מתי היא תשים לב.. פרק 32 חלק ד'

נקודת מבט מעיין-

יום ראשון עבר, שלחתי הודעה בערב לאייל שהכל טוב איתי.
לא ידעתי איך להתנהל איתו, אם להתקשר, אם לשלוח הודעה..
אבל זה הסתדר.
יום שני עבר ואיתו הודעה בבוקר נשלחה לאייל שהתעוררתי למסדר, עקב הבעיה החמורה שלי לקום בבוקר.
אני באה לבסיס עייפה אחרי שאני עובדת הרבה שעות בלי לישון, את המעט שרציתי זה רק לישון.
וזה פוגע בי בצבא..
יום שלישי עבר עם שיחת בוקר טוב עם אייל, ובערב שיחת לילה טוב.
יום רביעי עבר ואיתו שיחת בוקר, שיחת צהריים, שיחת ערב עם אייל, הוא עושה אותי מאושרת.
יום חמישי הגיע ושוב שיחת בוקר, צהריים וערב.
לפנות בוקר הוא שלח לי הודעה שהוא הגיע הביתה מהעבודה, היה להם הרבה עבודה באותו היום.
יום שישי היום ומעניין מה איתו יגיע..

סירבתי לקום למרות הקול המעצבן של חברות שלי בחדר,
"אנחנו יוצאות אל המסדר, מעיין, את תענשי." אמרה חברה שאיתי בחדר, מלמלתי שטות קצרה וחזרתי לישון.
התעוררתי לאחר כמה זמן כששמעתי את הצחוק-חזיר של הדר.
"פיג, תצטרפי לח'בורה" ציחקקתי בצרידות. כואב לי הגרון..
"פיג?" שאלה הדר בצחקוק, מסביר את השם שהדבקתי לה, פיג-חזיר.
"תומר ומאיה כעסו?" שאלתי מפני שלא נכחתי במסדר.
"הוא וויתר לך כי זה מסדר יציאה הביתה" אמרה בחיוך שבור והוסיפה "לפחות את סוגרת איתי שבת"
"זה נחמה בשבילי, או בשבילך?" צחקתי,
"בשבילי! מה תומר חשב לעצמו" צחקה שוב עם הצחוק של החזיר.
"זה המפקד מחלקה עשה את היציאות הביתה" חייכתי, לפחות זה איתה, כמו שהיא אמרה.
"טוב תעשי מקום" אמרה בקול עצוב ונכנסה מתחת לשמיכה איתי וחיבקה אותי חזק.
"איפה מתן נמצא בשבת?" שאלתי, היא חשבה בראשה קצת ואז גירדה את קרקפתה בניסיון למצוא תשובה.
"בבית של קובי, חבר שלו.. הם הזמינו את כל החברים לשבת" הסבירה.
הפוני השחור שלה הוסט לצדדים וכבר לא היה כמו פוני בובה, שיערה גם קוצר בדירוג יפה.
"תעשי לי קיצ'י ביד" ביקשה בהתפנקות והושיטה את ידה, עשיתי זאת והיא נרדמה תוך מספר שניות.
חוצפנית.

הנייד של הדר צלצל, הוצאתי את הנייד שלה מהמכנס הירוק צבאי שלה והחלקתי את הקו הירוק על מנת שאוכל לענות.

"יפה שלי, אני יודע שאת עצובה.. אבל ככה זה צבא." אמר מתן לפני שהספקתי להגיד לו שזאת אני.
-"זאת מעיין" ציחקקתי בשקט
"הו- מעיין. איפה הדר?" שאל בהקלה
-"נרדמה" צחקתי שוב
"דוב קטן.. מה העניינים מעיין?" שאל בהתעניינות
-"בסדר, חיים. מה אצלך?" השבתי בחיבה
"בסדר, חיים." החזיר ושחרר צחוק קטן
-"אני אגיד לה שתחזור אליך."
"כן, אני אעשה הפתעה ואבוא לבקר אותה מחר" נאנח בשקט .

סיימנו לדבר וכשבאתי להישכב לישון הנייד שלי צלצל, זה היה אייל.
האהוב שלי,
אך עדיין לא הייתי שלמה עם לשנות את השם שלו בנייד שלי.

-"בייבי.." אמרתי בקול עייף
"מאמי שלי, לא קיבלתי הודעה שקמת למסדר." אמר במעט נזיפה
-"כי אמא אמרה שאסור לשקר" צחקתי בשקט
"את לא קמת למסדר? מעיין! את תקבלי ריתוק!" אמר בכעס
-"אני בסדר, זה היה מסדר יציאה.." נאנחתי בשקט
"אני אוהב אותך." אמר כששקט השתלט על השיחה
-"גם אני.." מלמלתי
"גם את מה?" שאל בקול שקט, רוצה שאגיד הכל.
-"אוהבת אותך." עניתי בשקט שוב
"תגידי הכל, מה הבעיה?" שאל באכזבה
-"גם אני אוהבת אותך." עניתי עם חיוך על פניי
"חיים שלי, אני זז לעבוד. יש בלאגן" אמר במהירות
-"ביי.." מלמלתי והשיחה התנתקה, יופי.
שבת בבסיס ומחר מתן בא לבקר את הדר..

–

היום עבר והלכתי אל עבר המחסן של הבסיס, מסדרת את כל הדברים וכשסיימתי בסופו של דבר- הלכתי להתקלח.
נכנסתי אל המקלחות המשותפות וחפפתי את שיערי הארוך, היום הזה מתיש.
"הדר?" שאלתי מבעד לוילון שהסתיר את גופי,
"מה?" שאלה בעייפות כשזרם המים נשמע מבעד למקלחת שלידי.
"יש לך סכין?" שאלתי, היא הושיטה את היד שלה והגישה לי .
"תודה! אני אביא לך את שלי, שכחתי בחדר.." הודתי לה

"מעיין!" שמעתי את הקול של מאיה המפקדת בתוך המלתחות,
"מה?" שאלתי בתסכול וגילחתי את הרגליים שלי.
"מה סכין? את בסדר?" שאלה בבהלה, הדר צחקה בעוד שניסיתי להסביר שיש לי רק קוצים ברגליים.

בסופו של דבר היא הבינה והלכה.
אני התנגבתי והתלבשתי בבגדים תחתונים ומרחקתי קרם על גופי בעוד שהדר לבשה את המדים על גופה והריחה את בית השחי שלה.
"מאמי, גם אחרי מקלחת?" צחקתי,
"יש לי ריח?" שאלה והצמידה את בית השחי שלה אל הפרצוף שלי.
"לא! משוגעת בראש!" צחקתי, היא שוב הריחה את בית השחי שלה.
"יש לזה ריח של זיעה!" אמרה בכעס ופשטה את חולצת המדים ונשארה בחולצת בסיס לבנה.
צחקקתי בשקט וסיימתי למרוח קרם על גופי, לובשת את המדים הרחבים על גופי ומושיטה להדר חולצת מדים נקייה שלי.
"תודה!" אמרה בהתחננות והריחה שוב את בית השחי.

אספתי את שיערי בקוקו ויצאתי ביחד עם הדר אל חדר האוכל, החיילים החדשים שבבסיס שרו שירים של שבת בעוד שאני טחנתי אוכל.
שולחת לאייל הודעה משמחת

אל; אייל .

'שבת שלום אהוב שלי,
אני אוהבת אותך.'

מאת; אייל .

'חיים שלי. אני אוהב אותך
את אוכלת?'

אל; אייל .

'כן חח. תהיה עם המשפחה שלך,
לילה טוב'

וזהו, לילה טוב.

נקודת מבט הדר-

שפשפתי את עיני, יוצאת מן החדר אל המלתחות בשביל לצחצח שיניים.
פוגשת בעוד מליוני בנות,
לעזאזל. בוקר.

אחרי ארוחת בוקר קלה עם מעיין, שכמובן היא איחרה אליה, יצאנו ביחד לסיור סביב הבסיס.
כאילו לקחו את כל התפקידים המגעילים ודפקו אותנו שם,
"הדר, תסדרי את הנשק" אמר תומר כ'בדרך אגב'
"בוקר." אמרתי במרמור
סידרתי את הנשק על גופי והסתובבנו ביחד מעיין ואני,

עשינו עצירה ליד הגדר ומעיין שתתה מהמים, מחייכת תוך כדי כשהיא רואה הודעה מאייל. היא הסמיקה.
"שכבתם?" שאלתי אותה, היא נחנקה מהמים.
"הדר!" אמרה בכעס , מושכת בשיערה האסוף לצמה רופפת.
"תספרי לי, פליז. פשוט באת אליו ושכבתם?" צחקתי,
צחוק חזיר.
ככה היא קוראת לי,
"פיג, זה לא ככה. זה לא סרט מצוייר" צחקה
"אז איך?" צחקתי כשהמשכנו ללכת, רואים שהכל כשורה.
"הייתי איתו מגיל 18, הוא האהבה הראשונה שלי. הוא זה שלימד אותי מה זה מיניות, מה זה אהבה באמת..
וזה הרגיש לי לנכון לשכב איתו גם כשלא ידעתי איפה אנחנו עומדים." אמרה, יש לה חוכמת חיים..
"מעיין?" שאלתי בשקט.
"כן הדרי." שאלה בחיוך שקט שיכול להרגיע צבא שלם.
"את שמחה שחזרתם?" שאלתי בהיסוס,
"כן. אני עדיין כועסת על אמא שלו, אבל החלטנו שלא מערבים הורים בקשר הזה." הסבירה בשקט מופתי,
"את מסתדרת עם כל העניין בבית?" שאלתי , היא נאנחה בשקט וחייכה.
"אני משתדלת לעבוד הרבה, ההורים שלי זקוקים לכסף הזה.." אמרה בחיוך שבור,
"את טסת לפני הצבא?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה.
"מגיל 16 אני מפרנסת ביחד עם ההורים את הבית, זה לא היה בשיקולי כל הדברים שילדים בגילי נהנים ממנו." צחקה, צחוק כזה עדין. כמו הגזים השקטים של הקולה.
בגלל זה כל אחד נשבה בקסמיה.
"דחיתי את הגיוס שלי כמה שאפשר בשביל לעבוד, וזה השתלם. הכרתי אותך ואת אייל." חייכה בעצב
"לא כעסת?" שאלתי בזמן שהסתובבנו בבסיס הגדול בלי הפסקה,
"כעסתי. זה כעס של נערה מתבגרת שלא מבינה כלום" הסבירה.
שתקתי, מחכה שהיא תמשיך.
"כשכולם נסעו בחופשים ואחרי הלימודים לקניון או לים, אני עבדתי. מכיתה י' עשיתי משמרות אחרי הלימודים. בחופשים, חגים, שבתות, לילות ולפעמים בבוקר כשהיה לי חופש יום לפני בגרות, או מבחן." סיפרה,
"את גיבורה." אמרתי בשקט והיא חייכה,
"אני לא. כי בכל לילה הייתי בוכה, כעסתי על ההורים שלי שבגללם אני צריכה לעבוד, שבגללם אני לא אלמד באוניברסיטה כמו כולם, שבגללם לא באתי לבית גדול ולחדר משל עצמי.." אמרה בלי שום חיוך על פניה.
"זה טבעי..", ניסיתי לעודד,
"יום אחר, אחרי המשמרת שלי בעבודה, ראיתי שבאו לעקל לנו את הבית." נאנחה בשקט ורעד עבר בקולה, "מאותו יום נפל לי האסימון שאנחנו לא כמו כולם.."
"בת כמה היית?" שאלתי בקול חנוק.
"בת 16 וחצי, באמצע כיתה י'. זה זיעזע לי את המחשבות" צחקה בשקט.
"אני מצטערת.." אמרתי בשקט, היא שתקה.
"אבל נהנת מהדברים בבית הספר, טיולים, מסיבות?" שאלתי, היא צחקה.
"לא סיפרתי להורים על התשלומים של בית הספר, לא היה לנו כסף לזה. לא יצאתי לטיולים שנתיים, זה נתן לי יתרון בעבודה. עבדתי ימים מלאים. ו-ומסיבות לא הלכתי, זה יצא לי בימים שעבדתי וזה עולה כסף.." צחקה
"מסיבת סיום?" שאלתי, רק שתענה שכן.
"היו הרבה חזרות, נאלצתי לעבוד.. אבל גם ככה יש לי פחד מקהל" סיפרה, וזה שקר. היא סוחפת אחריה מדינה שלמה. היא פשוט לא שמה לב…
"היה לכם נשף?" שאלתי, היא הנהנה בראשה.
"זה היה הורס! כולן לבשו שמלות כלה והתאפרו יפה, הגברים באו בחליפות" סיפרה בחיוך. לפחות זה.
"את בדוק היית הכי הורסת שם!" חייכתי, היא צחקה.
"לא הלכתי, עבדתי. השמלה הייתה יקרה, גם הכניסה לשם.." חייכה בעצב,
"א-" נגמרו לי המילים.
"אם הייתי הולכת, לא היה מי שישלם את החשבונות של הגז, חשמל, מים וכל מיני" חייכה.
"בית הספר ידע מזה?" שאלתי, היא הנהנה בראשה.
"הם לא עזרו לך עם תשלומים? אולי להביא לך כניסה חינם?", שאלתי, היא צחקה.
"לא. זה לא עניין אותם.. קיבלתי הרבה צעקות ממורים על זה שבאתי עייפה ללימודים אחרי העבודה" סיפרה בפשטות.
שתקתי.
"באותו לילה של הנשף, פגשתי את אייל." חייכה, גורמת לי לאור.
"הוא האהבה הראשונה שלי." חייכה באהבה.

המשכנו ללכת ואז ראיתי את אייל, בן הזוג של מעיין.
היא רצה אליו לחיבוק ואני חייכתי בשקט.
היא נישקה אותו וחיבקה אותו חזק.

"מדהים, הא?" שמעתי את הקול של מתן, הסתובבתי בבהלה וקפצתי עליו בחיבוק ונשיקה.
"הבאתי ארוחת בוקר משרית ואורי" אמר בשמחה והלכנו אל עבר השולחנות בחוץ ואכלנו את האוכל ששרית הכינה לי,
"הלכתי לארוחת בוקר אצלם ואז אל אמא שלך. היא מסרה לך נשיקות" אמר ונשק למצחי.
"דיברתי איתה אתמול" חייכתי, הכל מסתדר לי.

"אני אוהב אותך." אמר בשקט ונשק לשפתיי,
"אני אוהבת אותך." צחקתי בקול וראיתי את מעיין מסתכלת עלינו וצוחקת,

"פיג, אני בחדר. תקראו לנו אם קורה משהו!"אמרה מעיין מרחוק וברחה לחדר שלה,
"פיג?" צחק מתן, "פיג -PIG- (?) חזיר?" צחק
"מעיין אומרת שיש לי צחוק של חזיר יבלות." אמרתי בחיוך קטן,
"נכון.", צחק
"אני הולכת לשמירה." אמרתי בכעס, הוא צחק ומשך אותי אל גופו, מנשק את שפתיי ולא משחרר.

נקודת מבט מעיין-

נשכבנו במיטה במגורים שלי, למרות שאסור.
הנחתי את ראשי על החזה של אייל ונשמתי,
כשבאים לבקר כאן מביאים אוכל, שתיה, בגדים..
אני אמרתי למשפחה שלי שלא צריך, הרי זה סתם הוצאה.
זה שאני בבסיס כבר מפחית מהם את ההוצאות של האוכל, חשמל, מים.
כאב לי שזה ככה, אבל זה מחשל.
אני אהיה גיבורה יותר..
העבודה במסעדה הצילה את החיים שלי, הצילה את המשפחה שלי מלגור ברחוב.
"היום נזכרתי איך הכרנו." חייכתי אל תוך החזה החם שלו,
"את עבדת במסעדה, חגגתי שם עם חברים, את מילצרת לנו. חבר שלי התנהג בחוצפה כלפיך, ואת לא התייחסת. נדלקתי עליך מהרגע הראשון. באתי לאותה מסעדה, אותו יום, אותה שעה. רק בשביל לראות אותך! דיברנו מספר פעמים ואז הזמנתי אותך לצאת" סיפר בחיוך.
הוא היה בן 20. גדול..
"כן" צחקתי,
"עבדת הרבה, אני זוכר.. בדרך כלל היו שם הרבה בגילך, אבל באותו יום רק את היית. זה נתן לי הזדמנות לדבר איתך" צחק
חייכתי, זוכרת הכל..
"היה לך נשף, לא הלכת. לאט, לאט, גיליתי על המצב בבית שלך" סיפר.
"תעביר נושא.." ביקשתי בשקט.
"לא סיפרת לי למה לא הלכת לנשף." אמר , לא הפסיק, "הלכתי לבית הספר שלך מספר פעמים, הבטתי מהצד עליך, רואה שאת באה מאוחר ללימודים ויוצאת מוקדם משם בשביל ללכת לעבודה." אמר בשקט,
נאנחתי. סותמת את האוזניים שלי וככה הוא מפסיק לדבר.

שכבנו בשקט, אצבעותיו מסלסלות את שיערי החלק שבתוך צמה, שנינו בשקט.

באותו הלילה אז, מלפני שנתיים וקצת כשעבדתי במסעדה במקום ללכת לנשף, אני לא אשכח.
בכיתי הרבה באותו לילה, זה צרם בליבי כשראיתי ילדים מהכיתה ומהשכבה מעלים תמונות מהנשף לפייסבוק ולטוויטר.
זה לא שלא רציתי ללכת, אני רציתי.
הלכתי לחפש אפילו שמלה.. אבל היא עלתה לי יקר ,
ואם הייתי עושה מאמץ וקונה את השמלה ובאה לנשף, זה לא הסתיים בזה.
יש איפור, אז היתי מתאפרת בבית.
יש שיער, אז היתי עושה לבד בבית.
יש את הדמי כניסה, אותם אי אפשר לעשות בבית.

אמא לא שאלה למה לא הלכתי, מפני שהיא ידעה.
וזה היה קשה וכואב.
הכרתי באותו לילה את אייל, שמחתי.
הגעתי בלילה הביתה והסתכלתי בתמונות והתחלתי לבכות.
למה זאת לא אני.

ואז זה עבר.
והסיוט החדש הגיע, אמא של אייל..
בגללה נפרדנו, הכל בגללה.
אבל זהו, אני לא אתן לא לרמוס את כבודי.

"מעיין.." דיבר אל שיערי אייל, הממתי בשקט.
"אני צריך ללכת, שעות ביקור הסתיימו." מלמל אל שפתיי ונשק להן נשיקה עמוקה וגדולה.
"אני יודעת.." מלמלתי,
"בישלתי לך אוכל, את הספגטי ברוטב שמנת ועגבניות." אמר לאוזני, התחלתי לבכות.
הוא צחק בשקט ונשק למצחי,
"די מאמי, אני פה. אני לא מתכוון לעזוב.." אמר בשקט ונשק שוב למצחי.
הוא יודע כמה חסר זה היה לי, לא היה לי אף אחד במשך כל הזמן הזה שלא היינו ביחד.
"אני לא עוזב." הזכיר שוב ונשק למצחי.

נקודת מבט ספיר-

"מאור אני נשבעת שאני אקשור אותך בחדר ואברח!" אמרתי בכעס כשמאור קדח לי בשכל שצריך לשתות מים, למדתי למבחן באזרחות והוא קודח על מים.
"תשתי מים!" אמר בכעס,
"עוף ממני!" צרחתי בזעם, אמא נכנסה לחדר ואמרה בצרפתית 'אלוהים.'
"תשתי כבר מים! את אוהבת להיות בבתי חולים?" אמר שוב בכעס
"מספיק!" צרחתי בזעם, הוא נאנח בשקט ויצא מהחדר, הולך אל הבית שלו.
יופי.. שבת ביחד וזה מה שיוצא,
"ספיר. הוא צודק, הוא דואג.. הוא זה שיצא מהצבא בשביל לבקר אותך השבוע בבית החולים כי אשפזו אותך." אמרה בקול שקט, התחלתי לבכות וחיכיתי שהיא תצא מהחדר.
הדלת נטרקה והתחלתי לבכות בכל הכוח.
אני חיבת להצליח במבחן באזרחות, וזה שאישפזו אותי בגלל שהתיבשתי- לא אומר שאני צריכה לשתות כל דקה.
כשסיימתי ללמוד התקשרתי אל מאור, הוא ניתק את השיחה.
התקשרתי שוב והוא לא ענה.
שיט,

השעה 19:23, שבת יצאה.
התקלחתי והתלבשתי במכנס שחור צמוד וחולצת טריקו ארוכה אפורה.
לקחתי את הנייד שלי והלכתי ברגל אל הבית של מאור תוך כדי שאני מתקשרת אליו, אך הוא לא עונה.
לאחר רבע שעה של הליכה הגעתי אל הבית שלו,
דפקתי בדלת והיא נפתחה לאחר כמה שניות, זה עומר. האח הקטן של מאור
"מה העניינים עומר?" חייכתי ונתתי לו כיף, הוא צחק והוסיף "נושמים.. מאור לא פה"
הוא הביט עלי במבט לא מבין, נאנחתי בשקט ונכנסתי אל תוך הבית, מתיישבת בספה בסלון.
"איפה אמא?" שאלתי, הוא חייך והושיט לי גלידת שוקו בגביע, יודע שאני זקוקה לזה.
"אצל השכנה, היא תבוא עוד קצת זמן. רבתם?" שאל,
נאנחתי בתסכול,
"הוא התלבש יפה ויצא מכאן" אמר ואישר את חששותי..
הוא יוצא למועדון, בלעדי.
"תעביר לקסם של הורים" ביקשתי בחיוך שבור והוא עשה כדבריי ונשכב בספה שעליה ישבתי, מניח את ראשו על רגלי הישובות בישיבה מזרחית.
"הוא אוהב אותך, הוא לא יוותר עליך." אמר בבטחון כשמחיתי את דמעותי מול הטלוויזיה.
צחקקתי בשקט וביחד אחת שיחקתי בשיערו של עומר המזכיר בדיוק את של מאור.. וביד השניה אכלתי את הגלידה.

העברנו חצי שעה ככה מול הטלוויזיה ואמא של מאור נכנסה אל הבית, אבא של מאור בשליחות- שוב.
זאת העבודה שלו, אך עם זאת, הוא עדיין אבא טוב ודואג.
"ילדים שלי, מה קרה?" חייכה כשראתה אותנו שקועים מול הטלוויזיה.
"שום דבר. אנחנו צופים בטלוויזיה" אמר בחיוך עומר והביט בטלוויזיה כשאני גם שקועה בה ומשחקת תוך כדי בשיערו של עומר.
"את מרגישה טוב יותר?" שאלה אמא של מאור, יודעת על ההתייבשות שהיתה לי. הנהנתי בראשי והמשכנו לצפות בטלוויזיה.

לא שמנו לב וצלחת עם חביתה וירקות הוגשה לידנו,
עומר ואני אכלנו בעוד שאמרנו תודה לאמא שלו.
"קדימה עומר להתקלח ולמיטה." אמרה אמא שלו כשהשעה 21:30 בלילה הגיעה. . .

עומר הלך להתקלח ולישון בעוד שאני הנחתי את הכלים בכיור ובאתי לעלות אל עבר החדר של מאור.
"לא כ"כ מהר." אמרה אמא של מאור ועצרה אותי בתחילת המדרגות,
"מה איתך ועם מאור?" שאלה
"רבנו.." נאנחתי בשקט,
"אני אדבר איתו?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה.
"את ישנה פה היום?" שאלה, הנהנתי בראשי.
מחבקת אותה ועולה אל החדר שלו,
סוגרת את דלת החדר של מאור, חדר גדול של גבר.
מצעים כחולים נפרשו על מיטתו הזוגית והארון בצבעי שמנת שלו הוצמד לקיר אחד של החדר, בעוד שמשני צדדיה של המיטה יש שידה.
בקיר ממול המיטה נתלתה טלוויזיה ענקית, ובקיר ליד הטלוויזיה יש דלת זכוכית הפונה למרפסת.

פשטתי את מכנסיי ואת החולצת טריקו ואת החזיה, נשארת רק בתחתונים שחורים מתחרה.
לובשת מעלי חולצה עברה של מאור מהצבא.
ישנה רק עם חולצת חורף עבה ותחתונים, כמו תמיד.
התקשרתי שוב אל מאור שלא ענה לי, מסתכלת בואצאפ והוא היה מחובר.
הסכלתי בפייסבוק, תייגו את מאור בתמונה כשהוא יושב ליד חבר שלו באוטו במושב האחורי.
לאן?

כשלא יכולתי להישאר ערה, נרדמתי.
התעוררתי כשהדלת של החדר נפתחה בעדינות, פקחתי את עיני וראיתי את מאור סוגר אחריו את הדלת וחולץ את נעליו בשקט ופושט את חולצתו.
"איפה היית?" שאלתי בקול צרוד משינה,
"אני פה. לכי לישון.." אמר בשקט והוריד את מכנסו ואת הבוקסר, נכנס למקלחת שבתוך חדרו.
הבטתי בשעון, השעה 01:27 לפנות בוקר.
הוא יצא מהמקלחת עם מגבת על גופו, משאיר את דלת השירותים פתוחה בשביל שיכנס אור לחדר החשוך שלנו.
"אני אוהבת אותך." אמרתי לו בשקט כשסיים להתלבש והתחיל לארגן תיק לצבא.
הוא לא ענה בחזרה,
נאנחתי ונשכבתי על הצד לישון.
הוא סיים לארגן את התיק של הצבא ובא לישון לידי,
"גם אני אוהב אותך." ענה בשקט ונשק לצווארי כשעדיין הייתי עם גבי אליו.
"איפה יצאת?" שאלתי, הוא נאנח בשקט ואמר "יצאתי."
"לאן?" שאלתי שוב בשקט,
"ישבנו אצל ידידה בבית" אמר בפשטות ,
"ומי היה?" חקרתי
"חברים." קיצר את תשובתו,
"לא הבנת. התכוונתי עם מי השתרללת שם" התעצבנתי
"עם אף אחת!" אמר בכעס
"אז מי היה?" שאלתי בכעס
"כל החברים!" אמר בכעס גם הוא והפנה את גבו אלי וניסה לישון,
התחלתי לבכות בשקט וכשלא יכולתי לשאת עוד בכי, באתי לצאת מהחדר.
לוקחת את המכנס שלי שהיה זרוק על הריצפה ומנסה ללבוש על עצמי וללכת אל הבית.
שמתי את המכנס בהצלחה ויצאתי מהחדר, הולכת אל המדרגות ויורדת בהם עד שהרגשתי את גופי מונף באוויר ואני מוחזרת לחדר של מאור כשידו מונחת על פי על מנת שלא אצרח.
"את עכשיו כמו ילדה טובה שוכבת כאן עד הבוקר." אמר בשקט והוריד את מכנסיי, מכסה אותי בשמיכה ומחבק אותי קרוב אל גופו.
"תעשה איתי אהבה.." ביקשתי, הוא הסתכל עלי במבט שקט ונענה לבקשתי.
מוריד את חולצתי, פוגש בגופי הערום.
"תכננת את זה מראש?", צחק כשראה שאני בלי חזיה.
הנדתי את ראשי לשלילה,
ממשיכים משם לעולם משלנו. .

התעוררתי בבוקר לקולות של אמא של מאור,
"מאמי שלי, יש לך אוטובוס לצבא." אמרה בשקט בשביל לא להעיר אותי.
חיבקתי את גופו של מאור מתחת לשמיכה, לא רוצה שאמא שלו תראה שאנחנו חצי ערומים.
מאור עם תחתון ואני רק עם תחתונים וחזיה.
"טוב אמא, תביאי לי להתארגן." אמר באנחה שקטה והיא נשקה למצחו ולקודקוד ראשי ויצאה מהחדר.
משהו שהיא עושה תמיד, מנשקת אותנו.

"אני חרמנית." אמרתי בחיוך קטן כשהוא שכב במיטה ודיבר בטלפון שלו עם המפקד, מעדכן שהכל בסדר בבית.
"ספיר!" אמר בשקט לאוזני והמשיך בשיחה שלו,
אני לא ויתרתי.
הוא הולך לצבא להרבה זמן, אני זקוקה לו.
מושכת את השמיכה על כתפי ועולה מעל גופו של מאור, מנסה שישכב איתי, אך הוא מתנגד.
"אני-אני צריך ללכת המפקד." אמר אל הטלפון כשראה שאני לא נכנעת.
ובאמת לא נכנעתי.

יצאתי מהמקלחת החמה, אחרי מאור יצא.
מתלבשים בבגדים נוחים, מאור במדים, אני בבגדים של אתמול.
"ארוחת בוקר ואת עפה למבחן שלך." אמר מאור והתיישבנו בשולחן האוכל לארוחת בוקר, מסיימים וכל אחד הולך לעיסוקו.
מאור לצבא, אני למבחן שלי.
נשקתי ארוכות לשפתיו רגע לפני שנפרדנו כל אחד למקומו.
הסתובבתי ללכת וידו של מאור נתנה לי מכה חלשה בישבן,
"תפציצי." קרץ
"אני אפוצץ אותך, סוטה." אמרתי ברצינות ואז נשקתי שוב לשפתיו והלכתי לבית הספר.

נקודת מבט ענבר-

נשכבתי על הספה בדירה של עומרי והדר,
עומרי בישל לנו לאכול בעוד שאני צפיתי בחדשות הבידור.
"חיים שלי, את חוזרת לישון במעונות?" שאל,
כבר עברתי למעונות באוניברסיטה בתל אביב, כי שם אני לומדת.
עומרי בא לבקר אותי מספר פעמים ונשאר גם לישון איתי שם.
עומרי הציע לי שנגור ביחד בדירה שהוא גר בה עכשיו, אך לא רציתי..
למרות שזה מה שאנחנו עושים..
"כן, יש לי מחר בחינה.. אני רוצה להספיק להגיע" מלמלתי בעייפות.
מה השעה? 20:32 בערב?
"טוב, אז תאכלי ואז נלך אליך. השותפות שלך הגיעו?", שאל
"לורן רק חזרה, נלי נשארה בבית" סיפרתי
"נביא לה אוכל" אמר עומרי והביא לנו שתי צלחות עם פשטידה שאמא שלו הביאה לנו אתמול אחרי הקידוש אצלה, ביחד עם סלט וספגטי שהוא הכין עכשיו.
"איפה הצמיד שקניתי לך?" שאל עומרי בזמן שאכלנו,
"אצל הצורף, הוא נקרע לי." אמרתי בקול מהסס, זה צמיד יקר לליבי, צמיד זהב שעומרי קנה לי, 4 שנים ביחד לא באים ברגל.
"תאכלי ואז נלך" אמר עומרי בחיוך קטן ונשק לצווארי, הנהנתי בראשי וכשסיימתי לאכול הלכתי לחדר שלו בשביל לאסוף חלק מהחפצים שלי שהשארתי שם- כמו מטען, אוזניות, נעלי בית ומשקפיים.

"סיימת להתקלח?" שאלתי את עומרי כשראיתי שהוא עוד בחדר, הייתי בסלון וזה הקשה עלי להקשיב מה הוא עושה.
"כן, אני בא." אמר במהירות, השעה כבר 22:12 , רוב הסיכויים שלורן כבר ישנה.

יצאנו אל הרכב של עומרי והתחלנו בנסיעה, השקיות של האוכל היו על רגליי.
הנסיעה הייתה קצרה אל האוניברסיטה,
תוך מספר דקות החננו והגענו אל החדר.
נכנסנו בשקט כי יתכן ולורן ישנה,

"ענבר?" שאלה לורן מתוך החדר, המהמתי בקולי והלכתי אל החדר שלה, עומרי מרגיש פה בבית.
הוא הלך אל המיטה שלי שנמצאת בחדר נפרד מ2 הבנות האחרות, אומנם לבד, אבל יש לי חדר קטן לבד.
שבקושי מיטה וארונית קטנה נכנסים בה.
זאת מיטת יחיד.
"עומרי הכין אוכל, הבאנו לפה." אמרתי בחיוך קטן כשנכנסתי לחדר שלה,
היא חייכה וחיבקה אותי חזק.
"אני לא מוכנה למחר!" אמרה בעיפות מרובה, הנהנתי באישור ופרשתי למקלחת כשהיא הלכה לחמם לעצמה אוכל ולדבר עם עומרי.

יצאתי מן המקלחת במגבת, לבושה מתחת בחזיה ותחתונים.
"ענבר!" אמר בכעס עומרי כשחבר של לורן ישב לידם בשולחן האוכל הקטן.
"לא ידעתי שהוא פה!" אמרתי גם אני בכעס וברחתי לחדר.
"ענבר אני נכנס" דפיקה בדלת נשמעה, זה היה עומרי.
"תעשה מה שבא לך.." מלמלתי והורדתי את המגבת מגופי, לובשת עלי חולצת טריקו קצרה ומחפשת בארון מכנס קצר מבד.
הוא נשכב על המיטה לאחר שסגר אחריו את הדלת והתכסה בשמיכה,
היה קריר..
הורדתי את השמיכה מעל גופו של עומרי ונשכבתי על גופו, מכסה את שנינו בשמיכה.
"מאמי.." אמרתי לו בשקט, הוא הביט בעיני וחיכה שאדבר.
"מאחר לי המחזור.." אמרתי בשקט, אני יודעת שרציתי להיות בהריון בגלל שחבר של ליאן נפרד ממנה, יותר נכון בגד בה.
אני רוצה שעומרי ישאר לנצח שלי, איתי.
התינוק יסדר את זה.. אבל- אבל אני לא רוצה תינוק בגיל כזה.
אני רק בת עשרים וחצי, עוד מעט עשרים ואחת.
עומרי בן עשרים ושלוש, מה ילד עכשיו?
עומרי בלע את רוקו והביט בי בשקט, בטני דפקה בחוזקה כמו הלב, הלב שלי גם הוא פעם.
עומרי הרגיש את זה.
הוא נשם עמוק והתעשת.
"יכול להיות שהגלולות לא עובדות?" שאל בחשש, שתקתי.
קברתי את ראשי בתוך צווארו ונשמתי,
"אנחנו סתם לוקחים את הכל צעד קדימה, יכול להיות וזה סתם. אבל אני פה, לא עוזב." ענה בביטחון.

"אתה נשאר לישון אצלי?" שאלתי בתקווה שכן, הוא הנהן בראשו.
"פעם קודמת חזרת עם כאב גב.." הזכרתי לו בשקט, הוא הנהן שוב בראשו.
"אני מחר בבוקר אכבס לך את הבגדים אצלי." הזכיר לי, בגלל שלא חזרתי הביתה אתמול, לא כיבסתי את בבגדים.
אז הוא יכבס לי מחר, אצלו.

התעוררתי מהשעון מעורר שלי, עומרי עדיין ישן, הייתי שכובה על בטנו כמו אתמול. אני על הבטן שלי, צמודה לבטן שלו.
קמתי בעדינות, משפשפת את פניי ויוצאת מהחדר אל השירותים, רואה את לורן כבר ממזמן רואה טלוויזיה בזמן שהיא אוכלת ארוחת בוקר והיא לבושה.
עשיתי כמוה והלכתי להתארגן, מתיישבת בספה ואוכלת לפני המבחן.
הגברים נשארו כל אחד בחדר שבו אנחנו ישנות, נשקתי לשפתיו של עומרי רגע לפני שהלכתי ויצאתי משם.

כשחזרתי לדירה אחרי המבחן לא הופתעתי לגלות בגדים על המיטה שלי , נקים.

אכלתי ארוחת צהריים והלכתי לעבוד, הרי אני לא חיה ממים בלבד.

העבודה עברה לי במהירות, לענות לטלפונים ולנתב אותם למקום המיועד אליהם, 144.
שיחה התקבלה בנייד שלי, זה עומרי.

-"חיים שלי?" שאלתי בהיסוס,
"חיים,קניתי לך בדיקת הריון.. תישני אצלי ובבוקר נבדוק"
-"אתה רוצה שזה יצא חיובי?" שאלתי בשקט,
"אני רוצה שאת תהיי מאושרת." ענה
-"אני מחכה לערב.." ציחקקתי בשקט
"גם אני. אני אגיע מאוחר באחת-עשרה, יש לך מפתח?",
-"כן, אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך יותר."

הערב הגיע והלכתי לדירתו של עומרי והדר, לא היה אף אחד.
התקלחתי והתלבשתי בפיג'מה, נשכבת במיטה וקוראת על תסמינים של הריון.
נשכבתי בסופו של דבר לישון, מחכה לבוקר.

"מאמי להתעורר, תעשי את הבדיקה." אמר עומרי בשקט לאוזני, נכנסתי לשירותים בחדרו, סוגרת אחריי את הדלת.
הנחתי את הבדיקה בצד עד שהיא תעבוד ושטפתי את פניי ואת שיניי.
עומרי עשה את אותו הדבר וכשעברו 20 דקות בדקתי מה התוצאה.
הבטתי על הבדיקה ורכנתי מהר אל האסלה להקיא.

נקודת מבט אלינור-

שבוע עשרים עם בטן עגלגלה.
הלכתי באיטיות אל המשרד בו אני עובדת והקלדתי טפסים.
אבי עובד עד מאוחר היום אז מתן הציע לקחת אותי לבדיקה,
אחרי שעתיים שבהם סיימתי הכל! יצאתי מן המשרד אל הרכב של מתן, משפשפת את בטני הנוקשית וחוגרת חגורה.
"אני מתרגש.." אמר בחיוך מתן, צחקתי בשקט וליטפתי את הלחי שלו,
"בקרוב עם הדר." חייכתי.
"בקרוב הרחוק." תיקן והמשיך בנסיעה,
"אתה תחזיק לי את היד בבדיקה?" צחקתי, הוא הנהן בראשו. לא אוהבת בדיקות כאלה..

ירדנו מהרכב אל הבדיקה, היו הרבה נשים בגילי ועוד קצת נערות וחלק מבוגרות.

קראו לי לבדיקה ונשכבתי במיטה של הרופא, מתן החזיק לי את היד והביט במסך ששם ראו את התינוק.
מצלם בנייד שלו,
"התינוק בריא. אתם מתרגשים?" שאל הרופא, מתן צחק בשקט.
"זה בן הדודה של בעלי, הוא מתלווה אלי. אבל הוא עוד קצת יתרגש כשבת הזוג שלו תיכנס להריון" חייכתי,
"הו-אז נפגש." חייך הרופא ושלח אותנו לדרכנו אחרי שעשיתי הרבה בדיקות.

"במלחמה הדר הפסיקה עם הגלולות, היתי חסר אחריות והיא כמעט נכנסה להריון. אמרתי לה שאין סיכוי אבל פחדתי" סיפר בחיוך שבור.
"מה עשיתם?" שאלתי בשקט
"היא לקחה את הגלולה של היום אחרי." הסביר והנהנתי בראשי בהבנה. .

מתן דיבר עם הדר בנייד בעוד שאני אכלתי סופגניה, נוסעים אל הבית שלי ושל אבי.
מתן נכנס לאכול ביחד איתי ובדיוק אבי הגיע, מתן סיפר לו על מה הוא ראה.
גברים..

נקודת מבט שני-

אחות של טל החנתה את הרכב מחוץ לבסיס של טל ושל חבר שלה. .
חבר שלה עבר לבסיס של טל, ככה באנו לבקר אותם .
הם סגרו שבת..
הכנו להם אוכל והבאנו להם בגדים נקיים.

"טל!!" אמרתי בשמחה וקפצתי על גופו בחיבוק, הוא נשק לשפתיי ולא עזב.
"מה את עושה פה?!" שאל בפליאה, הסתכלתי על אחותו שהתנשקה עם חבר שלה.
טל התקרב אליהם וכחכח בגרונו , גורם להם להיפרד אחד מן השני.
נישקתי אותו שוב ולא יכולתי להיות רחוקה ממנו, מה שבת עכשיו בלעדיו…