זיו דנינו ♥
אז כן הנה עונה שניה, מקווה שאהבתן♥

" מתפלל שזה חלום ואתה זה שתעיר אותי " – עונה 2 פרק 1

זיו דנינו ♥ 26/08/2014 1547 צפיות 7 תגובות
אז כן הנה עונה שניה, מקווה שאהבתן♥

"ואי זה כבד, ירין בוא תעזור לי." קראתי לאחי שיעזור להרים את הארגז האחרון, עברה שנה.
שנה מאז שזוהר ואני ניתקנו את הקשר, הוא עבר הלאה, התגבר ועכשיו יש לו חברה. את האמת? אני נורא שונאת אותה וחושבת שמגיע לו יותר טוב ממנה.
שנה מאז שאני ואביאל, אביאל שלי, נפרדנו. לפי מה שהבנתי הוא גם נמצא בזוגיות חדשה.
עברה עליי שנה קשה, מלאה בסיוטים, בכי, כאב. היה גם ניסיון התאבדות שני האמת.
עומר חזר ללוות אותי, ההורים הגיעו למסקנה שצריך דרך חדשה, אז אנחנו עוברים דירה לתל אביב. כמובן שהתנגדתי בהתחלה בכל זאת החדר של עומר פה, הזיכרונות ממנו. אבל ההורים הבטיחו שהבית פשוט ינעל ואף אחד לא יכנס אליו, אז הסכמתי.
"אני בא קרציה." ירין עלה במדרגות, ולקח את הארגז האחרון.
והנה הבית שלי שבו יש לי את כל הזיכרונות ילדות שלי, המילה הראשונה, הצעד הראשון, ננעל ואני עוזבת את העיר האהובה שלי, לטובת תל אביב.
הסתכלתי על החדר של עומר בפעם האחרונה, ונשמתי עמוק.
"אני מבטיחה לך שאף אחד לא יכנס לפה והחדר שלו ישמר." לפתע אמרה אימי שאיכשהו עמדה מאחוריי. הנהנתי לחיוב וירדתי במדרגות. סגרתי את דלת הבית שלי, או הבית שלי לשעבר לא יודעת איך לקרוא לו.
עליתי לרכב השחור של אבא שלי, התיישבתי על מושב העור שנמצא מאחורה, וחגרתי את עצמי. הכנסתי את האוזניות לתוך אוזניי, והמוסיקה פשוט החלה להתנגן.
לאט לאט האוטו פשוט החל להתקדם לאט לאט, הרחובות עברו על פנינו והשלטים לתל אביב החלו להופיע יותר.
עברנו ליד בית העלמין הצבאי, והרגשתי צביטה בלב. איך אני מסוגלת לנטוש אותו פה ולעבור לדרך חדשה בלעדיו?
"תעצור!" לפתע אמרתי לאבי, הוא החנה את הרכב בצד הכביש נשמתי עמוק והורדתי את החגורה.
"לאן הולכת?" שאל אבי ללא הבנה, הייתי בשלי. אני לא עוזבת בלי להיפרד מהקבר הריק.
קשה לי לדבר לאבן, במיוחד שאני יודעת שגם גופה אין. ההורים עשו אנדרטה בשביל זיכרון. מהצבא אמרו שיכול להיות שהוא ברח אחרי הירייה והתמוטט בדרך או שנחטפה הגופה שלו, עברו שנתיים ועד עכשיו הם לא הגיעו להסדר.
פתחתי את דלת הרכב, יצאתי אל הכביש והתקדמתי אל מעבר החציה. עברתי אותו והגעתי אל בית העלמין. נשמתי עמוק והתחלתי לצעוד אל עבר הקבר, מצבה, אנדרטה שנתיים עברו ואני עדיין לא יודעת איך לקרוא לזה.
לאט לאט התקדמתי עד שהגעתי לשם. הסתכלתי על המצבה ועל הכתוביות שנחרטו בה "לזכר סרן עומר מור, אשר נפל בהתקלות מחבלים בגבול לבנון. בן עשרים היה במותו.." לא יכולתי להמשיך לקרוא, הדמעות חנקו את גרוני.
"מלאך שלי, סליחה. סליחה שאני עוזבת אותך פה, סליחה שאני מנסה לעבור לדרך חדשה ועוד בלעדיך, למרות שהבטחתי לך שלנצח תשאר בלב שלי. אתה באמת תשאר בלב שלי אבל רק שפשוט אני מנסה להתגבר על הכאב שנשאר בי." הנחתי את ראשי על הקבר, והדמעות שזלגו שטפו אותו. עצמתי את עיניי ונזכרתי בחיוך, בצחוק, במבט, במגע, בריח, בחום שלו.
נזכרתי פשוט בו, בעומר.


תגובות (7)

אביאל איך יכולת להצשיך הלאהה??? איך יא בן אלף איייךךך???
אתה אמור לישון איתי עכשיו כפיות!!
תמשיכי אהובתייי!

26/08/2014 17:07

    חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח ראית מה זה.. בגד בך

    26/08/2014 17:08

סההה כולכם בוווגדיים

26/08/2014 17:09

ואיי סופסופפפ עווננההה שנייההה :-) התגעגעתיייייי <3<3 פרק מושלם תמשייכיי !!

26/08/2014 17:14

אומיגאד מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
תמשיכייייייייייייייי

26/08/2014 17:41

וווואי תמשיכיייייייייייייייי

26/08/2014 18:09

מושלםםם תמשיכייייי

26/08/2014 18:43
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך