מתי היא תשים לב.. פרק 32 חלק ב'

נקודת מבט ספיר-

סוף שבוע הגיע. אהובי יוצא מהבסיס, שבועיים בלעדיו!
השתגעתי, התחרפנתי, השתנתי, התעצבנתי, השמנתי.
השתגעתי כי הוא לא כאן, התחרפנתי כי הוא לא כאן.
השתנתי כי שיערי שארך חזר להיות קצרצר עד הכתפיים כמו בזמנים טובים.
התעצבנתי על כל דבר שזז, כל הודעה שנשלחה לא ממנו עיצבנה אותי.
השמנתי מרוב הלחץ, אכלתי הרבה ושילמתי על כך כשסחרחורות תקפו את ראשי מצריכת יתר של שומן, סוכר ומלח.

דלת חדרי נפתחה ללא התראה מוקדמת, חושפת את גופי העטוף במגבת שחורה צמרירית.
"הופה", צחק מאור והתקרב אלי עם המדים הירוקים המדוגמים ונשק לשפתיי.
"התגעגעתי מון אמור, לא פייר ששבועיים אתה לא איתי." אמרתי בכעס חמוד
"אני יודע. אבל אין לי ברירה, את יודעת שהייתי שמח להיות כאן." ענה ונשק שוב לשפתיי, מוריד את הנשק הכבד בזהירות מעל גופו ומנסה לקרב אותנו כמה שאפשר למיטה.
"לא." מלמלתי בין הנשיקה כשידיו החזיקו במגבת השחורה שעל גופי.
"מה לא?" הביט בעיניי והתיישב במיטה לידי,
"מחזור.." מלמלתי בחיוך קטן וקמתי מהמיטה לקחת בגדים ולהיכנס למקלחת.

יצאתי מהמקלחת כשאני פוגשת בגופו של מאור שוכב במיטתי, נרדם.
סירקתי את שיערי והתיישבתי במיטה לידו והקלדתי בלפטופ שלי עבודת הגשה, סבל.
"בוקר טוב פליפי" אמרתי לו בשם חיבה
"פליפי? אני כלב?" שאל ללא הבנה ושפשף את ראשו
"לא. שמעתי את שובל קוראת ככה לחבר שלה, זה יפה." חייכתי
"כואבת לך הבטן?", שאל בשקט, הנדתי את ראשי לשלילה.
"לא, הפעם לא.." אמרתי בטון מופתע,
"אני צריך לחזור לבית, את באה איתי? עומר בבית. הרבה זמן לא הייתי איתו" אמר
"כן, אפשר להישאר עם הפיג'מה?" שאלתי , הוא הנהן בראשו והושיט לי מעיל פרווה מחמם ונעמד ליד הארון שלי והוציא משם כל מיני דברים שלא שמתי לב.

"מה אתה מבלגן לי!" אמרתי בכעס כשראיתי אותו מוציא לי בגדים מהארון ללא רשות
"אני מביא לך למחר טייץ וחולצה עם סמל, אני אסדר אחרי זה.." ענה חיוך
"מה השעה?", אמרתי בכעס ולקחתי מידיו את הבגדים ודחסתי לתיק צד שלי
"שמונה בערב, קדימה. עומר אמור לישון עוד מעט" ענה והניח את ידיו על גבי התחתון והוציא אותי מהחדר שלי וכיבה אחרינו את האור.
"לאן?", שאלה אמא ללא הבנה והצביעה על לבושי
"אלי, היא תישן אצלי." ענה מאור והחזיק את התיק שלי
"אתם יוצאים לפאב?" שאלה אמא, גלגלתי את עיניי והנדתי את ראשי לשלילה.
"לא, נשארים בבית. כל האחים שלי בבית, אחותי הכינה לה מרק גזר" צחק מאור
"תמסור נשיקות לאמא" צחקה אימי וליוותה אותנו לרכב,

"תנחש מה השתנה בי" אמרתי בחיוך שמח
"א-אמ." ניסה לחשוב והביט על כל גופי.
הבטתי בו בעצבנות.
"הפיג'מה?" שאל בהיסוס והביט על הפיג'מה שלי, פערתי את פי וכיסיתי את פניי בכפות ידי.
"לק! שמת לק," אמר בבטחון, הפנתי לו את גבי.

הגענו לבית מאור וירדתי מהרכב אל תוך הבית, פוגשת בחיבוק החמים של כולם.
"עומריקי!" אמרתי בשמחה וחיבקתי אותו, אח של מאור בכיתה ג'- נסיך אמיתי.
"ספיר" צחק וחיבק אותי בחזרה
"שמעצי שהכנת לי מרק גזר" אמרתי בחיוך שובב אל אחות של מאור וחיבקתי אותה חזק.
"כן, אבל למה הוא גילה לך! דביל!", אמרה אחותו למאור שעמד לידנו ושפשף את ראשו בחיוך והחזיק באחיינית שלו בין זרועותיו.
"הסתפרת?" שאלה אמא של מאור והעבירה את ידה בתוך שיערי, הנהנתי בראשי ומאור פער את פיו.
"מאמי, אני ידעתי. פשוט- לא רציתי שתחשבי שזה השינוי היחידי בך" שיקר
"גברים זה עם דביל" אמרה אחות של מאור והתיישבה בשולחן לאכול.
בעלה של אחות של מאור התיישב לידה, בעוד שמאור לידי וליד אחיו. אחיינית של מאור הייתה בידיי. אבא ואמא של מאור ישבו בצד אחר של השולחן והתחלנו לאכול. היה מדהים,

"את רעבה?" דיברתי אל האחיינית של מאור שעשתה תנועות מוזרות עם הפה שלה,
"היא שמנה, כל היום אוכלת" אמרה אחות של מאור בצחקוק והושיטה לי בקבוק עם האוכל שלה, הכנסתי את הבקבוק הפושר אל הפה שלה והיא התחילה לאכול במהירות.
"אתם כבר מיומנים בזה, אולי נשאיר אותכם איתה לשישי שבת?" חייך בעלה של אחות של מאור.
"לאן אתם נוסעים!" אמרתי בשמחה
"לצימר בצפון, אבא ואמא אמורים לשמור עליה. אבל אם אתם פנויים, תעזרו להם" ביקשה אחותו
"בשמחה" חייכתי
"אז אני מעבירה את הלול אל החדר שלכם, נראה אם תסתדרו בלילה" אמרה אחותו ברצינות.
"לא" אמר מאור והמשיך לאכול,
"אנחנו נוסעים מחר בבוקר, אנחנו נישן בחדר שלי. אם היא תתעורר תביא לה לאכול" אמרה אחותו למאור
"לא, אני גמור מהצבא. אני לא רוצה לקום בלילה לבכי" אמר מאור
"אני אקום" אמרתי ובאמת בסוף הארוחה הלול מצא את מקומו אצל מאור בחדר.

האחיינית שלו נרדמה בין זרועותיי והנחתי אותה בעדינות בלול, נשכבת במיטה ליד מאור ומתכסה בשמיכה העבה.
"את קמה בלילה" הזכיר, הנהנתי בראשי.
"מה אתה כותב?" שאלתי בחיוך רחב כשראיתי אותו מקליד פתקים בנייד
"רשימה של דברים גרועים שקוראים לי כשאני יוצא מהצבא" חייך והקריא.
"אחד- לצאת אחרי סגירה של 14 ולדעת שחברה שלך במחזור" הקריא
"מצטערת באמת שאני לא יכולה לספק את הרצונות שלך" אמרתי בכעס
"אני יודע שזה לא אשמתך, אבל אני כל כך רוצה אותך שזה מבאס. אבל אני מוכן לישון איתך מכורבל" ניסה לעודד אותי ואותו- והצליח. לפחות אותי.

נשכבנו מכורבלים, נרדמים.
לעזאזל! התעוררתי מהבכי של האחיינית של מאור, התהפכתי על הצד ומאור קם אליה.
"נסיכה קטנה, למה את בוכה? את מעירה את חברה שלי." אמר מאור לאחיינית שלו
"את רעבה? את רוצה לאכול?" דיבר אליה בתינוקיות חמודה ויצא מהחדר ביחד איתה.

הם חזרו לאחר כמה דק' עם בקבוק כמו זה שהאכלתי אותה מוקדם יותר.
מאור נשכב במיטה ביחד איתה כשהיא בין זרועותיו והוא מאכיל אותה מהבקבוק.
הנחתי את ראשי על החזה שלו ונרגעתי מעצם היותו שלי.
"תחזרי לישון בייבי" ענה בשקט
"אמרתי שאקום אליה, אבל לא עשיתי זאת.." מלמלתי בבושה
"כן. אבל זה בסדר, תחזרי לישון." נשק למצחי והתעסק בנייד שלו וכתב
"שתיים- לקום מהבכי של האחיינית שלך." וצחק
צחקתי בחזרה ונרדמתי כשהבחנתי שהאחיינית שלו נרדמה גם.

התעוררתי בבוקר למיטה מלאה. אחיינית של מאור באמצע בעוד ששנינו דחוקים בצד.
פקחתי את עיניי וקמתי מהמיטה לעשות את אירגוני הבוקר שלי, קמה אל הסלון בעחד עם אחיינית של מאור וראיתי את הוריה מתארגנים לטיול. מיד הם לקחו את הבת שלהם וחיבקו אותה חזק, נפרדים ממנה לפני היציאה.
כל הבית התעורר לקראת הפרידה מהם וחזרו לעיסוקיהם.
"אני אלווה אותך לבית הספר, נשים אותה בעגלה ונצא" אמר מאור כשסיים לאכול, הנהנתי בראשי והנחתי על כתפי את התיק ונהנתי מהשמש החמה ויצאנו ברגל עם העגלה.

"יום טוב" נשק לשפתיי רגע לפני שנעלמתי בין כותלי בית הספר,
"אני אבוא לאסוף אותך אלי, בסדר?" שאל, הנהנתי בראשי ונכנסתי את הלימודים.

–

היום עבר ומאור בא לקחת אותי מהלימודים ללא האחיינית שלו, כנראה הוא התיאש.
"איפה היא?" צחקתי כשנכנסתי לרכב שלו עמוס הקניות ,
"בבית עם אמא" ענה בעייפות והמשיך לנהוג,
"שלוש- ללכת לקניות" אמר מאור והקליד בנייד שלו, לא הפסקתי לצחוק.
"רוני השתחררה מהצבא!" אמרתי לו בשמחה
"כן, רגע- ארבע: בנות שהתגייסו אחרייך, השתחררו לפניך." נאנח בעצב והחנה את הרכב ליד הבית.
"מה עושים היום?" שאלתי בציפיה לצאת לפאב או מועדון,
"מה זה 'עושים'? את נשארת לשמור על אחיינית שלי. את הצעת לשמור עליה" אמר ברצינות
"לא. אבל אנחנו ביחד בזה!", אמרתי בכעס חמוד
"יפה שלי, אני יוצא עם חברים לפאב מעל גיל 20." אמר בחיוך קטן
"אוקי.." מלמלתי בשקט ונכנסתי לבית שלו, נהנית מהריח של הבישולים.
"את נשארת לישון פה? בבוקר נצא לטיול ג'יפים בשטח" ענה
"לא. מחר יתחילו סופות, כבר מהערב יתחיל לרדת גשם" התערבה אמא שלו
"נישאר בבית, נראה סרט" נשק למצחי ועודד אותי ללכת לשבת בספה.

התיישבתי בספה ואכלתי קוסקוס בלי עוף אחרי ששכנעתי את מאור מאות פעמים.
"מאור, תחליף לה טיטול.. אני באמצע הנקיונות", הביאה אמא של מאור את האחיינית שלו.
"חמש- מחליף טיטול לאחיינית שלך." הקריא בקול בזמן שהחליף טיטול לאחיינית שלו.
"אני הולכת לישון, אתה בא?" שאלתי את מאור רגע לפני שעליתי לחדרו.
"לא, אני אשאר לעזור. קחי אותה איתך" הושיט לידיי את האחיינית שלו
"אתה אחרי זה תבוא לישון איתי?" שאלתי בהיסוס. הוא הנהן בראשו,

נשכבתי במיטה ולידי האחיינית של מאור.

התעוררתי בערב מקריאותיה של אימו של מאור, הבטתי הצידה והאחיינית שלו לא הייתה כאן.
"קמתי" הכריז מאור בעייפות ומיד ענה "ראשון במקלחת!",
הוא נכנס להתקלח בעוד שאני צחצחתי את שיניי ולאחר מכן יצאתי מהשירותים וסגרתי למאור את האור במקלחת.
הוא צעק עלי.
"ספיר! תדליקי את האור! אני אצא ואני אכעס עליך!", צרח
"נו ספיר, בבקשה. אהובה- תדליקי לי אור." ביקש יפה יותר ואז הדלקתי את האור

עשינו קידוש וסיימנו לאכול, האוכל היה מדהים.
חבל שאצלי בבית אין ארוחות כאלה משפחתיות, אצלי בבית אוכלים בערב אצל סבתא של הדס- אחותי.
אחותי הדס היא מאבא שונה, ואני מרגישה לא קשורה ללכת לשבתות אצלהם.
אמא לא שואלת אותי כבר אם אני רוצה לבוא לשבת שם.

"את נשארת כאן? רק מאור יוצא?" שאל אביו של מאור. הנהנתי בראשי ושיחקתי באצבעותיה של האחיינית שלו שנחה בין זרועותי.
"מחר בבוקר להעיר אתכם לארוחת בוקר?" שאלה אמא שלו, אני שתקתי.
"כן, ספיר צריכה לאכול טוב" אמר בחיוך
"מה שתגיד" צחקתי ועליתי לחדר לישון.

מאור יצא והספקתי לראות אותו, הגשם דפק על החלונות והרגיע את נשמתי.
צילמתי את האחיינית של מאור לחברות שלי ובסוף נרדמתי גם אני.

"בא לי לישון" מלמלתי כשהרגשתי את נשיקותיו של מאור בצווארי, זה היה אמצע הלילה.
הבטתי אל הלול שעמד לידנו ולא הופתעתי לראות את האחיינית שלו ישנה שם.
"איך את מרגישה?" שאל בשיכרות וחיבק את גופי חזק יותר אליו.
"בסדר. אל תלחץ לי על הבטן" אמרתי באנקה שקטה והוא שחרר מעט את אחיזתו.
"לילה טוב פלאפי." צחק
"לילה טוב פליפי" חייכתי ונרדמתי.

–

ארוחת הבוקר עברה ומהר מאוד הגיעה הפסקת החשמל. מאור שם מים חמים בתרמוס בשביל שנוכל לחמם שם את האוכל של האחיינית שלו.
ישבנו על השטיח בסלון בעוד שההורים של מאור על הספה, מדברים בין שישתנו.
עומר אח של מאור שיחק עם האחיינית שלו על השטיח, היא זזה לה שם. זוחלת קצת.
אך הרוב מתהפכת.
רעמים נשמעו מבחוץ, ממש חורף..

"חם לי" מלמלתי כשגל חום תקף את גופי,
"זקנה שלי.", צחק מאור והושיב אותי על רגליו כשהוא יושב על הספה.
"מה את קוראת?" שאלתי את אמא של מאור כשראיתי אותה קוראת ספר,
אבא של מאור פרש מהספה ועבר לשחק עם נכדתו.
"הדרך אל האושר" סיפרה בחיוך, והוסיפה "גם את הלכת לסרט 'חמישים גוונים של אפור'?"
"לא" צחקתי במבוכה , "לא קראתי גם את הספר." עניתי לפני שתענה
"זה הסרט פורנו הזה? השם ישמור. שלא תראה את זה" ענה מיד מאור
"אבל הסרט מצונזר, אני יודעת שחברה שלי אמרה שהיא לא נהנתה בסרט כמו מהספר" הסברתי
"גועל נפש" ענה מאור והוסיף "חוץ מזה, מאיפה את יודעת?" הצביע על אימו
"שמעתי על הספר, וחוץ מזה- מאיפה אתה יודע!" הצביעה עליו
"שמעתי על זה, חברה של דני קוראת את הספר." ענה בפשטות
"תקנה לי את הספר" אמרתי בחיוך למאור וכרכתי את ידיי סביב צווארו,
"לא. אני יכול לקנות לך ספר אחר, שלא כולל דברים כאלה" ענה בגועל
"מתי יחזור החשמל?" אמרתי בתסכול וקמתי מרגליו של מאור ונשכבתי בספה כשראשי על רגליה של אימו.
"עוד לא יודעים, תנוחי בינתיים." חייכה וכך עשיתי.

קמתי לאחר כמה זמן שנראה כמו 2 שניות ולא הופתעתי שנשארנו באותה פוזה.
"בוקר טוב" חייכה אימו והביטה על בעלה שהאכיל את נכדתו האהובה.
"בוקר" ציחקקתי כשראיתי את מאור ועומר משחקים משחק קופסא.
"כן. תמחקי את הצחוק הזה ובואי לפה" חייך מאור
קמתי מהספה והלכתי אל כיוונו, מתיישבת על רגליו ונהנת מהעטיפות של גופו.
"לעזאזל עם המחזור הזה" מלמלתי לאוזנו שרק הוא ישמע.
"אולי אני אכניס אותך להריון ואז לא יהיה לך מחזור" קרץ
"שלא תעז, גם לא בחלום. לעזאזל!" אמרתי לו בכעס ועליתי לשירותים

החשמל חזר כשיצאתי מהמקלחת ולבשתי עליי פיג'מה. מאור נכנס גם הוא להתקלח והצטרף אלי למיטה.
"להחזיר אותך?" שאל בשקט, הנהנתי בראשי
"אמא חזרה מקודם" סיפרתי לו

הגענו לבית שלי וישר עליתי לחדר ביחד עם מאור. לא אומרת משהו מיוחד.
הדס רצה אחרינו וחיבקה את מאור והתעלמה מקיומי ,
"היא לא אוהבת אותי כבר, עוד מאז כשנפרדנו.." חייכתי חיוך שבור.
"איפה אמא שלך?" שאל ללא הבנה, לא ידעתי גם.
"בטח עם אבא של הדס או משהו.." נאנחתי
"את הולכת לישון?" שאל כשראה שצחצחתי שיניים. הנהנתי בראשי ונכנסתי מתחת לשמיכה,
"שבת הבאה אתה יוצא? אני אהיה בלי מחזור." חייכתי חיוך מובך,
"אני לא יודע אם נצא. זה בסדר, כיף לי איתך גם כשאצ במחזור.", צחק
"לילה טוב" מלמלתי ונישקתי בפעם האחרונה את שפתיו ונרדמתי.

נקודת מבט רוני-

מחר קוף חוזר לחופשה של שבוע. כל השבת הייתי עסוקה בלשמוע את שני מתלוננת על בנות מהשכבה.
אני אוהבת את בת הדוד שלי, אבל היא חונקת.
אני החברה היחידה שלה, היא צריכה להיפתח לעוד אנשים. אני לא יכולה שהיא כל הזמן רק תקועה איתי.
"את הולכת לבית שלך?" שאלתי את שני ששכבה בחדרי, היא הנהנה בראשה ומיד הוסיפה לספר
"ביום רביעי שעבר הייתי אצל טל, אמא שלו וכל המשפח-" סיפרה אך קטעתי אותה בגסות
"חפרת לי מיליון פעמים על זה" נאנחתי
היא שתקה. מעולם אף אחד לא לגש את הצד הזה בי, ומזל.
"אני מפריעה?" אמרה בשקט המום
"כן. אני רוצה שקט" אמרתי בכעס, היא פערה את ליה והרימה מיד את הדברים שלה ואז יצאה מהחדר שלי.

התקשרתי אל קוף נו כבר שיענה ..

-"רבתי עם שני" מיד אמרתי לו
"אתן חברות טובות. מה קרה?" שאל
-"היא כל היום חופרת!" אמרתי בכעס
"את החברה הכי טובה שלה." הזכיר, התחלתי לבכות.
-"אז מה! אז זה אומר שאסור לי להיפגש עם חברות אחרות? או לדבר עם אחרות?" שאלתי בכעס
"בהחלט שמותר לך, תנסי לשלב את זה ביחד. את מסוגלת לזה" ענה בחיוב
-"א-אני לא אצליח.." אמרתי בבכי.
"יפה שלי, לא בוכים. את תסתדרי, אני מאמין בך." ענה
-"היא יותר מידי דבק.." מלמלתי בבכי וניסיתי להירגע,
"לכי תדברי איתה. תנשמי עמוק, תזכרי שאני אוהב אותך." אמר
-"מחר אתה בא?" משכתי באפי.
"כן. אני אראה אותך כשתסיימי ללמוד" אמר
-"אני לא רוצה ללכת ללימודים מחר, אני לא רוצה לראות אותה!" עניתי בבהלה
"אני מאמין בך. אני אוהב אותך, נדבר בערב." ענה וסיים את השיחה

נרגעתי קצת והלכתי לבית של שני, זה הייתרון בלהיות בנות דודות שגרות אחת ליד השניה.
דפקתי בדלת בעדינות ונכנסתי לבית, פוגשת באבא של שני מבשל.
"רוני, מה שלומך!", אמר בשמחה אבא שלה, דוד שלי.
"בסדר", חייכתי חיוך מזויף. "שני פה?" שאלתי בחשש
"היא אצלך, היא אמרה שהיא אצלך.." אמר בדאגה
"היא מקודם הלכה, א-אתה יכול למסור לה שאני רוצה לדבר איתה?"
"בהחלט מותק. תישארי לאכול?" שאל, הנדתי אצ ראשי לשלילה והלכתי לבית.
היא לא חזרה הביתה?

אני אוהבת את בת דוד שלי, שני. אבל בעיית האמון שלה מתבטאת בכך שהיא לא מכירה חברים חדשים.
כלומר, אני בת הדודה שלה וגם החברה שלה..
אני רוצה גם לצאת עם חברים שלי, להיפגש איתם. למה זה לא קורה?
אני לא יכולה להיות רק חברה של שני.

–

התעוררתי לבוקר מוזר, שקט. שני לא הגיעה אל הבית שלי כמו כל בוקר בשביל להעיר אותי שנלך ביחד ללימודים.
התארגנתי לאט לאט בבגדי, הכל היה רגוע..
אני לא אשקר ואגיד שלא נהנתי. נהנתי מאוד, לא היה את כל הלחץ..
"רוני? את לא הולכת עם שני ללימודים?" שאלה אמא כשראתה שיצאתי מהחדר לבד.
הנדתי את ראשי לשלילה, "היא כנראה לא התעוררה"
"אני הולכת, יום טוב" חייכתי ויצאתי מהבית.

הגעתי ללימודים וקיוויתי לא לפגוש במבטה של שני, או בשני בכלל.
נכנסתי ישר לכיתה שלי ותפסתי שולחן, למזלי אנחנו לא לומדות באותה כיתה.

ההפסקה הגיעה וישבתי עם חברות בכיתה, דיברנו וצחקנו הרבה!
משהו שלא קרה לי בזמן האחרון כששני איתי כל היום..
"איפה שני?" שאלה אחת הבנות,
"לא יודעת.." מלמלתי והבחנתי שנגמרה ההפסקה..

"את תשבי לבד?" שאלה שליו, חברה שלי. עכשיו יש לי שעה חופשית עד שיתחיל לי השיעור בגלל המגמה שבה בחרתי
"כן, בדר-" באתי להמשיך ששני הייתה מבריזה מהשיעור שלה ובאה לארח לי חברה.
הפסקתי את משפטי ויצאתי לבחוץ, יושבת בשמש. בספסל הקבוע שלי ושל שני.
הבטתי מסביב והיא לא הייתה.

עשר דקות עברו מסיום ההפסקה, ראיתי אותה- את שני.
היא יצאה מאחת הכיתות הריקות שאף אחד לא נכנס אליהם ונכנסה מיד לשיעור אליו הייתה צריכה להגיע.
היא לא הסתכלה עליי, היא לא הבחינה בקיומי.
הלב שלי נצבט. לא נצבט כי היא לא הבחינה בי, אלא נצבט כי עכשיו הבנתי שגם החברה היחידה שהייתה של שני, היא נעלמה.
וזאת אני.
היא ישבה לבד בכיתה במשך כל ההפסקה ובטח שמעה את כולם צוחקים ומדברים,
אני מעולם לא הרגשתי לבד או דחויה. לא רציתי לדעת גם איך זה מרגיש, אבל כאב לי.

ישבתי לבד במשך שעה והחלתי להרגיש מה שני הרגישה..
הרי לא היה לה עם מי לדבר, לא היה לה עם מי להתכתב, עם מי לצחוק, עם מי לשבת בשקט וברוגע.
היא ישבה לה בכיתה בפחד שמישהו יגלה שהיא יושבת לבד בהפסקה..
יכולתי לדעת מה היא עשתה בשביל להעביר את זה.
לשני יש בעיה.. היא סובלת מדימוי עצמי נמוך, חלק מזה גורם לה לדבר לעצמה.
לפעמים היא יושבת עם עצמה ומדברת. ממש שיחות שלמות,
בגלל זה קשה לה להיפתח לאנשים, שלא יחשבו עליה שהיא משוגעת שמדברת עם עצמה.
אני זוכרת שנכנסתי לחדר שלה ושמעתי אותה מדברת עם עצמה,
שירה חברה שלי הייתה איתי.
שני לא שמה לב והייתה עסוקה בלדבר עם עצמה , זה היה מביש.
שירה פרצה בצחוק וסיפרה לכולם ששני מדברת עם עצמה.
שני לא באה ללימודים במשך שבוע שלם.
בסוף חיפיתי על שני ואמרתי שהיא דיברה בטלפון ושרה לעצמה.
וזה עזר.
שני לא משוגעת, ככה אני אומרת לעצמי.
יכול להיות והפגישות עם הפסיכולוג עזרו לה. במקום לדבר עם עצמה היא התחילה לשיר.
וזה עוזר..
גם לי.

הגעתי הביתה לבד, לא ראיתי את שני אפילו שחיכיתי לה עד שתסיים ללמוד.
קוף חיכה לי בבית, הוא נרדם על המיטה שלי.
נשכבתי לידו וניסיתי להירגע מהיום הזה…

"איך את?" חייך אלי כשראה שאני בשלבי התעוררות.
"לא משהו. היא לבד, ו-ואני מפחדת שיקרה לה משהו." התחלתי לספר ואז עצרתי.
"היא ילדה גדולה, לא יקרה לה כלום.." ענה
"כן, אבל- זאת שני. כלום לא בטוח אצלה" נאנחתי..
"דיברת איתה?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אל תדאגי, נשמה שלי.. יש לה עוד חברים, לא רק את. זה יעבור" הזכיר
"כן.." מלמלתי, למרות שאני יודעת שאין לה עוד חברים. וזאת רק אני.
הרי חברים שלי מדברים איתה רק בגלל שאנחנו חברות..

הלילה הגיע וקוף נשאר איתי.
התגעגעתי לכל האינטימיות שיש בנינו, הרבה זמן זה לא קרה.

כיסיתי את גופי העירום ולבשתי עליי בחזרה את בגדיי התחתונים, בודקת אם שני שלחה לי הודעה. אבל לא, היא לא שלחה..

הימים עברו וביליתי הרבה עם אהובי וחברות שלי. לא שמעתי משני כמעט.
ראיתי אותה בכניסה לבית שלה, היא עזרה להורים לה עם השקיות של הקניות.

היא אמרה שלום וחייכה ואז נכנסה לבית.
הצעתי לה לבוא, התגעגעתי אליה, אבל היא אמרה שיש לה ללמוד למבחן.
אבל לא הפסקתי להציע, הצעתי לה יום למחורת והיא גם לא יכלה.
יום לאחר מכן היה מסיבה לידיד טוב שלי, הזמנתי אותה, היא אמרה שהיא לא יכולה לבוא.
היא אמרה שהיא נפגשת עם חברים, שמחתי שהיא נפגשת עם חברים.
כשהיסיתי לשאול מי אלה החברים היא לא ענתה..
כנראה היא שיקרה?

אז אני שמחה שהכל בסדר, כי היא לא נראתה כועסת.
אני מקווה שהיא הבינה שהיא צריכה להיפתח לעוד אנשים..

נקודת מבט שני-

עבר שבוע מאז הריב עם רוני, ניסיתי להראות שלא אכפת לי.
המעטתי מההגעות לבית הספר, לא רציתי לשבת בהפסקות לבד.
דיברתי עם טל טיפה במהלך השבוע, רוב הזמן האיפון שלי היה על שקט.
לא היה לי תעסוקה בו.
"שני? מה את עושה פה?" שאלה דודה שלי כשראתה אותי בחדר, ההורים שלי הזמינו אותם לעל האש.
אבא קנה בשר ודודה שלי הבטיחה לתבל אותו במיוחד.
אף אחד לא ידע על הריב, לא המשפחה שלי ולא טל.
"לומדת" שיקרתי והרמתי את ספר מתמטיקה מהמיטה שעליה שכבתי.
"אבל יש מסיבה, רוני הלכה לבית של שליו, יש לה בית ריק" אמרה אמא של רוני,
"אה- כן. פשוט רציתי ללמוד" שיקרתי, אני לא הוזמנתי למסיבה ..
לא ידעתי שיש מסיבה.
"להקפיץ אותך לשם?" שאלה בחיוב, הנדתי את ראשי לשלילה.
נשכבתי במיטה והסתמסתי עם טל.
אחרי 2 דקות של שיחה מהירה טל עלה לשמירה..
ניסיתי להירדם ולא הצלחתי.

אל; אהובי .

-'הלוואי והיית כאן, הכל היה אחרת.' 01:22

מקליד/ה ..

'אני אוהב אותך. את אצל רוני?' 01:24

-'לא. אני לא מרגישה טוב, אז נשארתי בבית' 01:25

מקליד/ה..

'חיים יפים שלי, את במחזור? או שהתקררת' 01:27

-'מחזור חחח' 01:28

מקליד/ה..

'תיקחי את הכדור שאמא שלך הביאה לך, הוא עזר לך פעם קודמת' 01:30

-'לקחתי, אבל אני עכשיו הולכת לישון' 01:31

מקליד/ה..

'לילה טוב, נסיכה שלי. אני חושב עליך כל רגע אפשרי, אני מצטער שאני לא איתך' 01:34

-'לילה טוב גבר שלי, אוהבת רק אותך' 01:37

התעוררתי לבוקר יותר גרוע, העברתי את כל היום בצפיה בלופים בסרט 'כוח משיכה'.
"בוקר טוב נסיכה, למה את בבית ולא נפגשת עם חברות?" נכנסה אימי אל החדר
"אין לי עם מי.." חייכתי חיוך מתנצל שאני מפריעה להם בבית.
"למה אין?" שאלה ללא הבנה,
"רוני כנראה ישנה, ו-ואין לי עם מי להיפגש חוץ ממנה" סיפרתי בשקט, יודעת שרוני לא רוצה להיפגש איתי.
היא שמעתי את השיחה בבירור.
היא דיברה בטלפון ואמרה שזה שהיא חברה שלי לא אומר שאסור לה להיפגש עם חברות אחרות,ושאני מרגישה לה דבק מידי.
אני לא רוצה שרוני תשנא אותי, אולי אם אני אתרחק אני אגרום לה להתגעגע וככה היא זאת שתהיה דבק אלי ולא אני אליה.
"אין לך עוד חברות?" שאלה אמא ללא הבנה, שתקתי.
"כאילו, יש לי. אבל הן חברות של רוני- לא שלי.." סיפרתי בשקט
"א-את רוצה שנלך לטייל?" שאלה אמא, הנדתי את ראשי לשלילה.
"תסיימי לראות את הסרט שלך ונלך לטייל שלושתנו ביער בן שמן." אמרה אמא

סיימתי את הסרט והתארגנתי בבגדים ארוכים ספורטיבים.
נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה, היה שקט ונעים.
הגענו ליער והתחלנו לטייל בין העצים והגבעות, הנייד שלי היה בתיק כי לא היה לי עם מי לדבר חוץ מטל.
"רבת עם רוני?" שאל אבא, הערכתי עם ידי בערך בחיוך והמשכתי ללכת.
"למה?" שאלה אמא
"סיפרתי לה שהייתי אצל המשפחה של טל, ושכחתי שסיפרתי לה את זה כבר.. אז היא התעצבנה.. וכשהלכתי הביתה נזכרתי ששכחתי אצלה את הנייד שלי. שמעתי אותה מדברת בטלפון- והיא אמרה שאני דבק" צחקתי בשביל לא להראות שנפגעתי,
"לא הבנתי. היא אמרה לך?" שאלה אמא ללא הבנה,
"לא- היא אמרה למישהו בטלפון, היא לא ידעה שאני שומעת. היא אמרה שבגללי היא לא נפגשת עם חברים" הסברתי בחיוך שבור
"את מקסימה, ואני בטוחה שרוני רק הייתה נסערת" אמרה אמא בשקט
"לא. היא צודקת, אני לא מחוברת אל הילדים בשכבה. או בכיתה- אז היא תמיד איתי, ולכן היא לא יכולה להיות עם חברים שלה" מלמלתי בהבנה.
אבא ואמא שתקו.
"אני לא צריכה ללכת לפסיכולוגית הזאת שוב, נכון?" וידאתי.
"לא, אם את לא רוצה- את לא צריכה." אמר אבא
"כי אני לא אוהבת להיות אצלה" הסברתי, אני אף פעם לא אהבתי את הפסיכולוגית.
היא לא עזרה לי בכלום, הביטחון העצמי שלי לא עלה.
"מתי חוזרים?" שאלתי בשקט. אני רוצה לחזור לראות את הסרט 'כוח המשיכה'.

הגענו הביתה בערב, שכחתי מכל הריב. היה טוב לשתף, רק שחבל שאת ההורים שלי אני משתפת במקום חברים..

יום ראשון הגיע, התארגנתי ללימודים ונכנסתי מהר לכיתה.
ישבתי לבד בשולחן בצד שמאל וחיכיתי שהשיעור יתחיל.
כולם דיברו עם אנשים וצחקו, אני ישבתי בצד בנייד. רק לא לדבר עם אף אחד.

השיעור התחיל והרגשתי הקלה כשהמורה ביקשה מכל אחד לשבת לבד, ככה לא הייתי היחידה לבד.
ההפסקה הגיעה ויצאתי מהכיתה לאט, מפחדת לעורר את המתים.
ראיתי את רוני צוחקת עם חברות שלה. המשכתי במהירות לכיתה ריקה בסוף המסדרון, שם העברתי את שבוע שעבר.
לשבת שם לבד ולחכות לסיום ההפסקה.
הוצאתי את האוזניות מהתיק והכנסתי לאוזניי, מקשיבה למוסחקה ומסתכלת על השעון בשביל שיגמר ההפסקה.
הסתובבתי בכיתה , סחרורות תקפו את ראשי וגרמו לי להרגיש בעננים.
חייכתי חיוך רחב וצחקתי בשקט לעצמי.

"יום אחד תבקשי, שאהיה לך מחסה מפני הגשם" שרתי לעצמי בזמן שהלכתי במעגלים והסחרחורות התגברו והרגשתי שוב בעננים! אני רוצה לגעת בשמיים!
"יום אחד תחשבי שננצח" ציחקקתי והמשכתי להסתובב,
הדלת של הכיתה נפתחה ומהבהלה נפלתי על הריצפה.

"שני!", אמרה רוני בבהלה ועזרה לי לקום, קמתי בשקט וכיביתי את המוסיקה באוזניי והתיישבתי על השולחן במבוכה, שלא תחשוב ששוב השתגעתי.
"את בסדר?" שאלה, הנהנתי בראשי. שומרת בראשי הרבה מילים בשביל לא לצאת חופרת.
רגע- אמרתי כבר משהו? ביזבזתי מילה?
אני דיברתי. לא- אני לא.
אני חושבת שדיברתי.
לא אני לא..
רגע- כמה מילים אני ארשה לעצמי לדב-
"שני" העירה אותי רוני ממחשבותי, הבטתי עליה בשקט וחשבתי שוב.
רק ארבע מילים.
טוב, אז לא לדבר. לשמור על המילים.
"את רוצה לבוא לשבת עם חברים שלי? כלומר- שלנו" תיקנה מיד
הנדתי את ראשי לשלילה והחזקתי את הדמעות בגרוני.
"למה?" שאלה,
הקצבתי לי רק ארבע מילים.
'לא בא לי' זה שלוש מילים? או מילה אחת?
לא משנה- לא לענות.
שתקתי.
"שני?" שאלה שוב.
"אני מחכה ש-. אני עסוקה" אמרתי והפעלתי שוב את השירים ונלחמתי בדחף לספר לה מה עשיתי היום.
"אה- טוב" אמרה בחיוך, חייכתי חיוך מזויף והיא יצאה מהכיתה.
דמעות זלגו על עיני וניסיתי להירגע..
אין לי חברים. אף אחד לא אוהב אותי, למה אני נולדתי ככה?
למה המחשבות בראשי לא מפסיקות לעבוד לרגע,
למה אני לא מצליחה לנשום בסדר…
נשמתי עמוק ונזכרתי בטיפול עם הפסיכולוגית.
לנשום.

יצאתי מהכיתה וישבתי בשמש, מחכה שהצלצול יגיע.
בסוף זה הגיע.
ישבתי בכיתה וחיכיתי שהשיעור יגמר בשביל להגיע ישר אל הבית,
לא דיברתי במשך שבוע עם מישהו שזה לא טל או ההורים שלי.

"מה חדש?" שאלה רוני כשהתיישבה לידי באנגלית.
"כלום" עניתי בשקט, יש כל כך הרבה חדש, אבל אני לא רוצה לצאת חופרת, או דבק.
"את כועסת עלי?" שאלה בשקט, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אמרתי משהו לא טוב?" שאלה בהיסוס. הנדתי את ראשי לשלילה.
"רוצה לבוא אלי? ליאל אמורה לבוא אלי" אמרה, הנדצי את ראשי לשלילה וקמתי מהשולחן למחוץ לכיתה. בורחת לבית.

אין לי עם מי לדבר, ואני חייבת לדבר.
נכנסתי למקלחת והזרם ששטף את גופי עמעם את הקול החזק שלי.
"בא לי לדבר, לדבר לדבר לדבר" אמרתי בכעס
דמעות זלגו מעיניי והתחלתי לשיר, זה עוזר לי כשאין לי עם מי לדבר.
"אני מתה בכל יום שאני מחכה לך, אהובי אל תפחד. אני חייבת לאוהב אותך." שרתי בכאב
"כל נשימה, כל שעה, נגמרת בסופו של יום. צעד אחד יותר קרוב.." שרתי שוב
"אהובי אל תפחד, אני חייבת לאוהב אותך. במשך אלף שנים. אלף ויותר"
וזה נגמר.
שחררתי את הבכי ואת הכאב.

נכנסתי בין מצעי המיטה לאחר שהתלבשתי בפיג'מה ונרדמתי.

–

השבוע חלף ככה.
מהמיטה ללימודים, ובלימודים ישר בהפסקה לברוח לכיתה, לבכות ולחזור לשיעור.
סוף יום לרוץ הביתה ולבכות במקלחת.
ללכת לישון ולחזור על זה.

יום שישי הגיע ולא הצעתי לטל לבוא אלי, המצב בבית לא כיפי.ב
אבא ואמא מכריחים אותי להיפגש עם אנשים. לא בא לי
דיבורים עם עצמי, ובכי.

"אהובתי?" שאל טל דרך הנייד
-"כן" צחקתי
"אני בא לאסוף אותך אלי" אמר

לא חיכה לתשובתי.
התארגנתי בבגדים נוחים, טייץ וסוודר.
שמה בתיק עוד בגד ליציאה ומחכה לטל בחוץ אחרי שנפרדתי מהוריי. ב
רוני עמדה בחצר שלה והביטה עלי, שתקתי.
נכנסתי לרכב של טל ונסעתי.

הודעה נשלחה אל הנייד שלי,

מאת; רוני.

'לאן את הולכת?' 14:23

-'טל.' 14:25

מקליד/ה..

'מה עושים היום?' 14:25

-'כלום.' 14:26

מקליד/ה ..

'אתמול קוף ואני ראינו את הסרט כוח משיכה, מעלף! ואז הלכתי לשניר ושיחקנו פינגפונג.
ראינו שוב כוח המשיכה ואז הלכנו לאכול שווארמה, שליו תקעה כרפס באמצע המסעדה!
פספסת! היה מצחיק!' 14:28

'רציתי להזמין אותך, לא ענית' 14:29

'איפה את?' 14:30

'רוצה שניפגש?' 14:32

'מחר יש בית ריק לאלמוג, הוא הזמין אותך' 14:39

'אפילו שאתם לא מכירים.. תכבדי' 14:42

'טוב.. אז מה אצלך?' 14:50

-'חחח' 15:00

נכנסתי למיטה של טל אחרי שעידכנתי את אמא שלו בחדש, אכלנו ואז פרשנו למיטה.
פשטתי את המכנס ונשארתי רק עם תחתון, כנ"ל טל.
הורדתי את הסוודר ונשארתי רק בחזיה ותחתונים, נשכבת מעל טל.
"תני לי לנחש, שוכבים?" צחק טל, הנהנתי בראשי.
ידיו ליטפו את גבי בעדינות, מחזיק בסוגר של החזיה ופותח אותה לאט, מכסה אותנו בשמיכה ומשאיר אותנו מבודדים מהעולם.

נשארתי מחובקת אל טל ולא עזבתי.
אהוב שלי- כל הסיבה לחיי.
"את נראת עייפה, תלכי לישון. אני נשאר פה איתך" אמר טל בשקט לאוזני ונשק למצחי.
"אני עצובה, אני לא עיפה. אפשר שתחבק אותי כל הזמן? ולא תעזוב."" ביקשתי
"כן יפה שלי, למה את עצובה?" שאל בשקט וקירב אותי חזק אל גופו.
"כי- כי רוני יש לה חברות אחרות, ו-ואני לבד." אמרתי בגמגום ושיחקתי בחוט פרום בחולצה הלבושה עלי, שהייתה שייכת לטל.
"את יכולה להכיר חברות חדשות" אמר בעידוד,
"אבל אני לא מכירה אותם, אני לא אוהבת אותם" אמרתי בעצב
"אני יודע שקשה לך להכיר אותם, אבל תנסי." עודד בחיוך
"אני לא רוצה חברים חדשים, אני רק חברה של רוני" אמרתי בחיוך שבור
"את ורוני תשלימו, אבל אל תשכחי שאת צריכה להכיר גם חברים משל עצמך" אמר בעצב ונשק למצחי.
שתקתי.
התהפכתי על הבטן ונשכבתי לישון, ראשי היה מסובב לכיון של טל.
טל נשכב לידי והשעין חלק מגופו על כתפי ונשק לגבי.
"כואב לך שוב בגב?" שאל, הנהנתי בראשי.
"אני מצטער.." מלמל ועשה לי מסאג' בגבי, "מחר בבוקר נעשה הליכה."
"אני לא רוצה לעשות הליכה. אני רוצה להיות מחובקת איתך" התלוננתי.
"נעשה הליכה מחובקים" ענה
נאנחתי בשקט ולאט לאט נרדמתי.

"בוקר טוב, חיים שלי." אמר בשקט לאוזני ונשק לשפתיי בעדינות
מלמלתי בחלישות "בוקר טוב" ועליתי מעל גופו של טל ונשכבתי לישון על החזה שלו.
"איך את מרגישה?" ליטף את גבי בנעימות.
"עיפה" מלמלתי וקברתי את ראשי במפתח ליבו.
"אני יודע, תנוחי. נאכל ארוחת בוקר ונלך לעשות הליכה" ענה
"אני לא רוצה" בכיתי בשקט
"את רוצה ללכת לבית הספר?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני אוהב אותך" הזכיר ונשק לצווארי.

"בוקר טוב" אמר שוב כשהתעוררתי בפעם השניה
"בוקר" ציחקקתי
"נקום לאכול", אמר והוסיף "ואז נעשה הליכה"
"כן" חייכתי
"אני במקלחת, רוצה להתקלח?" שאל, הנהנתי בראשי.
"בואי" אמר. הוא נכנס למקלחת וצחצח את שיניו בעוד שגם אני צחצחתי שיניים.
"אני מחכה לך בחוץ, בסדר?" שאל. הנהנתי בראשי

הורדתי את החולצה ואת הבגדים התחתונים שלבשתי עלי באמצע הלילה,
נכנסת לתוך זרם המים החמים ומשפשפת כל חלק בגופי.
החל מהראש- ועד כפות הרגליים.
התנגבתי בעדינות, מתלבשת במכנס טיץ' שחור וחולצת טריקו שחורה של טל של הבסיס.
הלכתי למטבח, פוגשת באמא של טל שהתארגנה בדיוק לעבודה.
"יום טוב" חייכתי אליה וחיבקתי אותה חזק.
"יום טוב ילדים שלי, תשמרו על עצמכם." אמרה בשמחה והוסיפה "טל תעיר את אחותך לבית הספר"
"יום שישי, תתני לה להישאר בבית. חבר שלה מגיע היום מהבסיס" אמר טל
"מה עם הלימודים של שתיהן?" הצביעה עלי ועל החדר של אחותו
"זה סובל דיחוי." קרץ
"טוב, תאכלו ובצהריים כולם עוזרים לי לבשל!" אמרה כציווי
"טוב" ענינו ביחד טל ואני.
התיישבתי על הכיסא ואכלתי חביתה עם ירקות, טל אכל גם הוא והסתכל עלי כל הארוחה.
אני לעומתו התעסקתי בנייד, הייתי באינסטגרם. רואה שרוני הצטלמה בהרבה מסיבות.
"בט"ו בשבט נפגשים אצל סבא וסבתא, אתה בא?" שאלתי בתקווה שכן.
"אני ביום סיור, זה יוצא יום רביעי. חשוב לך שאני אבוא?" שאל, הנהנתי בראשי.
"אני אקח יום חופש, אני אקח אותך מהלימודים" ענה
"אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך קטן ומובך.

מאת; רוני.

'קומי יש ביצפר חחח' 07:07

'התעוררת?' 07:32

'אני יוצאתתתתתת כבררררר' 08:01

'אני מאחרת! תיציאי' 08:10

'למה לא באת?' 10:23

'את ערה?' 11:13

-'עכשיו קמתי. לא אבוא היום.' 11:29 כתבתי בצורה מייבשת.

"קדימה נצא?" שאל, הנהנתי בראשי וקשרתי את האולסטר שלי ואז נזכרתי, מה עם אחותו!
"אחותך יכולה לבוא איתנו?" ביקשתי בהתחננות, הוא הנהן בראשו.
דפקתי על הדלת של החדר של אחותו שהייתה באופן מפתיע נעולה..
"אני קמה!" מיד אמרה מתוך החדר
"לא, רוצה לבוא להליכה? טל ואני הולכים. ו-ורציתי שתבואי" אמרתי מבעד לדלת.
"אני אתארגן ואבוא" אמר מהר. הנהנתי בראשי לדלת למרות שהיא לא יכלה לראות והתיישבתי על רגליו של טל שישב בסלון.
"אני אוהבת אותך" אמרתי שוב, הוא נשק לצווארי וחיבק חזק.
"לא היית כאן במשך 21 ימים." אמרתי בכעס
"היה חודש עמוס.." מלמל וחיבק חזק והסניף את צווארי.
"הרזית, את יודעת?" שאל וחפן את מותני בעזרת כף ידו.
"לא היה לי כיף, אז לא אכלתי." אמרתי בפשטות.
"פעם הבאה תספרי לי כאלה דברים, אני אעשה שיהיה לך כיף" צחק
"טוב" חייכתי

"אנחנו מוכנים!" קראה אחותו של טל ויצאה מהחדר לבושה בטיץ' אדידס ונעלי ספורט עם חולצת טריקו של הצבא!!!#$ חבר שלה כאן!####
ומהחדר יצא גבר- חבר שלה.
"תאכלו קודם" אמר טל וליטף את ביטני מתחת לחולצה.
"טוב" אמרה אחותו ושניהם ישבו לאכול, הם נראו גמורים

טל הניח כף יד שטוחה כנגד ביטני והרגיש בועות מצפוצצות בתוך ביטני.
"היא מעכלת את כל האוכל" צחק והרגיש שוב פעם בועות מתפוצצות.

"נלך!" הכריזה אחותו, קמתי מהספה ויצאנו אחרי אחות של טל וחבר שלה.
החזקתי בכף ידו של טל וטיילנו בגינות היפות ובשביל להולכי רגל .

אחות של טל וחבר שלה עשו אותו דבר.
"מתי הגעתם?" שאלתי את אחותו וחבר שלה, הם הביטו בשקט אחד על השני וניסו לא לצחוק
"א-אני חושבת שאחרי שהגעתם והסתגרתם בחדר שלך" אמרה אחותו בחיוך קטן
"לא חשבת להגיד שלום?" שאלתי בחיוך פעור
"לא, כי שמעתי שבכית.. אז- אז לא רציתי להפריע" אמרה בשקט
"אה- לא. אני בסדר" מיד אמרתי
"אני שמחה.." אמרה בשקט והמשכנו ללכת,

המשכנו ללכת וכאבי הגב פחתו, גם כאבי הבטן .
"זה עוזר" אמרתי לטל שהביט בעיניי
"את צריכה כל יום לעשות הליכה, זה בריא." אמר טל
"שמעת מה אח שלך אמר?" שאל חבר של אחות של טל, את אחות של טל.
"אל תערב אותי בזה" צחקה אחותו והלכה רחוק יותר מאיתנו.
"אתה יכול לבוא לישון איתי היום?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
"אחרי הארוחה אני אשים אותך בבית, ובערב מאוחר כשאני אחזור מחברים אני אבוא אלייך" אמר
הנהנתי בראשי והמשכנו ללכת.
"טל- אתה.. אתה השפיות שלי" אמרתי בחיוך קטן, איך דיבור אחד איתו מסדר את האי שפיות בראשי.

הוא נשק למצחי והמשכנו ללכת.

הגענו לבית ואמא של טל כבר הייתה בעמדה של הבישולים, אני עזרתי לה לבשל בעוד שטל חתך ירקות ואחותו שטפה את הבית.
"בא לי לטעום!" אמרתי בשמחה כשישבתי על השיש ליד הסירים ולקחתי כף מהמגירה מתחתיי ומיד פתחתי את הסירים וטעמתי.
אמא של טל לא התנגדה והביאה לי חלה חמה לטעום את הדג החריף.
"זה חריף" מלמלתי ונהנתי מהטעם
"כן, זה בריא . שורף חיידקים" קרצה
"עכשיו זוזי טיפה, אני אשטוף כלים ואת תנגבי" אמרה אמא שלו, הנהנתי בראשי וככב עשינו.
היא שטפה כלי ואני ניגבתי במגבצ נקייה יבשה.
"סיימנו מהר" אמרה בהקלה אמא שלו, הנהנתי בראשי וחיבקתי את טל חזק. כואפרכת את רגליי סביב גופו. הוא החזיק בי מתחת לישבן ככה שיהיה לי צמיכה על גופו וכך הוא יכל לנשוא אותי אל החדר שלו בבטיחות.
"יא מאוהבים! הריצפה רטובה!" כעסה אחותו ומיד חבר שלה שהיה בלפטופ על המיטה שלה הרגיע אותה
"מצטערת!" אמרתי במהירות והיא רק הוציאה לשון והמשיכה לשטוף.

–

"טל תיכנס להתקלח, אבא בא ואתם הולכים לבית הכנסת" נכנסה אימו לחדר והצביעה גם עלי
"לא- אני בבית." מיד אמרתי
"תהי איתי" ביקשה, הנדתי את ראשי לשלילה.
"טוב, אז תישארי פה עם המפלצת השניה" חייכה,
"מי הראשונה?" שאלתי בצחקוק
"הוא חבר שלך" אמרה בחיוך וסידרה את בגדיה. טל נכנס למקלחת ואני הלכתי לחדר של אחות של טל, רואה שהיא לבד.
נשכבתי במיטה בחוצפתיות והיא חייכה.
"למה בכית אתמול?" שאלה, שיחקתי באצבעותי ולא ידעתי מה להגיד..

"בת דודה שלי, היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו שכנות ו-ולומדות ביחד..
ושמעתי אותה אומרת שאני דבק ו-ושהיא לא נפגשת עם חברות בגללי..
והתרחקנו, ועכשיו אני לבד.. כי- היא היתה החברה היחידה שלי.." מלמלתי בעצב.
"גם אני לא מסתדרת עם בנות" אמרה ונזכרתי שהיא לא סבלה אותי.
"אבל אני כן רוצה חברות.. ו-ואני לבד" חייכתי חיוך שבור.
"אז תיפתחי לאנשים" אמרה והנהנתי בראשי בשביל שהנושא יפסק.

כשטל והמשפחה שלו חזרו מבית הכנסת ישבנו לעשות קידוש.
"את נשארת לישון כאן?" שאל אבא של טל כשאכלנו, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אבל טל יבוא אלי בערב" חייכתי.
"למה לא תישארי פה?" שאלה אמא שלו,
"ההורים שלי לבד בבית, אין לי אחים.. אני לא רוצה שהם ירגישו לבד" חייכתי חיוך שבור.
"נכון, אבל הם ישמחו להיות לבד מידי פעם. תאמיני לי" ענתה אמא שלו,
לא ידעתי מה להגיד..
"תישארי" עודד אותי טל,
"אתה יוצא עם חברים, אני אהיה לבד. לא" עניתי בשקט
"אני אשאר איתך, חבר שלי בא בלילה רק" אמרה אחות של טל.
"טוב" חייכתי חיוך מבויש

"מה עשיתם היום?" שאלה אמא של טל
"עשינו הליכה, טל ושני קראו לנו" אמרה אחות של טל והצביעה עליה ועל חבר שלה.
"הליכה?" שאל אבא שלו בתדהמה
"כן, טל סובלת מכאבי בטן וגב. ההליכה עוזרת לה" אמר טל
"אתה חייב להפסיק לספר לכולם את זה" נאנחתי בתסכול
"זאת לא בושה, זה כמו שאני סובלת מדלקות בריאות" אמרה אחות של טל
לא עניתי.

כשסיימנו לאכול ישבנו בסלון לצפות בקומדיה, טל באמצע נעלם לחדר וחזר לבוש בגדים ליציאה.
הוא נפרד ממני ומהוריו והפציר בי לא לחכות לו ערה.
לאחר מכן חבר של אחות של טל, הלך גם עם חברים.
נשארנו רק ארבעתנו..
אני נרדמתי בסופו של דבר ואז עברתי לחדר של טל.

התעוררתי לבוקר עם טל, טוב שכך.
סוף סוף לא להיות לבד, ההרגשה של להיות לבד אוכלת אותי מבפנים..
חיבקתי את טל חזק ולא שחררתי.

–

"אתה בא ברביעי!" הזכרתי לטל רגע לפני שנכנסתי לבית
הוא הנהן בראשו ונשק לשפתיי רגע לפני שיצאתי מהרכב.
"מתי אתה בא?" שאלתי שוב בשביל לוודא שהוא זוכר.
"ברביעי, קדימה בייבי תיכנסי לבית. אני אגיע" ענה בחיוך קטן
"בי בייבי" אמרתי בחיוך ונשקתי בפעם האחרונה לשפתיו ונכנסתי לבית, פוגשת ברוני והוריה ישובים בסלון.

"ילדה שלי, בואי לפה" אמר אבא כשהלכתי לחדר בלי להגיד שלום
"אני עיפה" אמרתי במלמול מהיר
"יפה שלי, בואי שנראה אותך!" אמרה אמא בהתעקשות. באתי אל הסלון בחזרה ורק עכשיו הבחנתי שרוני מחזיקה באחיין שלה.
לי לעולם לא יהיה אחיין ..
חיבקתי את אמא ואז את אבא, כאב לי הראש. רציתי לישון..
"מה עשיתם?" שאלה אמא, שתקתי. הבטתי בה בשקט והיא הבינה שאני לא מעוניינת לשתף ליד רוני.
"אני הולכת לישון, תבואי אלי לפני שאת הולכת למיטה" אמרתי לאמא בשקט והיא הנהנה בראשה.

הפעלתי בחדרי את הסרט 'כוח המשיכה', דובבתי את השחקנית,
דפיקה בדלת הפריעה לי,
"מי?" שאלתי בכעס על כך שהפריעו לי באמצע.
"אני" אמרה רוני ופתחה את הדלת של החדר, שתקתי והפעלתי את הסרט שוב פעם. מתעלמת.
"אני מפריעה?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה.
"מחר בהפסקה את תהי איתי?" שאלה, לא עניתי.
"אני רוצה לספר לך כל כך הרבה, אני מחכה לך מחר בספסל הקבוע שלנו." אמרה
"את תבואי?" שאלה, הנהנתי בראשי.

רוני יצאה והמשכתי לדובב את השחקנים מהסרט 'כוח משיכה' .

"שני, ילדה שלי." נכנסה אמא לחדרי , חיבקתי אותה חזק ואמרתי "הזמנתי את טל ליום רביעי"
"בסדר מתוקה שלי" אמרה ונשקה למצחי , "אולי תתייחסי יותר אל רוני?"
"לא. אני מתייחסת, אבל אני לא מדברת הרבה- כי אם אני אדבר הרבה לא יהיה לי חברים, ואז גם היא תתרחק ממני כי היא תגיד שאני חופרת" אמרתי במהירות
"את לא צריכה לפחד לדבר, היא תבין אותך. את חברה שלה" אמרה אמא
"אבל אני רוצה חברים, והם לא מבינים שאני מדברת הרבה. אני לא רוצה לחזור לפסיכולוגית" אמרתי בעצב
"פסיכולוגית זה לא עונש." אמרה אמא והוסיפה "אני לא מכריחה, אבל רוני תבין אותך אם תדברי הרבה. זה מה שמייחד אותך"

–

התעוררתי לבוקר יום ראשון, לא חיכיתי לרוני ללכת לבית הספר.
הכנסתי את האוזניות לאוזניי והתנתקתי מהעולם.
בהפסקה ישבתי בספסל הקבוע וראיתי שרוני באה עם חברות.
חייכתי אל החברות והן ישר התחילו לדבר אחת עם השניה – וכרגיל אני הייתי בחוץ.
הרגשתי לא קשורה, הם דיברו ואני שתקתי. כרגיל.

היום עבר וככה עברו כל הימים. רוני חשבה שהשלמנו, אך כעסתי עליה בתוך תוכי.

–

יום רביעי הגיע, בחרתי בגדים חגיגיים. שמלה לבנה ארוכה בשרוולים.
היא הייתה קלילה וקיבלה נפח ככל שירדה.
נסעתי עם אבא ואמא לבית של סבתא, התקשרתי לטל אך הוא לא ענה..
הוא מבריז לי היום. כנראה.
"טל יבוא?" שאלה אמא כשעלינו לבית של סבא וסבתא.
"לא יודעת" מלמלתי ונכנסתי לבית, מחבקת את סבא ואז את סבתא.
רוני ישבה בספה עם האחיינים שלה ושיחקה איתם, קינאתי בה כל כך.
יש לה אחים גדולים, יש לה חברים, יש לה אחיינים, יש לה הכל.

כולם התאספו בבית ואפילו מתן הגיע ביחד עם הדר שלבשה מדים,
"מאיפה השמלה?" ישר נפלה עלי הדר.
"לא יודעת, טל קנה לי. קחי אותה" חייכתי והבטתי בקנאה על המדים שישבו עליה כל כך יפה ומחמיא.
הדר חיבקה את מתן ושניהם הלכו לשבת ליד דודה נעמי.
אל תוך הבית נכנס אבי ואחריו אלינור. היא נראתה מוזר.
אבי חיבק אותה וכל המשפחה חיבקה אותה, לא ידעתי למה.
הצקרבתי אליה והבנתי שהיא בהריון!!!!!
"לא נכון!" אמרתי בבהלה וחיבקתי אותה חזק , היא חיבקה בחזרה וצחקה
"כן, תאמיני." הניחה את ידי על ביטנה והרגשתי תזוזה מוזרה.

כולם התיישבו ואכלו, טל לא היה פה.
דפיקה בדלת נשמעה ומיד לאחר מכן טל נכנס אל תוך הבית עם בקבוק יין.
קפצתי עליו בחיבוק והתחלתי לבכות בשקט,
אמא באה ולקחה מטל את היין, ככה טל יכל להתייחס אלי.
נכנסנו למטבח, מבודדים מכולם.
"כולם עם חברים, משפחה. ואני לא! אין לי אחים, ואין לי חברים, ואני לא רוצה לחזור אל הפסיכולוגית" אמרתי לו בבכי,
"את לא לבד. אני כאן, אמא ואבא שלך כאן. והפסיכולוגית לא רעה", אמר בהיגיון
הצמדתי את ראשי אל כתפי והמשכתי לבכות.
"לקחתי חופש ומחר אני יוכל להיות איתך. רוצה שאני אבוא לישון אצלך?" שאל, הנהנתי בראשי.
סבתא נכנסה אל המטבח ומיד ראתה אותי ככה וחיבקה אותי חזק

"מה קרה לנסיכה שלי!" אמרה סבתא בבהלה, לא יכולתי לדבר. עדיין ניסיתי להירגע מהתחושות הנוראיות.
"היא בסדר עכשיו" אמר טל בחיוך קטן ומיד התנתקתי מסבתא וחיבקתי את טל בחוזקה
"הדודה העצבנית באה אליה?" שאלה סבתא בקריצה
"כן" שיקרתי, למרות שאני לא במחזור.

כשהרגעתי מהכל הלכנו לספה, טל התיישב על הספה בעוד שאני ישבתי על רגליו.
אכלנו פשטידות מאותה צלחת, הבטן החלה לכאוב לי..
"אני לא רוצה עוד, כואב לי בבטן" נאנקתי.
טל ליטף את ביטני וניסה לחמם אותה בעזרת ידיו, לבסוף לקחתי תפוח ונרגעתי מהתחושה הזאת.
"מה נשמע רוני?" שאל טל את רוני, אני לא התייחסתי.
"בסדר, יצאת מהצבא?" שאלה בחיוך,
"לקחתי חופשה בשביל הנסיכה" אמר ונשק לצווארי. סימנתי למתן והדר לבוא לפה לשבת לידנו לפני שמישהו אחר יבוא.
כל המשפחה התעסקה בהריון של אלינור, זה היה יפה.
אני רוצה גם להיות בהריון כשאהיה גדולה.

"את לא היחידה עם מדים, גם טל" צחק מתן כשהדר התלוננה שהיא מרגישה מוזנחת רק עם מדים.
"עדיין כואב?" שאל טל בשקט לאוזני, הנדתי את ראשי לשלילה.
"לקחת גם חופש?" שאל טל את הדר, היא הנידה את ראשה לשלילה
"לקחתי הפנייה" צחקה , מתן פער את פיו "את ביטלת את הרופא?"
"כן" אמרה בבירור, "זה לא שיכול להשתנות משהו בחצי שנה",
"לא! את הולכת מחר" אמר בבירור מתן
"מה זה הבדיקה הזאת?" שאלתי ללא הבנה,
"הרופאת נשים, לא בא לי ללכת!" אמרה הדר.
אני הייתי אצל רופאת הנשים, היא לא רעה. היא חמודה.
היא בדקה שהכל תקין אצלי.

דודה נעמי באה לשבת לידנו כשכולם התחילו לסדר ורק אני וטל נשארנו על הספה.
אבא אמר לנו לשבת..
"מה שלומכם ילדים שלי" שאלה בחיוך
"בסדר" צחקתי וחיבקתי אותה חזק, "טל ישן אצלי היום. הוא לקח חופש מהצבא"
"הו- אני שמחה בשבילכם!", אמרה בשמחה
"והוא ישחק לי בשיער, ויעשה לי מסאג' ויטייל איתי" הנהנתי בראשי. וטל הניד את ראשו לשלילה.
"זה לא מה שסיכמנו, את זאת שהיית צריכה לעשות לי מסאג'!" צחק
"לא, אבל- אני לא רוצה לעשות מחר הליכה בבוקר" מיד הזהרתי
"את חייבת" אמר, הנדתי את ראשי לשלילה והוספתי "נולדתי רזה, זאת לא אשמתי."
"יופי, מה יגידו השמנים?" שאלה דודה נעמי. חייכתי בשקט וטל לא הסכים עם דבריי,
"חייב." הכריז ובא לקום מהספה ותוך כדי להקים אותי ממנו,
"למה היא חייבת?" שאלה רוני, שתקתי. התנגדתי לתזוזותיו של טל שניסה לקום והוא נכנע בסופו של דבר והתיישב בספה כשאני על רגליו.
"היא סובלת מכאבי בטן, פעילות גופנית עוזרת לה", אמר בחיוך קטן,
"הבטן הזאת עושה צרות" אמר וליטף את ביטני הקטנה.
"לא" חייכתי אליו וקברתי את ראשי בצווארו ונשכתי אותו בשקט
הוא צחק והזיז את צווארו משפתיי התובעניות.

"ילדים!" קרא אבא כשראה מה קרה ביני לטל, מהצעקה שהוא הביא נפלתי על הריצפה.
כולם צחקו. לא יכולתי שלא לצחוק, אבל כאב לי בתחת מהנפילה.
טל ער לי לקום בעוד שמתן ואבי רצו אל כיווני ובדקו מה שלומי.
"זה בסדר" ציחקקתי וחיבקתי את מתן ואבי,
"הדר!" מתן קרא להדר והיא באה אליו כושלת רגליים. היא נראתה גמורה,
"מה קרה!" אמרה נעמי להדר כשראתה אותה ככה הולכת
"לא שואלים שאלות כאלה" ציחקק אבי, ומתן דפק בו מבט נזיפתי.
"כואבת לה הבטן" אמר מתן והושיט לה כוס מים קרים שכנראה היו מיועדים אליה, אך הנפילה שלי משכה תשומת לב מירבית.
"אין מישהי שלא סובלת פה מכאבי בטן?" שאלה נעמי, רוני הרימה את ידה באוויר.
"אם שני הייתה אוכלת ירקות, אז זה לא היה קורה" אמרה רוני בחיוך גאה, גלגלתי את עיני והתעלמתי מדבריה.
"נכון" אמר אבי והוסיף "אתה לא נותן להדר לאכול ירקות?" שאל את מתן
"נותן." אמר ונתן להדר מקום לשבת ביני לבין נעמי.

"בוא נלך" ביקשתי מטל כשהמשפחה שלי דיברה איתו על הצבא, מה הוא עושה.
מתן כבר ידע וגם אבי ידע חלק, כי שלושתיהם נלחמו ב'צוק איתן'.
"טל לא לימד אותך נימוסים?" שאלה רוני בחיוך רחב, לא יכולתי כבר לשאת את כל העצבים שבגוף שלי. היא לא אמרה את זה מרעות.. זה תמיד היה הדיבור בנינו, בצחוק. אבל אני לא צוחקת איתה.
טל הניח את ידו על פי לפני שאפלוט משהו וקם מהר מהספה ולקח אותי איתו בעדינות אל מחוץ לסלון. אל החצר.
התחלתי לבכות ולהכות אותו בחזה, "אני לא אוהבת אותה! היא מגעילה!" אמרתי בכעס
הוא המשיך להקשיב ולספוג את המכות שלי בו,
"היא מסריחה! מפלצת!" אמרתי בכעס כשדמעות זולגות מעיני,
"תמשיכי.." מלמל והניח את ראשי בתוך החזה שלו כשאני מכאיבה לו בכל כוחי.
"תאהב אותי.. בבקשה" מלמלתי בבכי , הוא הרים את ראשי בשתי ידיו וקערב את שפתיו אלי.
לא עניין אותו הדמעות המלוחות שלי, או האף הדולף שלי.
רק נישק אותי, רק אהב אותי.
"אתה יכול לקחת אותי לבית? ונשכב לראות סרט?" שאלתי, הוא הנהן בראשו
"אני אוהב אותך." ענה ונשק בפעם האחרונה לשפתיי ונכנס אל תוך הבית כשחיכיתי לו מחוץ לבית, לא רוצה לפגוש במשפחה שלי.

"בואי הנה, מה קרה?" שאל מתן כשראה שחיכיתי בחוץ לטל, הנדתי את ראשי לשלילה ונשארתי במקומי. במקום זאת- הוא התקרב וחיבק אותי חזק.
"את רגישה?" שאל בשקט כשחיבק אותי חזק
"את בימים האלה שאת רגישה?" שאל שוב מובן יותר אל תוך אוזני,
"אם זה יעודד אותך, כשהדר במחזור היא לגמרי מתחרפנת." עודד אותי
"תודה.." מלמלתי בחיוב וחיבקתי אותו בחזרה.
"יפה שלי, ההורים שלך באים עכשיו ונסע אליהם. אנחנו נגיע הביתה ונראה את הסרט שאת אוהבת 'כוח המשיכה.' , בסדר?" שאל טל, הנהנתי בראשי.

הנחתי את ראשי על ברכיו של טל כשהיינו ברכב והורי נהגו, עצמתי את עיני ונרדמתי.
פקחתי את עיני כשהרגשתי הרגשה מציקה בבטני התחתונה.
כבר ידעתי מה זה- המחזור שלי.
כשפקחתי את עיני הבנתי שאני במיטה שלי, טל לא היה לידי..
יצאתי מהמיטה ובאתי להיכנס אל המקלחת שהייתה על דלת סגורה.
דפקתי בדלת בעדינות, טל ענה לי.
"יפה שלי, את יכולה להיכנס." ענה ועשיתי כדבריו, מרגישה ורואה את כל האדים החמים שבמקלחת , בעוד שטל לבוש במכנס טרנינג חום וחולצת טריקו קצרה שחורה של הצבא בגלל הסופה החזקה שמתחוללת בחוץ.
בידו הייתה מוחזקת מברשת השינים, מה שמסביר את הריח של המנטה המעורבב עם שמפו הפינוק שלי.
"למה קמת?" שאל בשקט ונשק למצחי,
"אני חושבת שקיבלתי.." מלמלתי בעצב והתיישבתי על האסלה הסגורה ששם היו המדים של טל
"תיכנסי להתקלח, תרגישי יותר טוב. אני אחכה לך בחדר עם תה וסרט"
הנהנתי בראשי ונכנסתי להתקלח ברגע שטל יצא מהמקלחת והשאיר אותי לבד.

עשיתי את אירגוניי וצחצחתי את שיניי ויצאתי מן המקלחת אל המיטה במהירות.
לבושה בפיג'מה אפורה של טוויטי עם גרביים המגיעות לי עד לקרסול.
טל הפעיל את הסרט ברגע שנרגעתי ולגמתי מהתה.
ומעכשיו – הכל הסתדר..

נקודת מבט הדר-

הבטתי על שני בחוץ בוכה ומכה את חבר שלה טל בחזה.
הוא חיבק אותה חזק ונישק את שפתייה.
היא המשיכה להכאיב לו, ולו לא היה אכפת.
שקעתי במחזה בחוץ ופתאום הבחנתי שהדמות של החבר של שני התחלפה במתן.
חבר של שני נכנס אל תוך הבית ודיבר עם הוריה של שני, הוא היה לבוש במדים הצבאיים שלו, כמוני.
חייבת לציין שנראנו טוב במדים האלה!
ראיתי את מתן מרגיע את שני.. חיים שלי.

"נזוז?" שאל מתן, הנהנתי בראשי וחיכיתי רק להגיע הביתה.
עבר עלי יום נורא.
"מה קרה לשני?" שאלתי את מתן כשנפרדנו מהמשפחה שלו, וכמובן מליהיא השטן הזאת.
"כנראה המחזור משפיע עליה.." אמר בדאגה
"אה.." מלמלתי והמשכנו לנסוע.
"אמא שלי אוהבת אותך." אמר בחיוך מתן,
"גם אני אותה" חייכתי, אני שמחה שנפלה בחלקי משפחה כזו
"היא מאושרת כשאני איתך, היא שואלת מתי אני מתכוון להציע לך נישואים." צחק
"להתחתן?" גמעתי את רוקי
"כן. אבל אמרתי לה שאת עוד בצבא, אז היא תצטרך לחכות לעוד כמה זמן עד שיהיה לה נכדים ממני" חייך.
התחלתי לפחד. חתונה..
דבר כל כך עצום, מי אמר שאני רוצה?
"אל תפחדי" צחק והחנה את הרכב בחניה של הבניין שלי.
"אתה מסריח" אמרתי בעצבים ועליתי לבניין שלי, לא מחכה למתן שהוריד את המזוודה שלי מהאוטו.
"מה את בוכה!" אמר בחיוך,
"לך ממני!" אמרתי בכעס ונכנסתי לבית, פוגשת בעומרי וענבר שוב פעם מתמזמזים להם בסלון.

"אתם צריכים להודיע לי כשאתם באים!" אמר עומרי בעצבים ואסף את חפציו אל תוך החדר בעודשענבר ברחה לחדר מיד.
"מצטערת!" אמרתי בגיחוך ונכנסתי לחדרי
"הדר!" אמר מתן בכעס וסגר אחריו את הדלת של החדר,
"אתה לא באמת רוצה להתחתן איתי! אתה אמרת את זה בגלל שאתה לא רוצה לפגוע בי!" אמרתי בכעס
"אני באמת רוצה! אבל את עוד ילדונת, חתונה זה מוקדם מידי" נאנח
התחלתי לבכות.
"למה את בוכה?" שאל בדאגה, מחבק אותי חזק.
"כי- אתה רוצה להתחתן איתי" מלמלתי בבכי לא מוסבר, אני לא יודעת אם הבכי מהלחץ או מההתרגשות שמישהו באמת אוהב אותי.
"רגישה שלי. כבר שכחתי שאת במחזור" מלמל ונשק לאוזני
נמסתי בזרועותיו וככה העברנו את הלילה שלנו.
חבוקים אחד בשני .

התעוררתי לבוקר מעצבן בגלל מתן, הוא הכריח אותי להתקלח.
"אבל אני לא מסריחה! אני נקיה! התקלחתי בערב!" אמרתי בכעס
"בסדר, אבל אנחנו נוסעים! כנסי להתקלח" אמר בעייפות
"לא רוצה לבוא איתכם למסיבה" אמרתי בחיוך קטן
"יפה שלי, בואי.. ליהיא רוצה לשחק איתך." אמר בחיוך קטן הוא
"אבל אני לא רוצה לבוא לשמור עליה" אמרתי בחיוך רחב יותר
"קדימה. אז תבחרי מה ללבוש" אמר בלי לשאול אותי.

מפה לשם מצאתי אותי משחקת עם ליהיא בבית שלה.
"גם לנו תהיה מפלצת כזאת ביום מן הימים?" שאלתי בחיוך
"תהיה לנו נסיכה, אנחנו לא מייצרים מפלצות." אמר בחיוך
"היא מפלצת בלונדינית" צחקתי
"כזאת מפלצת" ענה ונשק לאפי.
חייכתי בשקט והמשכתי לשחק עם ליהיא בפאזל. נהניתי יותר ממה שהיא נהנתה.