נולדנו לאהוב-גבריאלה ואדם פרק 22

פרק 22
נקודת מבט גבריאלה
עבר כבר שבוע מאז הפעילות הסודית שארגנו,למען האמת הלך לנו מעולה. הייתי חייבת כרגיל להשאיר חותם שלי בפעילות הזו וכתבתי משפט כמו תמיד "תענוג הוא לרמות את הרמאי" של – ז'אן דה לה פונטיין-.
אני ואדם מנסים להסתדדר, קשה לי לראות אותו בבית יום יום ולא לחבק ולנשק אותו ואני יודעת שקורה לו אותו דבר, וזה מה שמשגע אותי… בכל מקרה אני לא אצטרך לסבול את התחושה המעיקה הזו יותר, אני לא אצטרך לסבול שום כאב אחר שקשור אליו יותר, כי לקחתי כבר החלטה חדשה בחיים שלי.
"מה קורה?" דילן שאל אותי בזמן שניקיתי את החלונות שבחצר "רגיל אתה יודע" אמרתי לו מהורהרת, מלאה במחשבות "ואתה?מה עם מיה?" שאלתי אותו בהתעניניות למחצה "גרוע, היא כועסת עליי ולא מוכנה להקשיב לי אפילו, היא כל הזמן עוקצת אותי… אני באמת לא יודע מה לעשות" הוא אמר מיואש והתיישב "מה קורה גבריאלה את צריכה עזרה?" מיה נכנסה ושאלה שנייה אחת אחרי שדילן סיים להסביא את מה שעובר עליו "אבל עצה שלי, אל תקחי את דילן כעוזר… אי אפשר ממש לסמוך עליו, יותר נכון זה הוא שלא סומך על אחרים" היא המשיכה ועקצה את דילן, ניתן היה לראות את הכעס שלו… הוא הסתכל עליה והיא הביטה בו בכעס והלכה מהמקום "אל תתייחס, אין דבר גרוע יותר מאישה שבורת לב" אמרתי לו כשמיה יצאה מהחדר "אני חייב לדבר איתה נורמלי בדרך כלשהי, שהיא לא תוכל להתחמק ממני" הוא אמר לי וניסה לחשוב על משהו מועיל "תנעל אותה בחדר" הצעתי לו בזמן שהמשכתי לנקות את החלון הגדול "נראה לך? היא תצעק כמו מטורפת, זה מה שחסר לי" הוא אמר לי וצחקתי צחוק חלש כשאני נזכרת בהתנהגות הילדותית שלה, אבל לא היה לי כל כך מצב רוח "משהו קורה לך ואת לא אומרת לי" דילן עלה עליי ומשך אותי לשבת לידו "לא מה פתאום" הכחשתי "נו" הוא התעקש "אני כבר מכיר אותך" הוא הוסיף והסתכלתי עליו, לא יכולתי להסתיר ממנו "טוב אני אספר לך, אבל אני מודיעה לך שכבר הודעתי לרונית ואני לא מתכוונת לשנות את ההחלטה" התחלתי לומר לו והוא התחיל להיבהל "אל תלחיצי אותו" הוא אמר לי "תראה, כבר עבר מספיק זמן ויש לי מספיק כסף….ואני רוצה להגשים את החלום שלי-לנסוע לברזיל" אמרתי לו והורדתי את הראש, חששתי לראות את מבטו "לא גבריאלה, עוד לא, את לא יכולה לנסוע… אני לא יכול להיות פה בלעדייך" הוא התחנן בפניי עם עיינים עצובות, גם אני לא הייתי מוכנה להיפרד ממנו, בכל זאת נסיעה לחודש…זה לא קצת זמן "מצטערת דילן, אני חייבת לנסוע ולהגשים את החלום שלי, וגם לא משנה כל כך מה נגיד" התחלתי לומר חוששת "כי קניתי כרטיס כבר, זה מחר בערב הטיסה….אני חייבת להנות ולבלות כמו שאני רוצה ורציתי תמיד" אמרתי לו כדי שיבין אותי, שיבין מה שקורה לי והוא חיבק אותי, ידעתי שהוא יבין אותי, הוא החבר הכי טוב שלי "אני לא מאמין… חודש בלעדייך" הוא אמר תוך כדי החיבוק המוחץ.

נקודת מבט דילן
"בוקר טוב למשוגעת שלנו" כולנו צעקנו לגבריאלה שירדה במדרגות לארוחת הבוקר "בוקר טוב" היא ענתה בחיוך היפה שמאפיין אותה והסתכלה על העוגה הגדולה שעמדה בשולחן "מה זה?" היא שאלה המומה והתיישבה "ארוחת בוקר אחרונה" זואי אמרה בגלל הנסיעה של גבריאלה בערב והזילה דמעה קטנה "אוי, אל תהיו דרמטים בבקשה, זה לא טלנובלה וזה כולה חודש" היא אמרה בקשיחות המאפיינת אותה "אולי תרפי קצת, את לא צריכה להיות בהתגוננות כל הזמן" ויולטה ענתה לה תוך חיבוק ומזגה לה קפה "אתם יודעים איך הייתי רוצה לחגוג את 'הפרידה' הזו… כמו שאתם אומרים" היא התחילה לומר "תני לי לנחש" עצרתי וחיבקתי אותה "פעילות מוגזמת בדרך שלך?" שאלתי וגבריאלה צחקה "למרות שהתוכניות שלך מוגזמות, בגלל שזה פרידה, נעשה מה שאת מבקשת… אבל בלי להגזים" ויולטה קרצה לגבריאלה וכולנו צחקנו "הפעם זה לא הפגנה ושום דבר מסוכן…אני רוצה שנלך לבית יתומים הגדול בעיר ונביא להם בגדים ואוכל ונשיר להם, נשמח אותם קצת" גבריאלה הציעה וכולנו הסכמנו "רעיון מעולה" ויולטה אמרה מרוצה ממנה, מהבגרות המשונה שהיא הפגינה.
ארגנו עגלה עם שתייה ואוכל, קנינו כמה בובות וצעצועים ויצאנו לדרך באוטובוס שלנו "אני כל כך גאה בך" אמרתי לגבריאלה כשהתיישבנו בכיסאות "על מה? שאני לא מגזימה הפעם?" היא צחקה והביטה מהחלון "לא, שאת כמו שאת… בחורה עם אידאלים ועקרונות, לוחמת כזו, אני שמח שהכרתי אותך…למרות שבפעם הראשונה שראית אותי כמעט הורדת לי את הראש באגרוף" אמרתי וצחקנו מהקשר המוזר שלנו "טוב בלי יותר מידי דרמה, מילה אחת יותר או פחות, גם אני שמחה שהכרתי אותך… אתה המשפחה שלי" היא ענתה בנחמדות והתחבקנו, היה רגש חזק באוויר…אבל כמובן שגבריאלה לא עומדת בכל כך הרבה ריגושים ודרמה "טוב, בכל מקרה אני נוסעת לחודש לא לשנה" היא אמרה בהתגוננות הקבועה שלה והתנתקה מהחיבוק "את חייבת להיות כזו קשוחה?!" צחקתי וחיבקתי בחזרה.
הגענו לבית יתומים ובילנו שם את כל הצהריים, חילקנו להם צעצועים שונים ועשינו ארוחה עם אוכל,שתייה וסרט, וכמובן שלא ויתרנו על קצת מוזיקה כדי לשמח אותם.
"זה הדרך הכי טובה לנסוע להגשים את החלום שלנו" גבריאלה אמרה לי כשהיינו בדרך חזרה להאמגר "אני לא יודע מה אני אעשה בלי השטויות שלך" אמרתי לה בהבעה עצובה במיוחד "אל תחשוב על זה בבקשה, אני מעדיפה שתחשוב על דברים אחרים… איך להשלים עם מיה החלולה לדוגמה" גבריאלה אמרה לי ולא באמת יכולתי לחשוב על משהו אחר.
"טוב, המזוודה מוכנה" גבריאלה אמרה וירדה למטה במדרגות כשאנחנו כולנו התאספנו עבורה "טוב אז נתראה עוד שבוע אה? נלך דילן?" גבריאלה עמדה לצאת במהירות, ידעתי שהיא לא רוצה להיפרד, שהיא מתקשה להיפרד "לא עכשיו, אל תעמידי פני קשוחה…תיפרדי כמו שצריך" זואי אמרה ועצרה את גבריאלה לפני שתלך "אתם חייבים להקשות עליי אה?" היא שאלה וצחקנו "טוב תראו, בגדול אתם הדבר הכי טוב שיש לי בחיים, אתם המשמעות של החיים שלי, ויולטה-את האמא שאף פעם לא הייתה לי… ואתם כולכם האחים שלי, אתם המשפחה שלי, אנחנו חולקים חלומות וערכים משותפים…אני יודעת שלא משנה באיזה מקום בעולם אני אהיה, יש לי את המשפחה שלי שתתמוך בי ולא תנטוש אותי בחיים… ואני אוהבת אתכם המון, למרות שיש לנו קצת ריבים" גבריאלה אמרה וקרצה לויולטה בהקשר לחלק שבו היא דיברה על הריבים וכולנו צחקנו והתרגשנו מהדרך המיוחדת שלה לדבר והתחבקנו איתה.
"לשדה תעופה" אמרתי לנהג מונית כשעלינו למונית "לא, רגע, לפני כן עצירה קטנה" היא אמרה לו והבנתי אותה כבר.

נקודת מבט אדם
הייתי בחדר שלי, ראיתי משחק כדורגל עם נשנושים ועם כמה חברים שלי, עשינו המון רעש, עד שבאיזשהו שלב שמעתי קולות מהסלון "אני כבר בא" אמרתי להם וירדתי במדרגות בסקרנות, מעוניין לדעת מה קורה שם למטה. ראיתי את אחותי, אמא שלי וכל העובדים של הבית מתאספים סביב גבריאלה כשדילן עומד לצידה קרוב ולא הבנתי מה קורה, המצב היה מעומם ולא ברור, אז התקרבתי אליהם יותר "אני אתגעגע אלייך המונית שכמוך" מיה אמרה לגבריאלה וחיבקה אותה בהתרגשות "למרות שאני מתקשה להודות בזה גם אני אלייך, תא מוח מחומצן" גבריאלה צחקה איתה וחיבקה אותה בחזרה, ושניות אחדות אחריי היא הסתכלה עליי, והבעת הפנים שלה השתנתה, היא הרגישה לא בנוח פתאום "מה קורה כאן?" שאלתי לא מבין וחיפשתי את התשובה משפתייה של גבריאלה, היא הבינה זאת ברגע שהפניתי את מבטי העמוק אליה "אני נוסעת" היא ענתה בקצרה והורידה את הראש "לאן?" שאלתי לא מבין והלב שלי התחיל לפעום "אני נוסעת לברזיל, לחודש ובאתי להיפרד" היא אמרה ולא הסתכלה אליי, היא לא הצליחה להסתכל עליי…רציתי להתחנן בפניה שלא תעזוב, שתשאר איתי, לא יכולתי להגיד לה מה שאני מרגיש אליה באמת, מה שאני מרגיש אליה עדיין ושזה לא ישתנה בחיים, רק רציתי לנשק אותה… הדבר היחידי שעשיתי כמו פחדן זה להתקרב אליה לחיבוק חזק ופתאומי שלא רציתי לשחרר בכלל, הרגשתי כל כך טוב בזרועתיה, שכחתי שאנחנו מוקפים אנשים נוספים, הרגשתי איתה לבד, כמו באי בודד "בהצלחה" לחשתי לה באוזן והתנתקנו מהחיבוק "תודה" היא חייכה אליי והלכה אחורה בלי להוריד ממני את המבט "טוב נלך?" דילן שאל "כן" היא ענתה וניתקה את עינייה מאלו שלי והם יצאו. עליתי בעצבים ובכאב לחדר שלי, אמרתי לחברים שילכו כי אין לי מצב רוח לכלום, אחרי שהם יצאו בעטתי בכל דבר אפשרי, התיישבתי על המיטה עצבני ומתוסכל, תהיתי אם אני פועל בדרך הנכונה או מפשל… ואחרי עשר דקות של הרהורים הופיעה מיה בדלת, מחייכת אליי "מה את עושה פה?" שאלתי אותה כועס.