מתפללים לאהבה פרק 12 קצת מיני

יום שני, וכולנו ירדנו ישר מבית הספר בשבט כדי לחגוג את סיום הבחינות שלנו, כל אחד במקצועו בין אם זה לשון או מתמטיקה 5 יחידות שאני עושה.
כולנו לא אכלנו מהבוקר והיינו רעבים כמו ג'מוסים! כל אחד הוציא עשר שקל מהכיס והזמנו יחד פיצות.
מיהרנו אל תוך האולם: מיכאל, שירה, רומי, אושרי ואני. חיברנו את המחשב למקרן והתחלנו לרקוד ג'אסט דאנס ולצחוק רקדנו את הריקוד של "טימבר" והייתי בזוג עם אושרי.
בסוף הריקוד המערבונית הכוסית קופצת על גבו של דוב הפנדה, אז כך עשיתי גם אני. קפצתי עליו "בקלילות" חיבקתי אותו חזק ונתתי לו נשיקה על הלחי.
אושרי הוריד אותי מגבו תפס אותי בשתי ידי ובעוד שאנחנו באקסטזה מהריקוד הארוך הוא מושך אותי החוצה ומוביל אותי בריצה למחסן שם הוא שוב מצמיד אותי לקיר החיצוני של המחסן. הוא מרים את ידי וסורק את גופי עם ידיו כאילו אני בבדיקה ביטחונית. אוטומטית ראשי הולך אחורי פי נפער ויוצאת מפי גניחה קלה.
אושרי ממש נהנה מהעניין וניצל אותו כהוגן, חולצתי החלה לעלות וחשבתי תודה לאל שגילחתי בדיוק את בית השחי והרשתי לעצמי להרים גם את החולצה שלו.
אנחנו ממשיכים להתנשק ולמשש אחד את השנייה. ואז נכנסנו לתוך המחסן. נשענתי על המדפים עם ידי מאחורי גבי והבטתי בו בגבה מורמת. הוא נעל את דלת המחסן וחייך חיוך ערמומי.
מיד צחקתי והוא רץ אלי הרים אותי עליו ושוב היינו בעיצומה של התמזמזות. אני לא יודעת כמה זמן נעדרנו אבל בדיוק שהיינו בתחתונים שנינו וממש היינו על סף לעשות את זה נשמעה דפיקה על דלת המתכת של המחסן. שנינו עצרנו בבהלה והבטנו אחד בשני ואז בדלת.
זה היה מיכאל.
מיכאל: "אושרי ומור אתם שם??"
לא ענינו רק המשכנו להביט אחד בשני ובדלת בבהלה לסירוגין
מיכאל: "הקיצר בואו הפיצות הגיעו!"
אושרי הביט בי בבאסה ואז ראשו נפל על חזי. "אל תדאג יהיו לנו עוד הזדמנויות." ניחמתי אותו
"זה היה כל כך יפה…" הוא ענה.
אני: "אתה יפה בעצמך! יאלה בוא!"
שנינו התלבשנו מהר וחזרנו לדשא עליו כבר ישבו כולם והגיעו עוד קצת חברי שכב"ג ואכלו לנו את הפיצות.
ישר הם מיהרו לשאול אותנו. "איפה הייתם?"
אושרי: "סתם במחסן…"
רומי: "כן… הם אוהבים את המחסן"
לא היה אכפת לי שהם ידעו עלי ועל אושרי זה לא היה סוד אבל כנראה שיש מישהו אחד שלא קיבל את זה בטוב ופתאום נעשה קודר במיוחד.
מיכאל ישב בקצה החבורה ולא נגע בפיצה שלו.
טוהר שואלת אותו "מיכי למה אתה לא אוכל?"
מיכאל: "לא בא לי." הוא ענה
טוהר: "נו תאכל נו!" היא לוחצת בדאגה
מיכאל: "יאלהה תעזבי אתי כבר!! מה את רוצה?!?!?"
מיכאל נעמד והסתלק בסערה ואני בעקבותיו, אני יכולה לחוש שאושרי לא מתלהב מהרעיון אבל באותו הרגע זה מה שהרגיש לי לנכון לעשות.
הוא טרק את דלת השכבגייה מאחוריו ואני התקשתי לפתוח אותה אחרי זה.
כשהצלחתי להיכנס הוא כבר ישב בדיכאון על הספה הירוקה ואני התיישבתי לידו בעדינות.
מיכאל אף פעם לא היה אלים, אבל אני הרגשתי שכל מילה לא במקום, תגרום לסטירה מצלצלת לפרצוץ שלי.
למרות הפחד אני שולחת יד לגבו של מיכאל במטרה ללטף אותו אבל הוא ישר נרתע ממני
אני: "מה יש מיכי?"
מכאל: "למה הזמנת אותי היום?"
אני: "מה זאת אומרת? למה לא? אתה חבר של כולנו!"
מיכאל: "מה אני בשבילך מור??"
אני: "אתה מיכאל…"
מיכאל: "באמת זהו???" , "מיכאל?!?!" .
אני: "אני לא מבינה מה אתה רוצה שאני יגיד"
מיכאל: "אני רוצה שסוף סוף תגידי שאת אוהבת אותי ושסוף סוף נסיים את מה שהתחלנו בשנה שעברה"
אני: "אתה לא רציני?!? זה היה לפני אלף זמן!!! " , "אין מצב שאתה עוד תקוע שם!"
מיכאל: "תקוע?!? אני באמת תקוע?!? אבל מאוהב בך!" השתטקתי. במצדית העין יכולתי להבחין פתאום באושרי. עצבני ממילותיו של מיכאל.
מיכאל נעמד אחז בתיקו ויצא מהדלת שבדרך הוא דוחף קלות את אושרי בכתפו…