם אני יפה שלי. בואי נלך לאכול" ענה
"אני לא רעבה. יש לי בחילות" הודתי
"תאכלי ותרגישי יותר טוב" ענה
"בא לי לישון" ביקשתי בהתחננות, הוא נענה לבקשתי, נשכב בשקט לידי, נושק לצווארי
"מה אמרה הרופאה לגבי הגלולות למניעת הריון?" התעניין
"אני מפסיקה איתן. יש לי תופעות לוואי, ויש לי משהו" מלמלתי
"מה יש לך?" שאל ללא הבנה
"דלקת. סתם לא רציני" נאנחתי
"יש לך פטריה?" שאל והביט בעיניי, עצמתי את עיניי והתעלמתי
"הדר! את בת 19. תפסיקי להתעלם כל פעם כשאת מובכת"
"לא רוצה" התלוננתי
"הבנתי" ענה בצורה מעצבנת
"מה הבנת?" שאלתי ללא הבנה
"את לא צריכה להיות מבוישת מזה, את הבת זוג שלי, אני רוצה שתשתפי אותי בהכל"
"מתן?" שאלתי בשקט. הוא המהם בקולו בשקט
"בא לי לחבק אותך" ביקשתי, כורכת את ידי סביבו.
הוא נענה בחיוב.

התעוררתי לבוקר בזרועותיו של מתן, רואה אותו כבר ער. מדבר בטלפון.
טעם מר עלה בפי, ותחושת מועקה מלווה בטעם חמוץ של קיא עולה במעלה גרוני.
התנתקתי מזרועותיו ורצתי אל עבר השירותים בחדרו, מקיאה את תכולת בטני הריקה.
לא אכלתי , בגלל זה הרגשתי רע. מתן ניתק את הטחפון וזינק אל עברי, מנשק את כתפי ואוחז בגופי שלא ייקרוס את האסלה.
"הנה, בואי תשטפי פנים ותרגישי יותר טוב" ענה.
עשיתי כדבריו והתיישבתי על המיטה, פושטת את בגדי נשארת עם חזייה ותחתון.
מתן הביט בי וצחק.
"די. תביא לי חולצה" אמרתי באפיסת כוחות כשמתן הביט על גופי בהערצה.
גרבתי את גרביי עד הברכיים כשמתן חיטט בארון והביא לי חולצת טריקו קצרה
לבשתי את החולצה עליי ויצאתי מנחדר, רואה את שני יושבת בשולחן אוכל כשהיא מנשנשת וקוראת עיתון.

"בוקר טוב" אמרתי לשני בשמחה והתיישבתי על הספה, מרימה את רגליי על הספה , ובטעות חושפת את תחתוני השחורים מתחרה.
"בוקר טוב" ענתה בחיוך,
"הדר!" קרא לי מתן וסימן לי לשבת יפה, ישבתי יפה וראיתי גבר יוצא מהחדר של שני
קרצתי לשני, היא חייכה חיוך מבויש ונשקה לשפתיו של הגבר שיצא מחדרה.
"זאת הדר" הציגה אותי בחיוך שני, וגם את מתן.
הכרנו
"זה מתן. הוא השותף שלי, והדר היא הבת זוג שלו" הציגה שנית,
"נעים מאוד. אני שניר, הבן זוג של שני" חייך בחמימות ולחץ את כף ידנו,
מתן צבט אותי בישבני ולחש לאוזני "יש לך שתי שניות לעוף לחדר ולהתלבש" ונשק לראשי.
הנדתי את ראשי לשלילה והכנתי למתן ולי קפה , בכל זאת.. בוקר..

התיישבנו בשולחן ארבעתנו, נהנים מהסעודה בעוד שמתן מדבר בטלפון עם מקומות עבודה שביקשו שיעבוד שם. הקטן שלי מתחיל לעבוד בתור עורך דין, על מנת שיכשירו אותו להיות עורך דין מוסמך.
"אני עדיין כועס עלייך שלא החלפת בגדים" קרא מתן בשקט
"די.." נאנחתי בשקט וחיבקתי אותו חזק, קוברת את ראשי בצווארו
"נו תביא לי חיבוק" התחננתי
"לכי תחליפי בגדים קודם, ותחפפי את הפן" התכוון שאני אחפוף את השיער, באמת השיער שלי כבר על הפנים. הפן עליי כבר מלא זמן, והוא שומני.
"אז תביא לי חיבוק" התנתי תנאים. הוא נאנח בשקט וחיבק אותי ,
"עכשיו לכי תחפפי את השיער ותחליפי בגדים" ענה
"בייב" קראתי למתן שצחק עם שני, ושניהם סיפרו סיפורים אחד על השני. אני לא מצאתי בזה עניין. מה שעניין אותי זה המשפט שאתמול הרופאה אמרה לי.

'יש חשש סביר שלא תוכלי להביא ילדים'. חשבתי שעולמי חרב עליי.
'לא להביא ילדים?' התחלתי לבכות בהיסטריה
'יש חשש מאוד קטן. אנחנו מחר נקבל תוצאות ונחשוב מה נעשה' חייכה בחמימות

אני מחכה לתוצאות כמו מפגרת. איך אני אחייה בידיעה שאין לי ילדים? שאני לא יוכל להביא ילדים, אני לא אמשיך את השושלת של הבעל שלי.

"מה יפה שלי?" שאל בהיסח דעת, והביט עליי ברוגע
"השמלה התכלת שלי בארון שלך או שהיא בכביסה אצלך?" יש לי שני מדפים בארון של מתן, לקח לי המון זמן לקבל מדפים אצלו בארון.. ביקשתי ממתן שיביא לי את השמלה אליי לדירה כשהייתי בבסיס, כי חברה שלי רצתה את השמלה. אז אני לא יודעת היכן הבגדים שלי.
"היא בכביסה, אבל את במילא לא לובשת אותה. תלבשי משהו אחר" ענה וחזר לשיחה. התרוממתי מהכיסא, הולכת אל החדר של מתן, מחפשת מה ללבוש.
אני רוצה ללכת לטייל היום, לשכוח מהעובדה שיש שאלה לא פתורה בראשי.

הסתכלתי בארון המסודר של מתן, אני כל הזמן מסדרת לו את הארון. וגם שני מסדרת לו את הארון. לקחתי מהמדף שלי זוג חדש של תחתונים וחזייה, לוקחת מגבת נקייה מהארון של מתן ונכנסת למקלחת. חופפת את שיערי השחור ואת גופי, מקרצפת כל חתיכה וחתיכה.

"הדר?" שמעתי את הקול של שני בזמן שהתלבשתי במקלחת בחזייה ותחתונים נקיים, יוצאת עם מגבת כרוכה סביב גופי, ועוד מגבת כרוכה על שיערי הרטוב.
"כן" חייכתי בחמימות, מוציאה מהארון חצאית מיני ג'ינס פעמון, מחמיאה לגופי, ונותנת לי אשלייה של להיות גבוה,
"הכל בסדר? את מרגישה טוב?" חייכה, הנהנתי בראשי ועטיתי חיוך דבש.
"שמעתי שהקאת. את מפתחת משהו?" התעניינה
"לא.. זה סתם בחילות של בוקר" הוצאתי שטות מפי
"בח-ילות בוקר?" גמעה את רוקה
"לא של הריון. לפעמים בבוקר יש לי בחילות" הודתי
"אה. את בטוחה?" הרימה את גבתה
"כן. אני סיימתי מחזור לפני יומיים ומתן ואני לא שכבנו" הודתי שוב
"אה, אז אם ככה.. הכל מעולה" חייכה ויצאה מהחדר. מותירה אותי לבד בחדר להתלבש בחצאית ג'ינס הבובתית עם גופייה לבנה עם כתפיות עבות ששמתי מעל החצאית, משאירה אותי במראה יפה ותוך כדי נראה שלא התאמצתי
על הגופיה היה כתוב #selfie

נעלתי סנדלים שטוחות בצבע זהב ויצאתי מהחדר, לא מתאפרת. רק שמה קרם גוף ופנים.
"צ'וצ'י" קראתי בהתפנקות והתיישבתי על הספה לידו, מתכרבלת בתוכו כמו חתול שמחפש חמימות.
"דודו, התקלחת?" חייך ונשק לשפתיי. חייכתי חיוך מובך וקברתי את ראשי בתוך החזה שלו, מרגישה את חום ליבו.
"אנחנו נלך. היה מאוד נעים להכיר אתכם" אמר שניר הבן זוג של שני ושניהם יצאו מהבית.

כשהם הלכו הרגשתי חופשייה להרים את רגליי על הספה ובכך שוב חשפתי את תחתוני. אך הפעם שמתי תחתונים ילדותיים. תחתון ורוד עם פו הדוב עליו,
"הדר, זאת פעם אחרונה שאת ככה לובשת ליד אנשים אחרים שמלות או חצאיות, כל הדברים שיחשפו את התחתונים שלך- אם את לא יודעת לשבת בצורה יפה – טוב?"
"לא" התחכמתי והמשכתי להסתכל על הטלוויזיה, מרגישה את ידיו מעסות את שיערי הרטוב.
"דודו" קרא בקול עצבני
"מתן" אמרתי בשקט , מסתכלת אל תוך עיניו ומתנתקת מתוך מגעו,
"קרה לך שהרגשת ממש רע? שפחדת לדעת משהו?" שאלתי בעיניים מלאות בפחד
"כן. את רוצה לספר לי?" שאל ונשק למצחי
"לא. כי זה משהו לא טוב. ומה קרה אחרי שידעת את התשובה?" שאלתי בצפייה
"היו פעמים שקיבלתי תוצאות רעות, ופעמים שתוצאות טובות" ענה
"ואם התשובה תהיה רעה, ואי אפשר לשנות את זה?" נכנסתי ללחץ. ואם לא יהיו לי ילדים?
"תמיד אפשר למצוא דרך חלופית בייב" ענה והרגיע אותי.
"ואם אתה לא תאהב אותי אחרי שתדע את התשובה?" שאלתי בלחץ
"יפה שלי. מה העניין?" שאל ללא הבנה
"כלום. אני לא רוצה לספר" נאנחתי ביני לבין עצמי.

"רוצה שנלך לשבת אצל חברים? נאכל ארוחת צהריים במסעדה?" שאל
"כן" חייכתי, יודע שזה מה שיעודד אותי
"נלך למכללה שאני לומד בה, אני אגיש את העבודה ונלך לאכול ואז לחברים" הסביר,
הנהנתי בראשי וחיכיתי שהוא יחזור מהחדר ואז נלך.

הוא חזר לסלון לבוש בברמודה כחולה כהה, וחולצה שחורה שמבליטה את שריריו,
משקפי שמש של ריי-באן נתלו על עיניו והסתירו את עיניו הירוקות חומות דבש.
"נצא?" שאל, הנהנתי בראשי והלכנו אל הרכב כשהוא שר לי.
"מה עם אלינור?" התעניינתי
"היא אומרת שהיא מרגישה טוב, אבל אבי אומר שהיא סולבת מסחרחורות והקאות"
"אמרתי לך" אמרתי בשקט, יודעת שאלינור בוודאי בהריון. אבל היא חוששת מהתוצאה
"הדר מספיק, היא לא בהריון!" כעס מתן,
"היא כן" אמרתי בקול נפגע,
"טוב אני לא מעוניין לדון בנושא הזה" החליף נושא מיד "את רעבה?"
"לא." עניתי מיד
"אז נלך להגיש עבודה ואז נלך לאכול במסעדה בשרית, טוב?"
"כן! למסעדה שהיינו לפני חודשיים" התחננתי, אני אוהבת את המסעדה הזאת
"את בטוחה?" צחק, הנהנתי בראשי
"אבל אתה לא מזמין דג" מיד אמרתי,
"טוב" צחק והמשיך בנסיעה.

"יש לך טלפון" אמרתי למתן, עניתי לשיחה במקומו כי כזאת אני.

-"הלו" עניתי בשמחה ושמתי על רמקול
"שלום. זה המספר של מתן אסולין?" שאלה מישהי, הקול היה מוכר לי..
-"כן." עניתי מיד
"אפשר לדבר איתו?" שאלה,
-"כן. הוא שומע, תדברי" עניתי, מתן צחק.
"כן, אני שומע" ענה מתן
"מדברים מגיוס מילואים, אתה היית צריך לבוא למילואים השבוע ולא באת"

מתן הסתכל עליי וענה "הדר לא מצחיק"
-"נשבעת זאת לא אני אחראית לזה" עניתי מיד

"הלו?" ענתה הפקידה
-"מי זאת מדברת?" שאלתי ללא הבנה
"שובל" ענתה ללא הבנה,
-"שובל טל?" עניתי מיד,
"כן" צחקה
-"זאת הדר!" קראתי מיד, היא איתי בבסיס, עובדת איתי בבסיס
"הדר? מה את עושה שם?" צחקה
-"מתן זה חבר שלי" צחקתי, מבינה שאני יוכל להוציא את מתן מזה
"אוקי, אז בחזרה לנושא, אני צריכה למלא למה הוא לא הגיע"
-"שובלי תכתבי שהוא עבר דירה לא מזמן, ועוד לא עדכן את הפרטים של הדואר, אז בגלל זה הוא לא קיבל את הצו של המילואים"
"טוב" צחקה
-"ביי. יום טוב" הודתי לה וסיימנו לדבר.

הסתכלתי על מתן וגלגלתי את עיניי, הוא צחק ונשק לשפתיי, ממשיך בנסיעתו לרמת גן
"כאן אני לומד" הראה לי, הופעתי מהמקום., נראה טוב המקום.
הוא הגיש את העבודה וערך לי סיבוב קצר והכיר לי כל פינה ופינה, מהמוכר בקפיטריה עד המרצים שלו. ששיבחו את מתן , אין כמו הגבר שלי!
"אתה הגבר שלי!" קראתי בקול וכרכתי את ידי סביב צווארו ואת רגליי סביב מותניו, מנשקת את צווארו ללא הפסקה, כשהוא צוחק.
"את הנערה של חיי" אמר בשקט ונשק ברכות לשפתיי, מושיב אותי על המכסה מנוע הקדמי של מכוניתו.
"אני לא נערה" התעצבנתי כשקרא לי ככה
"את בת 19. את נחשבת נערה" חייך.
"צעירה ויפה" אמרתי בשחצנות, הוא צחק ונכנס אל מכוניתו לאחר שעזר לי לרדת מהאוטו ולהיכנס בבטיחות אל המושב שלי.

נסענו אל המסעדה הבשרית והתיישבנו בשולחן של זוג במקום מבודד, מסביבנו יש משפחות, צעירים, מבוגרים ועוד.
"מה תרצו להזמין" חייכה בחמימות המלצרית,
"פרגיות בשיפוד" כמו תמיד הזמנתי "ומיץ תפוזים, תודה" חייכתי
"סטייק מדיום וואל. תפוחי אדמה בצ'ילי חריף, ואורז בשבילה" הצביע עליי והסתכל במשקאות ולבסןך הזמין כמו תמיד "וקולה. תודה" חייך ובכך היא עזבה את השולחן כשהיא מחייכת חיול מאושר.
"אני לא רוצה אורז" קראתי בהתלוננות ואכלתי מהסלטים שהיו על השולחן
"אני לא שואל" חייך. עשיתי מבט עצוב ועניתי לטלפון שלי שצלצל

"שלום הדר? מדברים מהמרפאה" ענו בטלפון
"כן" עניתי בנימוס כשאני מחכה בציפיה לתוצאה.
"קודם כל אנחנו מצטערים על הבשורה.. התוצאות של הבדיקות היו חיוביות. את בסדר, אין לך שום דבר שאת צריכה לחשוש" ענתה מיד
"תודה" אמרתי בהתרגשות וכיביתי את הטלפון

חייכתי חיוך מאושר וחיכיתי לאכול.
"מה את מאושרת?" צחק מתן
"התקשרו מהמרפאה ואמרו לי שהבדיקה יצאה חיובית" נהייתי שמחה
"בדיקה?" שאל בטון לא מבין. שתקתי.
"אה. כן. עשיתי בדיקה, אבל אני בסדר עכשיו" אמרתי במהירות
"מהבדיקה הזאת היית לחוצה?" שאל בחיוך קטן, הנהנתי בראשי
"למה לא סיפרת לי עליה?" התעניין
"כי פחדתי" הודתי.
"פחדת ממה?" שאל ללא הבנה והפסיק כשהמלצרית הגיעה
"אמרו לי שיכול להיות שאני אולי לא אצליח להביא ילדים".
הוא שתק ונשק לכף ידי שהונחה בתוך כף ידו , כשישב מולי.

התחלנו לאכול והעלנו זכרונות . אני אוהבת אותו..
"זוכרת שהינו באיטליה ובלילה נפלת מהמיטה?" צחק מתן, אני גיחכתי בשקט ונזכרתי באירוע המביך שעליתי על המיטה באיטליה ונעמדתי כשלא הייתי יצבה ונפלתי בחזרה על הריצפה, כמובן שבכיתי.
"זוכר שהיינו אצל דודה שלך והכנתי לך קפה עם מלח במקום סוכר?" חייכתי במבוכה
"לא נגעתי במלח שבועיים" צחק
"אני לא ידעתי שזה היה מלח! זה היה בקופסא של הסוכר!" הוצאתי את האשמה ממני
"וזוכרת שנתקע לי השרשרת שלי בשרשרת לך? והיינו תקועים ככה חצי שעה?" צחק
"זה היה מביך! ענבר הייתה צריכה לראות אותי רק עם חזייה ותחתונים כי מישהו החליט לנשק אותי אחרי שיצאתי מהמקלחת!" נזכרתי בדבר הנורא
"וזוכרת כצה אני אוהב אותך?" חייך.
"פחות מליהי" חייכתי
"אותו הדבר כמו ליהי. זאת לא הנקודה! אני אוהב אותך מאוד" ענה בחיוך
"גם אני" הודתי ונשקתי לשפתיו,

סיימנו לאכול והחלטנו ללכת אל אבי ואלינור. הם עברו לדירה ביחד ומתן רצה שנלך לבקר אותם.
"איפה היית אתמול?" שאל מתן ללא הבמה בזמן שהתכתבתי באייפון שלו עם בנות דודות שלו – רוני ושני.
"אצל חברה של מאור" הזכרתי לו
"על מה אתן מדברות שם?" שאל מתן
"רוני שלחה תמונה שלה ושל חבר שלה" הסברתי, מראה לו לשבריר שניה את התמונה
"תכתבי להן שאנחנו באים אליהם יותר מאוחר" ענה
"לא אנחנו לא." מיד אמרתי
"כן, יש שם קניון, נלך לקנות לך מכנסיים ארוכים" אמר,
"אבל לא בא לי מכנסיים ארוכים!!" כעסתי
"כדאי שתרצי מאמי" חייך ונשק לאפי
"מתן מקנא?" שאלתי בחיוך רחב, הוא עשה את עצמו מופתע "אני?"
"כן! אתה מקנא שאני הולכת עם מכנסיים קצרים?" חייכתי שוב
"אני לא מקנא. לא מתאים לי שיראו לך את התחתונים, שיראו לך את כל ה-" אמר וקטעתי אותו
"תפסיק! לא ראו כלום!" ניסיתי להוריד אותו מזה,
"את לבשת תחתונים שחורים, התחרה, וראו. שני ראתה, וחבר שלה כמעט גם ראה" ענה בעצבנות
"כי אתה ראית אותי בבוקר! אתה ראית מה לבשתי!" צחקתי בקול
"הדר. נקודה" ענה
"לא רוצה, תעשה לי קיצ'י ברגל או שאני אתעצבן" צחקתי, הוא צחק והניח את ידו על רגךי וליטף אותה מעלה ולמטה, מעיין לימדה אותי שקוראים לזה קיצ'י.

"איזה תחתונים שמת?" שאל בחיוך שובב, צחקתי והנחתי יד על החצאית שתמנע מהתחתונים להציץ מבעד לחצאית.
"חדשים" חייכתי, הוא צחק והזיז את ידי, "לא! זה הגוף הפרטי שלי!" אמרתי והוא הניח לנפשי
"של פו הדוב" אמרתי לאחר מכן בחיוך, הוא צחק והמשיך בנסיעתו
"נו זה רחוק!!" התלוננתי כשעוד לא הגענו
"הם זוג צעיר, הם לא יכולים לקנות בתל אביב דירה, הם גרים טיפה רחוק"

הגענו והבית היה יפה, הם גרו בבניין, עלינו לקומה ה7 ומתן דפק בדירה מספר 26
הדלת נפתחה וכמו אז אלינור קיבלה אותנו בחיוך וידה שפשפה את בטנה כמו אז.
צמרמורת עלתה במעלה גבי.
"איזו הפתעה! אני אקרא לאבי" קראה בשמחה לאחר שסיימה לחבק אותנו
התיישבנו בספה, מתן הלך אל המטבח והביא כוסות מים לי ולו. חצוף קטן.
"מתן!" קראה אלינור מהחדר, אבי יצא מהחדר מקבל את פנינו בשמחה ומתן החזיר צעקה אל שני "כן?". "שכחת את החולצה שלך כאן" צחקה והביאה למתן חולצה תכלת מקופלת.

"הבית מדהים!" קראתי בהתרגשות, הבית שלהם פשוט יפה, אין דברים כצו הבית שלהם.
"אחרי חמש שנים ביחד, הגיע נזמן לעבור לגור ביחד" אמר אבי
"הגיע הזמן" מלמלה אלינור ונשקה למצחו של אבי.
"אז מזל שבאתם, חשבנו לספר לכם מחר כשנלך לים ביחד. אבל.. אי אפשר להסתיר" חייכה אלינור
לחצתי את ידו של מתן והוא שתק.
"אנחנו בהריון" אמרה בחיוך אלינור, "לא ציפינו לזה, אבל זה קרה" אמר אבי מיד
מתן שתק, לא ידע מה להגיב.
"זה נפלא! יהיה לכם ילד מקסים. איזה שבוע את?" התעניינתי, מפיגה את המתח מפניו של מתן
"שבוע שמיני. ממש בהתחלה, גילנו רק אתמול. היינו חייבים לספר" חייכה
"אנחנו יוצאים לחגוג היום במסעדה, נטולת אלכוהול מהיום" אמרה באנחה עצובה אבל שמחה.
"מזל טוב. בשעה טובה" חייכתי וקמתי לחבק אותם.
"מזל טוב!!" השתחרר מתן סוף סוף וחיבק את אלינור ונשק ללחייה, ולאבי חיבוק גברי

העברנו בכיף את השעתיים האלו והגיע הזמן ללכת, אלינור נשארה לאכול ואבי בא ללוות אותנו אל הרכב.
"להתראות. אנחנו שמחים להיות אנשי הסוד שלכם" קרצתי לאלינור,
"תודה רבה. לא סיפרנו- ואנחנו לא נספר עד שיראו בטן. רק לכם" חייכה
"אלינור שמרי על עצמך מותק. את תהני מזה, שי מאוד נהנתה" חייך מתן ונשק לקודקוד ראשה
"תודה" חייכה וחיבקה אותו,
"בייב תלך תקנה לי במבה ומלפפון חמוץ ותירס בשימורים" חייכה אלינור
"זה מגיע" מתן טפח על שכמו של אבי.
"טוב" צחק אבי ונשק לשפתייה נשיקה קצרה, מרגישה את הטעם החמוץ של המלפפון חמוץ שאכלה הרגע.

"לאן אתם הולכים" התעניין אבי, "לבקר את שני ורוני" ענה מתן
"תמסרו להן ד"ש. היום בערב אני מציע לאלינור נישואים" ענה בהתרגשות
"איזה מרגש זה" חייכתי באושר
"בקרוב אצלכם." בירך ונסע למכולץ בזמן שאנחנו אל רוני ושני,

"שני ורוני גרות אחת ליד השנייה?" שאלתי ללא הבנה
"כן. הן שכנות, דוד שלי ודודה שלי קנו בית ליד בית, זה היה במקרה.

נכנסנו לשכונה שלהן, הן גרות בדרום! סיוט! רחוק.
"אנחנו במקרה ליד אילת?" צחקתי,
"לא" צחק, "הן גרות באשדוד, ליד סבתא שלי, זוכרת?"
"מתן אני מפחדת. יש התחממות בדרום" עניתי, רואה בטלפון שיש הקפצה לבסיס
"תפסיקי יפה שלי, זה סתם. הקפיצו אותך לבסיס?" שאל
"לא. תומר רק אמר שיש התחממות ושאני לא צריכה לבוא" עניתי
"לא יהיה כלום" ענה בהרגעה,
"שני ישנה אצל רוני, ההורים שלהן נסעו לאילת. הן נשארו לבד בבית" הודיע מתן
הנהנתי בראשי ונכנסנו לבית של רוני.
"ואח שלה?" שאלתי, "הוא בצבא, אשתו הזמינה את רוני ושני, הן לא רצו." ענה

"מתן!!! הדר!!" צעקו בקול התרגשות רוני ושני, שתיהן קפצו עלינו בחיבוקים ונישוקים.
הבית היה נקי ומצוחצח. לא להאמין שהן כאן בלי הורה מבוגר.
הטלוויזיה הייתה דלוקה על סרט שהופסק באמצע, כיבודים ומטעמים טובים הוגשו אל השולחן בסלון, אני מפוצצת.
"מי הכין?" חייכתי, לעוגות תמיד יהיה לי מקום בבטן.
"אנחנו" צחקו רוני ושני, חייכתי ונשענתי עם ראשי על החזה של מתן
"ממש טעים!" אמרתי בשמחה, הן צחקו ולפתע השתנקו.
"מה קרה?" נבהלתי
"יש אזעקה" אמרה שני והובילה אותנו אל הממ"ד, הן היו רגועות, אני לעומתן רעדתי.
מתן חיבק את גופי בחוזקה, מחבק תוך כדי גם את רוני ושני שצחקו בלי להפסיק . הן התקשרו אל ההורים שלהן שהכל בסדר, ההורים שלהן רצו לחזור אל הבית, אך הן התנגדו.

"אני מפחדת" לחשתי לאוזנו של מתן, הוא חייך חיוך מנחם והושיב אותי על רגליו כשהתחילה עוד אזעקה, והבומים לא חדלו לרגע.
"אני יודע. זה נגמר, זה בשביל להגן עלינו" אמר בחיוך מנחם
"הדרי, את בסדר?" אמרה רוני וחיבקה אותי, הנהנתי בראשי ונשקתי לצווארו של מתן, מחבקת את רוני בחזרה.
"תארגנו תיק ואני לוקח אתכן אל אמא שלי, או שאתן רוצות לבוא אליי לדירה" הציע מתן
"להישאר כאן!" התעקשה שני,
"הדר אני שמח שאתן באותן מידות בבגדים, אנחנו נשארים כאן" הכריז מתן
שתקתי.

מתן דיבר בטלפון והרגיע את האמהות שלהן , ואמר בהרגעה שאנחנו נשארים לישון אצלם.
אמא של רוני אמרה שנישן אצלהם בחדר. מתן התנגד ואמר שנישן בחדר אורחים, או בחדר הישן של אח של רוני.

"אני נכנסת להתקלח. רוני בואי תשמרי לי שלא תהייה לי אזעקה באמצע" ביקשה שני
רוני הלכה איתה ומתן יצא אל הגינה ועישן שם. מהבוקר הוא לא עישן..
אני בינתיים הכנתי לאכול, לזניה וסלט ירקות,
"מה האישה שלי מכינה?" נכנס מתן אל תוך הבית, נעמד מאחוריי וכרך את ידיו סביב מותניי.
"לזניה וסלט ירקות" הראתי, נותנת לו לטעום מהסלט שהכנתי, "שני מתקלחת"
"טעים!" קרא בהתלהבות, וקול האזעקה נשמעה מבעד לחלון האטום. נטרפתי בלחץ בעוד מתן שלח אותי אל הממד בעדינות כשהוא הולך אל המקלחת, מחכה ששני תצא.
"הכל בסדר" חייך מתן וסגר את דלת הממד כששני יושבת על המיטה כשהיא עם מגבת כרוכה סביב גופה, ועוד מגבת סביב שיערה, ורוני רק צוחקת ומצלמת.

יצאנו מהממד אחרי שמתן הודיע שאפשר לצאת, הסתכלנו בחדשות בזמן ששני נכנסה להתקלח שוב, המצד בדרום מתחמם..
הבנות יצאו מהמקלחת, שתיהן מקולחות ומאורגנות בפיג'מה , התיישבנו סביב השולחן והתחלנו לאכול. נהנים מהארוחה הטעימה.
"איך אתן? התקלחתן בשלום" צחקתי, הן הנהנו בראשן.
"יש לי פיג'מה בחדר, אני אביא לך" חייכה רוני וכשסיימנו לארגן את הבית הלכתילהתארגן לקראת הלילה.
חזרתי אל הסלון, לבושה בשורט בוקסר של ניקי. אני כל כך לוקחת את זה!
וגופייה שחורה של שינה
"זה ממש יפה עלייך" החמיאה רוני, החמאתי גם לה בחזרה והסתכלנו על הטלוויזיה.

דפיקה בדלת העירה את תשומת הלב של מתן ושלי,
"זה הבנים" אישרו הבנות, הדלת נפתחה וחבר של רוני וחבר של שני נכנסו לדירה.
"דרך אגב. הם ישנים פה" חייכה שני בהתנצלות ושני הבנים התיישבו על הספה ליד הבנות.
כל בן זוג ליד בת זוג.

"אני הדר, וזה מתן" הצגתי את עצמנו בפני הבן זוג של רוני, כי של שני כבר מכיר אותנו.
"נעים מאוד" חייך והתחלנו לדבר, אני כבר הייתי עייפה ולא הפסקתי לפהק, הנחתי את ראשי על החזה של מתן
אצבעותיו מלטפות את רגליי החשופות מהמכנס בוקסר הורוד הקצר שהביאה לי רוני.
"עוד פעם את עם קצר?" שאל מתן והניח אותי על רגליו,
"נו מתן מאיפה לי לדעת שאנחנו באים לכאן" נאנחתי בעצבים,
"נראה לי שהלילה אנחנו ישנים ביחד איתם בחדר" אמר מתן
לא עניתי..

"רוני ושני בואו לעזור לנו לסדר את המזרונים בחדר שלכן" אמר מתן,
"לא צריך, נישן באותה מיטה" חייכה שני.
"התבלבלת מאמי. הם ישנים בחדר השני, הדר ואני ישנים איתכן. אתן על המזרון והדר ואני עח המיטה" אמר מתן,
שני נאנחה בקול והלכה לעזור למתן לסדר את המזרנים הגדולים על הריצפה, אני מצאתי מברשת שיניים ולקחתי את הכדור שהרוםאה הביאה לי.
נכנסצי למיטה ביחד עם מתן, וגם שני ורוני ישנו על המזרונים, וחברים שלהן ביחד איתן.