נעשה משהו אחר- פרק 2

אני שוכבת על המיטה עם ספר קריאה שהשאלתי מבראיין, אחד החברים שלי, הוא לומד בכיתה שלי והמשפחות שלנו חברות טובות כך שהכרנו הרבה לפני שהצטרפנו לבית הספר הזה.
בראיין תמיד היה לצידי ואני בטוחה שתמיד יהיה, לדעת כולם, ולפעמים גם לדעתי, יש לן רגשות כלפיי, אף פעם לא הבנתי במה אני מוצאת חן בעיניו ואף פעם לא הבנתי מה אני מרגישה כלפיו, אם אני מרגישה.
בינתיים אנחנו ידידים, רק ידידים.
יש דפיקה על הדלת שלי וכשאני פותחת אני רואה את ברייק, אני מחייכת אליו והוא מגרד בעורפו.
״הממ היי״ אני אומרת ונותנת לו להיכנס, אני מתיישבת חזרה על המיטה ומשלבת את רגליי ״רצית משהו? פעמיים באותו יום״ אני מחייכת אליו.
״סתם, אנחנו מארגנים מסיבה וחשבתי אולי את ואנה תרצו להגיע״ הוא אומר
״בטח״ אני אומרת ״איפה? ומתי?״
״כנראה זה יהיה באולם ספורט וזה רק לשכבה שלנו״
״מעולה, יכולת פשוט לסמס לי״ אני אומרת ומקווה שלא נשמעתי חצופה.
״אני יודע פשוט חשבתי שאולי תעזרי לי לארגן את המסיבה״ הוא אומר ואני מופתעת.
״אני? למה שתרצה שאעזור לך?״
״אף פעם לא באמת היה בנינו קשר טוב״ הוא מסביר ״ואני מרגיש קצת פספוס אז חשבתי שאולי יהיה נחמד אם נעשה משהו שונה ביחד״ אני מביטה בו ומבטו כנה, אני מחייכת חיוך צידי.
״בסדר, מסכימה״ אני אומרת והוא קם.
״אז, ניפגש מחר?״ הוא שואל ומתקדם לדלת כשאני אחריו.
״ניפגש מחר״ אני אומרת והוא מעניק לי חיבוק ויוצא.
אני חוזרת לשכב עם הספר שלי כשיש דפיקה נוספת על דלת שלי.
״שכחת משהו?״ אני פותחת את הדלת אבל זה לא ברייק, זו בראיין ״הוו היי״ אני אומרת וסוגרת את הספר.
״מישהו היה כאן?״ הוא שואל ונכנס בלי לבקש.
״ברייק״ אני אומרת ומביטה בשינוי קל שחל בפניו ומתעלמת.
״אה״ הוא רק אומר ומתיישב על מיטתי כאילו הייתה מיטתו שלו.
״אז מה קורה?״ שואל ומחכה לתשובה.
״מה יכול לקרות?״ אני שואלת חזרה ומרימה גבה לעברו.
״את קוראת את הספר״ הוא אומר
״כן, ממש התחלתי אבל אהבתי מאוד״ אני משיבה והוא מחייך.
״ידעתי שתאהבי״
״אז רצית משהו מיוחד?״ אני שואלת.
״כן, מכנסים את כולם באולם בשעה שבע, אמרו לי להודיע למי שבחדרים״ הוא אומר
״כינוס באולם? קרה משהו?״ הכינוסים באולם קורים לעיתים נדירות, כמעט שלא.
״לא חושב, כולם רגועים״ אני מהנהנת והוא שורק מנגינה קצת מעצבנת.
״חשבתי שתבואי אליי לסוף השבוע״ הוא אומר.
״אני צריכה לשאול את ההורים שלי״ אני אומרת ״בשבוע שעבר יצאתי לאנה, אולי אתה תבוא אליי?״
״אם זה בסדר מבחינתכם אין לי בעיה״ הוא אומר ואני מחייכת, הוא קם ומסדר את חולצתו.
״נתראה״ הוא אומר ויוצא מחדרי.
השיחות איתו תמיד די מתוחות, מבחינתי לפחות, אני מרגישה כאילו כל רגע הוא עומד להגיד לי משהו שיביך אותי ואני מעבירה בראשי מיליון משפטים שאוכל להגיד ברגעי הצורך.
לבשתי את תלבושת בית הספר שאנו לובשים רק בכינוסים שכבתיים או בטקסים או באירועים מיוחדים, חצאית שחורה וגבוהה וחולצה לבנה עם צאוורון בתוכה, סנדלים שחורות ואספתי את שערי גבוה.
אפרתי מעט את עיניי ומרחתי ליפגלוס שקוף על שפתיי.
יצאתי מהחדר זקופה ובדיוק לולה, תלמידת שכבת יב׳ כלומר, גדולה ממני בשנה אחת ונמצאת החדר לידי יצאה גם.
״היי״ היא מחייכת והולכת לצידי, לבושה בדיוק כמוני רק כשערה מפוזר וגולש על גבה בגלים עדינים.
״היי, מה קורה?״ אני שואלת.
״בסדר״ היא עונה ואני מיד שואלת אם היא יודעת מה משמעות הכינוס ״רציתי לשאול אותך גם, אין לי מושג״ היא מביטה בי ושתינו נכנסות לאולם, היא מתיישבת ואני מתיישבת לצידה.
״אתה יודע מה קורה?״ אני שואלת כשברייק מתיישב לצידי למרות שהאולם כמעט וריק.
״לא ממש, יש שמועות שהמנהלת מתפטרת״ הוא אומר ואני מגחכת.
״בטח, מה שתגיד״ אני אומרת והוא צוחק בשקט, המנהלת שלנו כל כך אוהבת את בית הספר שאין סיכוי שהיא תעזוב, לכן יש לזה מקום לבדיחה בקרב התלמידים.
״מה נשמע ברייק?״ לולה שואלת.
״הכל טוב״ הוא אומר והמקום מתמלא לאט לאט.
המנהלת נכנסת ולמידה הנער שאני ואנה הסברנו לו איך להגיע אל המגורים.
היא דופקת על המיקרופון שמוציא צליל מחריש אוזניים ומבינה שהוא עובד.
״שלום תלמידים״ היא אומרת ומעבירה את מבטה עלינו ״הכינוס לא יהיה ארוך היום, אפילו קצר מאוד, אני יודעת שרובכם כאן מגיל צעיר, ואתם מאוד מגובשים ומאוחדים למרות סכסוכים משפחתיים או ריבים פנימיים.
בכל אופן, הייתי רוצה שתכירו את דניאל, הוא מצטרך השנה לכיתה יא׳ עוד מעט יב״ נשמעו קריאות צהלה ומחיאות כפיים ״שקט״ היא צועקת ״בכל אופן, זה ג׳ונאס, הוא מצטרך לשכבת יא, ובגלל שאתם מאוחדים ומגובשים בחרתי להציג אותו בפני כולכם- ג׳ונאס יש לך משהו להגיד?״
״היי?״ הוא שואל ואנחנו צוחקים, כלומר, כולם צוחקים חוץ ממני, אני מנסה לבחון אותו לקרוא אותו, הוא שומר על ארשת פנים אדישה ומבטו נתקל בשלי, הוא מרים גבה לעברי בהתגרות וחוזר להביט במנהלת.