נשימה- הקדמה.

״רק עוד קצת.״ קראתי לעצמי בראש, הרוח הקרירה של שעות הערב נשבה ושערותיי סמרו כנגדה. הייתי לבושה במכנס טרנינג וסוודר גדול שכיסה את כל מה שרציתי להסתיר, ורציתי להסתיר הכל. כל גרם וכל קילו ששנאתי בגוף שלי. מצויידת באוזניות ובקבוק מים יצאתי לריצה בטיילת, כבר חודשיים שאני עוסקת בלאהוב את עצמי ולהשתנות, אפילו השלתי כמה קילוגרמים, שבעה ליתר דיוק. אבל יש לי עוד המון עבודה.
כשהגעתי למקום המיוחל עצרתי קצת כדי לנשום, להסדיר נשימה ולייצב דופק, התיישבתי על הספסל והבטתי בגלים השוצפים, הקצף הלבן שרק הוא נראה בתוך כל האפלה.
ההחלטה להשתנות הגיעה ממני, לא יכלתי בשונה מכל שאר הדברים שעשיתי בחיי להאשים מישהו בכך שאני שמנה. לא לקחתי את עצמי בידיים והעדפתי להתעלם מקריאות הגנאי של הילדים בכיתה במקום כמו כל מתבגרת נורמלית- ללכת להקיא ולבכות בשירותים. לא ההעלבות של התלמידים האחרים בבית הספר והמבטים הבוחנים של העוברים והשבים ברחוב גרמו לי לחשוב פעמיים על מה שאני מכניסה לפה, אלא גרמו לי ללכת לאכול עם חפיסת שוקולד, שבוודאי אחרי שאוכל אותה ארגיש כל כך רע עם עצמי, וזה יעבור לי כשאשתה כוס שוקו חם.
והמשקל שלי, שכל כך השפיע על הדימוי והביטחון העצמי שלי, מנעו ממני ללכת לים, לבריכה, ללבוש מכנס קצר או אפילו גופייה. מנעו ממני לגשת לבחור במסיבה מבלי לחשוב פעמיים, לסחוב אותו לשירותים ולהתעלס איתו עד שנאבד קצת נשימה. האמת שהמשקל שלי לקח לי כל כך הרבה דברים אבל השאיר לי את הבתולים שלי. אני חושבת שאני השמיניסטית הראשונה שבתולה ולא רוצה בזה.
״מה אמא?״ עניתי מתנשפת לפלאפון שלי שצלצל ועצר את ניגון רשימת ההשמעה שלי.
״שירי, תוכלי להביא לי דואר כשתחזרי?״ היא שאלה בסבלנות, היא ידעה שאני תשושה אחריי האימונים האלה שלי, אני הכתבתי לעצמי את מערכת האימונים והדיאטה, בינתיים אני עומדת בה טוב והיא מראה תוצאות.
״תגידי לעידן אמא, אסיים פה מאוחר.״ ביקשתי, היא הסכימה ודרשה שלא אחזור מאוחר הבייתה. קמתי מהספסל והמשכתי באימון היומי שלי, הצבתי לעצמי מטרה שעד הנשף, בעוד חצי שנה, אוהב את עצמי ואת הגוף שלי. אוהב את כל מה שקשור בי ואהיה שלמה עם עצמי סוף סוף.