נעשה משהו אחר- פרק 1

אף פעם לא פחדתי לחיות כאן.
זאת המחשבה הראשונה שעולה לי כשאני שומעת כמה תלמידים שמדברים על הפנימייה שלנו, המקום המסוכן ביותר בעולם אך עם זאת גם המוגן ביותר.
אני שומעת אותם מדברים על כך שהמקום מושך אליו הרבה פושעים, אנשים מסוכנים שרוצים לפגוע בנו או לאיים עלינו בגלל בצע כסף, וכשהם אומרים פושעים אני יודעת שהם לא מתכוונים רק לגנבים או לאנשים הנרדפים על ידי המשטרה, אלא גם על עשירים ובעלי אינטרסים שיעשו הכל כדי לקבל עוד כוח.
אני מחזירה את עיני לספר הפנטזיה שהתחלתי לא מזמן לקרוא ויודעת שאני עדיין אתרכז בשיחתם של התלמידים של השכבה התחתונה.
אנחנו לא הרבה תלמידים בבית הספר, שתיים או שלוש כיתות בשכבה, ובכל זאת בית הספר גדול ומרווח ומתאים להרבה יותר מכפול מספר התלמידים שכאן.
לכל תלמיד יש חדר גדול שכולל בתוכו מקלחות, חדר ארונות קטן וטלוויזיה, יש חדרניות שמחליפות כל יום מצעים ומסדרות את הבלאגן שבחדרים ולרב יש הרבה מאוד בלאגן.
אני שומעת את קולות הצחקוקים של כמה מתלמידי השכבה הגבוהה ואני ממהרת לקחת את דבריי ולהתחמק מהם, זה לא שיש לי דבר נגדם, יש לי דבר נגד כל המקום הזה שבעיניי מלא בצביעות.
התלמידים בבית הספר, הם הבנים והבנות של המשפחות המילירדאריות בעולם, המשפחות בעלות הכסף, או במילים אחרות הכוח להשפיע על הרבה מאוד דברים.
אנחנו בפנימייה הזאת בעיקר בשביל הגנה שכן המקום הזה מאובטח אולי אפילו יותר מהבית הלבן בוושינגטון, וגם בשביל ללמוד איך לנהל כספים, איך לקבל החלטות, איך ליצור בריתות ולנהל נכון את אורח החיים שלנו, הלימודים בפנימייה באים כדי להכין אותנו לעתיד, ליום שבו נצא מהפנימייה ונעמוד מול צומת דרכים בידיעה שאנחנו עתידים לרשת בעוד הרבה שנים, מילארדים על גבי מילארדים שנצטרך לנהל באופן נכון.

כשאני יוצאת מהספרייה אני בדיוק רואה אותם מתקרבים ומספיקה לפנות במסדרון לפני שהם פוגשים במבטי, אני נושמת לרווחה ומקרבת את הספר לחזי.
אני מרימה את ראשי וצועדת זקופה במסדרון, אני פונה לכיוון היציאה מהמבנה של כיתות האם ומתכוונת ללכת לכיוון חדרי השינה שאני מרגישה יד מושכת בידי.
״לאן את ממהרת?״ שואלת אנסטסיה, שערה הבלונדיני מתוח לאחור על ראשה באופן מדויק באמצעות גומייה וורודה וגולש על גבה ומגיע כמעט עד הישבן שלה.
היא לובשת חצאית כחולה שמגיעה עד הברך שלה וחולצה לבנה שהיא הכניסה לתוך החצאית, היא לובשת נעלי בובה ומביטה בי ממתינה לתשובה.
״לא ממהרת״ אני עונה ומושכת בכתפיי.
״שמעת את השמועה?״ היא שואלת משלבת את זרועה בזרועי ומובילה אותי חזרה למבנה שזה עתה יצאתי ממנו.
״איזה שמועה? כי אם את מדברת על זה שברוק שב…״ היא קוטעת אותי מהנהנת לשלילה.
״לא לא, כולם יודעים שהשמועות על ברוק זה שטויות, אני מדברת על השמועות שמגיע תלמיד חדש״ גיחכתי בלב עם גלגול עיניים ״מה את עושה לי ככה?״ היא שואלת.
״תעשי לי טובה אנה, כל חודש יש שמועה על תלמיד חדש שמגיע, בינתיים כל מה שעבר כאן באיזור זה במקסימום נשר בשמיים״ אני עונה בתקיפות, מאסו עליי כבר השמועות שמפיצים במקום הזה, על הכל, על כולם.
״יש מקור אמין הפעם״ היא אומרת בטון נעלב מהזלזול שהפגנתי לפני רגע.
״בטח, כמו בכל פעם״ אני לא נרתעת.
״אל תאמיני״ אני מביטה בה ומושכת בכתפיי בשנית ואני שמה לה שזו תנועה שאני מרבה לעשות לאחרונה, אולי כי באמת כבר לא אכפת לי מכלום.
״אז לאן רצית ללכת מקודם?״ היא שואלת מוציאה אותנו מהצד השני של המבנה למדשאה הרחבה.
״לחדר״ אני אומרת מתיישבת לצידה, בעוד אני לובשת ג׳ינס ומתיישבת בקלות לאנה לוקחים כמה רגעים עד שהיא מתיישבת לצידי כשרגליה מקולפות כדי שיסתירו את בגדיה התחתונים.
״ביום כזה יפה?״ היא שואלת ובסוף מחליטה להישכב אחורה על הדשא ולהביט בשמיים.
אני לא עונה לה מהסיבה היחידה שאין לי סיבה טובה שתתרץ את ההתחמקות שלי לחדר.
אנחנו יושבות עוד כמה דקות בשתיקה ואז היא מרימה את ראשה אליי.
״תראי את ברייק״ היא אומרת במבט חלומי, מביטה בנער הלא במיוחד גבוה עם החיוך הכובש, השיער הכהה והעיניים החומות והשקריות ״הוא לא מהמם בעינייך?״ ואני פשוט מושכת בכתפיי, בפעם השלישית להיום.
״הוא פשוט חלומי״ היא נשכבת אחורה ומשעינה את ידיה מאחורי ראשה ״הייתי עושה הכל בשביל דייט אחד איתו״
״הכל?״ אני מרימה גבה לעברה.
״טוב, אולי לא הכל, אבל הרבה דברים״ היא מצחקקת ואני מחייכת לעברה, מתארת לעצמי אילו מחשבות עוברות לה בראש ומנערת את ראשי מצד לצד.
״גברת אנדרסון הצעירה״ עינייה של אנה מתכווצות והיא פותחת אותן, מביטה באדון האנק, המורה לאזרחות, המורה שחושב שבית הספר שלנו זה בית ספר לדוכסים ולאצילים, הוא מלמד אותנו נימוסים והליכות ומצטער על כך שאין לו שוט להצליף לנו ברגע שאחד מאיתנו לא יושב זקוף בשיעור.
״כן אדון האנק?״ היא לוחשת ואני מזקפת במקומי.
״תראי איך את מתנהגת, שוכבת לך ככה על הדשא המטונף הזה, קומי! הזקפי! למדי וקחי דוגמא מסמתנה״ הוא אומר מצביע עליי ואני מהנהנת בהסכמה, מתאפקת לא לפרצות בצחוק מתגלגל כך שהכעס שלו על אנה יהיה קטן בהשוואה לכעס עליי, לכן אני נושכת את פנים לחיי ומקווה שילך במהרה.
״קדימה אנה! הזקפי״ הוא אומר ואנה מתיישרת במקומה.
״הנה אדון האנק, סליחה שהעליתי את חמתך אדון האנק״ היא אומרת עם ציוניות בקולה אך נדמה שהוא אינו מבחין בכך מפני שהוא מהנהן ומתרחק, ברגע שהוא נעלם מזווית עינינו אנחנו פורצות בצחוק ואנה נשכבת חזרה על הדשא.
״חצוף״ היא מלמלת עוצמת את עינייה ונושמת עמוק.
״אני חושבת שבכל זאת אזוז״ אני אומרת מתכוונת לקום ממקומי.
״נוו בבקשה סאם תישארי איתי״ היא אומרת בקול מתחנן ואני נאנחת ומתיישבת חזרה ״יש״ היא אומרת וממשיכה לישון, אני מגלגלת את עיניי ונשכבת לידה.
אני עוצמת את עיניי ומנסה להירגע, אני נושמת עמוק ואז מרגישה חבטה ברגלי וקול כאב מכיוונה של אנה, אני פוקחת את עיניי במהירות ורואה את ברייק שוכב על אנה, אני מתרוממת במהירות ומושיטה לו יד, הוא אוחז בידי וקם ממנה.
״זה כאב״ הם אומרים ביחד ומסתכלים זה על זו בחיוך.
״תודה״ הוא אומר לי ואני לא מגיבה, אנה משפשת את צד גופה וקמה.
״יש לך הסברים ברייק?״ היא שואלת משלבת את ידה כנגדו בהתקוממות.
הוא מתחיל למלמל ומגרד בעורפו.
״תראי…״ הוא מתחיל ופוסק ״סתם לקחתי לאדם את הפלאפון והוא רדף אחריי ונתקלתי ב…״ הוא מביט בי, מנסה להיזכר בשמי, ואני מדחיקה את רגש ההעלבות שעולה בי, שלא יזכור.
״סאם״ אנה אומרת.
״סאם? זה קיצור של משהו?״ הוא שואל אותי.
״של סמ…״ מתחילה אנה להגיד ואני קוטעת אותה.
״זה פשוט סאם״ אני אומרת.
״אוקי״ הוא אומר וחוזר להביט באנה ״אז, אני אזוז״
״ביי״ אנה אומרת ומשחקת בשערה בפלרטוט ואני מתאפקת לא לגלגל עיניים אל מולה.
״ביי אנה, ביי סאם״ הוא אומר ומתרחק מאיתנו באלגנטיות.
״ביי״ אני מחקה את קולה של אנה ומשחקת בשערי.
״אוי נו אל תצחקי עליי״ היא אומרת ואני מבינה שהיא רוצה שנלך מכאן בגלל שהיא לא מתיישבת חזרה.
״רוצה ללכת לאכול?״ היא שואלת ואני מבינה שצדקתי, הנהנתי למרות שלא הייתי רעבה בכלל.
״אני ממש רוצה כבר לעוף מפה״ היא מתמרמרת.
״קודם נסיים את השנה הזו, אחר כך נדבר על לעוף מיפה״ אני מסתכלת הצידה ורואה מישהו שנראה אבוד לחלוטין, מבטו נוקשה ושערו שחור ומבריק כמעט מנצנץ.
״מי זה?״ אני שואלת את אנה.
״אין לי מושג, בואי נלך לבדוק״ היא אומר ולפני שאני מספיקה להתנגד היא צועקת לו שיעצור.
״שלום״ היא אומרת ואני בוחנת אותו, גובה ממצוע, מבנה גוף של ספורטאי, עיניים שחורות ותווי פנים מרובעים, שיער מבולגן מעט ונדמה שאינו שייך למקום הזה.
״מה?״ הוא שואל בגסות ואני פולטת אנחה.
״אתה מחפש משהו?״ אנה מתעלמת מגסותו וממשיכה.
״את המוח שלך, מספיק טוב?״ עיניי נפערות, והוא לוקח נשימה עמוקה ״את החדר שלי״ הוא אומר לבסוף.
״המבנה של החדרים זה שם״ היא מצביעה על המבנה ״הבנים בקומה השנייה והשלישית״ היא מסבירה ״זה לפי מספרים עולים משמאל לימין״
״אוקיי, בסדר, תודה״ הוא אומר בקצרה.
״דרך אגב, אני אנה וזאת סאם״
״סאם?״ הוא שואל מהרהר בשמי והוא רוצה להגיד משהו ואני קוטעת אותו.
״זה לא קיצור של כלום, זה רק סאם״ אני אומרת.
״בטח״ הוא פולט גיחוך ואני מושכת בכתפיי בתגובה.