מתפללים לאהבה פרק 8
בימים האחרונים כאילו לא הייתי אני. לא אומר שלא חייכתי בכלל או צחקתי, אבל לא כמו שאני רגילה או אוהבת.
כל החלומות שהייתי חולמת עלייך בלילה נפסקו, כי זה הרגיש לי כמו לבגוד בעצמי, וכשאנשים שואלים מה מתקדם בתחום? מכחישה כל קשר שהוא יותר מידידות ביני לבינך.
מה? אשפיל את עצמי מול כולם, אומר שחייתי באשליה ושסוף סוף רוכל להרגיש את הרגש הנעלה ביותר בעולם כולו?!?!? מה פתאום, לא אני.
אני אמשיך לחייך ולצחוק ולעשות שמח, לחשוב עליך עם תחושה של עצב ופספוס.
הייתי נותנת הכל כדי להבין מה היה?
מה שאלו אותך על זה יותר מידי?
לא ידעת מה אתה מרגיש אז הכחשת?
אולי אני לא הייתי פתוחה מספיק? לא מספיק זורמת?
מה ? מה ? זה?? מה הדבר שמונע ממני להיות סוף סוף מסופקת מבחינה רגשית?
מרגישה כמו נגוע במחלה מדבקת, כל פעם כשמישהו מתקרב מספיק הוא מתחיל לזהות את הנגיף מכסה את פני בידיו ומתרחק ממני כמו ממצורעת.
רק פעם אחת אני צריכה לדעת.
תגובות (0)