מתפללים לאהבה פרק 1

יום רגיל בשכבת כיתה י', כמעט סוף שנה. אני יושבת בפינת הספסל העשוי מאבנים והוא בצורת חצי עיגול ענק ובוחנת אותם אחד אחד. כל אחד שונה אבל הם אותו הדבר! ומה שהכי גרוע… אף אחד לא מספיק טוב.
שלום, קוראים לי מור אני גרה במושב בדרום, בת 15 וחצי שיער עיניים וצבע גוף חום ציצי לא גדול במיוחד אבל תחת פצצה. (פייי עפה על עצמי) מרוקאית, מאוד חמודה, מצחיקה, מתעצבנת מהר, לומדת בקיבוץ סטטוס: רווקה.
אז הנה אני בתיאור קצת יותר מוחשי יושבת על הספסל ובוחנת את הבנים בשכבה שלי. אין הרבה חתיכים הורסים, 3-4, בעיקר בנים מפגרים. עושים אחד עם השני הצגות מטומטמות בניסיון למשוך תשומת לב, אני רק לא מבינה את של מי? אין לנו אף זוג בשכבה. כל אחד בפינה שלו. לא חושף את הרגשות שלו ושומר על התחת שלו, ככה זה בקיבוץ….
כל שיחה עם הבנות בערך מתנהלת עם הרצון הגדול שלהם לפגוש כבר מישהו מדהים! ולהיות איתו, הן בוכות על חוסר הניסיון שלהן ועל הכמיהה שלהן לאהבה. אני קוראת להן "בתולות מסריחות" – בנות נואשות וחסרות ניסיון.
"סטטוס: רווקה" ההגדרה הזו שייכת לנערות ונשים רבות בהרבה גילאים. מהדהדת להן ומהבהבת כמו נורה, "אל תשכחי! את לבד!" איך שזה כתוב, איך שזה נשמע ומה שזה אומר פשוט עושה לי צמרמורת…
בעצם העולם כולו סובב סביב אהבה. הרגש הנעלה ביותר. הנושא המרכזי בכל הסרטים והשירים, הסיבה לחיים. ובכל זאת היא חומקת מכל כך הרבה מאיתנו.
לא אל תרגיעו אותי, תקראו לי לחוצה! "את עוד צעירה" הם אומרים לי, "כשזה יבוא זה יבוא".
אני מניחה שאתם יכולים לקרוא לי "בתולה מסריחה" אחרי הכל הרווחתי את זה ביושר.
כל כך הרבה מחשבות בראש, וכל זה אחרי שיעור מתמטיקה וחמש דקות של התבוננות בבנים.
אני אכן "בתולה מסריחה"
בדיוק שכבר סיכמתי את כל התסכול שלי בראש, מיכאל בא והתיישב לידי..
מיכאל: "שאאלום!"
מיכאל היה אחד מהחתיכים הבודדים בשכבה שלנו. הוא בא מקיבוץ ליד באר שבע. החתיך שבחתיכים לדעתי. ארגנטינאי שחום. שיער מתותל שפעם היה מפזר והיה מהפנט אותי הוא היום אוסף לגולגול הוא לא נמוך במיוחד אבל לא גבוהה, ושרירי מאוד.
אני: "היי מיכי, מה קורה?"
פעם הייתי משטתקת ליד מיכאל, לא יכולתי לדבר אני פשוט הייתי מתהפנטת מיופיו, מהשפתיים הגדולות הדורשות נישוק.
מיכאל: "בסדר, רוצה לדבר קצת? את נראת לי קצת מבואסת.."
הייתי מופתעת מההבחנה החדה שלו, ומההתעניינות שלו במיוחד. למה אכפת לו?