נשימה- פרק 2.

״היי, למה לא התקשרת כשסיימת?״ אמא שלי הופתעה לראות אותי בבית,
״העדפתי ללכת ברגל קצת.״ חייכתי אליה וניגשתי למקרר, הייתי גוועת מרעב. הצצתי בתכנית הדיאטה שאמיר הגיש לי, לפיה אני אמורה לאכול עכשיו יוגורט וגמבה חתוכה. הוצאתי את שנדרש והתיישבתי בסלון.
״איך היה?״ היא שאלה אותי ואני הרמתי את מבטי מהאייפון שלי בכדי לדבר איתה. שנאתי שיש אנשים שמדברים איתי תוך כדי התעסקות בטלפון שלהם גם אם היו מקשיבים לי. כשאני מקשיבה אני נותנת את מלוא תשומת הלב לאדם שפונה אליי, זה לא מכובד בכלל.
אבל האמת שאנחנו חיים במקום כל כך מחורבן, שתמיד הרגשתי שאף אחד לא ירצה להקשיב לשמנה, הייתי מלאת רחמים עצמיים שבסוף התנקמו בי. הגעתי לאן שהגעתי ולא ראיתי נקודת מוצא.
״מעייף,״ חייכתי, ״אבל אני מרוצה, ללא ספק.״ חייכתי חיוך רחב יותר. אמא שמחה בשמחתי והניחה לי לאכול. המשכתי להתעסק בטלפון שלי, תמיד הייתי נכנסת למשתמשים של בנות יפות באינסטגרם ומקנאה בהן על איך שהן נראות, חוסר ביטחון משווע, אבל הבטחתי לעצמי שהקיץ גם אני אוכל להרגיש בנוח בבגד ים ולא ארוץ לשים עליי חולצה על פעם שאצא מהמים, או שאשתמש התירוץ העלוב שאני במחזור ולא משתמשת בטמפונים.

בבוקר, נכנסתי לחדר האמבטיה והבטתי במשקל, התחבטתי אם לעלות עליו אך לבסוף החלטתי שאשמע לאמיר והעלתי אותו לחלק העליון בארון הבגדים שלי. לבשתי גינס וחולצת בית ספר והפעם החלטתי ללכת אליו ברגל.
שיעור ראשון- חינוך, אני אוהבת את שיעורי חינוך. כל אחד מביע את דעתו. אני אף פעם לא מצטרפת לשיחות אבל אני אוהבת לשמוע על דעות של אחרים.
״אני רוצה לדבר איתכם על פגמים בחברה שלנו.״ אמרה אורה המחנכת שלנו, ״ילדים שדוקרים, ילדים שמרביצים, ילדים שאונסים וזהו רק קצה המזלג.״ היא זרקה את הנושא, תחילה כולם שתקו עד שאור הרים את ידו,
״אני חושב שזה מגיע מהבית, הילדים לומדים נורמות מסויימות ומתחקים אחריהם.״ טען, אחריו הורמו עשרות ידיים והתפתח דיון מעניין בכיתה, אחד אמר שהכל תלוי איפה הילדים מסתובבים, והשני אמר שזה תלוי בילד עצמו כי הוא זה שבוחר אם לדקור או ללטף.
״הכל תלוי במה הילד מרגיש, ביטחון עצמי ומקובלות בחברה, אם הילד לא מקובל הוא יבנה לעשות כל מה שהוא יכול כדי להרגיש מחופש ורצוי, גם אם מדובר בחברה מדרדרת או מדורדרת.״ אמר ניתאי, כולם שתקו.
״לי אין ביטחון עצמי ועדיין לא גנבתי מכונית.״ התפרצתי לשיחה.
״כן אבל לך יש סיבה.״ אחר התלמידים לחש ובעקבות השקט שהשתרר בכיתה, כולם שמעו וצחקו ביחד.
״סתום מטומטם!״ עדי צעק על אותו ילד בעוד ניתאי צחק צחוק שלא התאמץ להסוות, אני עשיתי את דרכי החוצה מהכיתה, לא כי לא ידעתי שהוא צודק, בגלל שעכשיו- כשאני כל כך מודעת לעצמי, ואנשים אחרים מודעים לכך שאני מודעת לעצמי, הרבה יותר קל לפגוע ולהעליב אותי, הרבה יותר קל לגרום לי לשבור את הכלים ולהחליט שנמאס לי מהכל וזין על כולם.
הגיע הצלצול הגואל, לא נכנסתי לכיתה במהלך השיעור הראשון, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהנות מהשמש הנעימה.

״שיר,״ עדי קרא לי כשנכנסתי לכיתה ואספתי את דבריי, התכוונתי לצאת מהכיתה אל חדר מתמטיקה של חמש יחידות. הסתובבתי אליו, ״את בסדר?״ הוא שאל ונראה היה שדאג לי.
״למה שלא אהיה?״ שאלתי והמשכתי להכניס את דבריי לתיק, מניחה כתפייה על גבי,
״לא יודע יצאת מהכיתה אחרי מה שעומר אמר, הכל טוב?״ הוא שאל והתיישב על השולחן,
״כבר התרגלתי, אנשים כמוהו לא מעניין אותי. ניצלתי את ההזדמנות להנות מהשמש,״ שיקרתי. ״ותודה, אני חושבת.״ גיחכתי ממבוכה והוא אחריי.
״אין על מה, אני שונא שעושים צחוק מאנשים.״ הוא אמר בקצרה, המורה של שלוש יחידות נכנסה לכיתה וזה היה הסימן שלי ללכת ושלו להתחיל ללמוד.
השעות עברו, שנייה, שלישית ורביעית, אל השעה השישית לא נכנסתי, יצאתי הבייתה בטענה שאני לא מרגישה טוב, במשך כל היום חיכיתי לצלצול שישחרר אותי הבייתה, לחדר כושר בעצם. הייתי כל כך נחושה להראות לעומר שהוא לא יכול לצחוק עליי יותר, זה רק עיניין של זמן עד שירגיש מטופש לגמרי.

״היי.״ חייכתי לאמיר שחיכה לי ליד ההליכון ודיבר עם מישהו, הוא סימן לי להתקדם לסטודיו והמשיך לדבר עם האיש שניצב מולו.
״מצטער על קודם, מה נשמע?״ הוא שאל וחייך חיוך רחב, ״איך עבר היום?״ התעניין,
״העיקר שעבר,״ חייכתי חזרה והוא הבין שאיני רוצה לדבר על הנושא ונתן לי הוראות לתרגילים שעליי לבצע. אחרי כמה תרגילים הוא אמר שעליי לעבור לפעילות אירובית והצביע על ההליכון, התקדמתי לעברו ואמיר אמר שיגיע עוד מספר דקות, עליי לרוץ בכולן ולא להפסיק. תחבתי אוזניות לאזניי ונתתי למוזיקה להריץ אותי.
״שיר,״ שמעתי קול קורא לעברי והסטתו את מבטי כדי לראות מי זה,
״כן?״ עניתי באדישות, לניתאי שכרגע נכנס למכון, תיק הספורט שלו על כתפו ואת צווארו עוטפת מגבת.
״מה את עושה פה?״ שאל, מופתע לגמרי מהנוכחות שלי ומהמהירות שרצתי על ההליכון.
״למה אתה מופתע?״ שאלתי בחוסר הבנה, היה לי ברור למה הוא מופתע אבל רציתי להעמיד אותו במצב לא נעים אחרי היום.
״לא יודע…״ הוא גירד בעורפו, ״כי… זה… לא יודע….״ גמגם,
״כי שמנים לא עושים ספורט?״ שאלתי והוא הביט בי במבט מוזר ולא מתנצל, ״עשה לי ולך טובה ועוף ממני טוב?״ הגברתי את המוזיקה והוא הסתובב באי נעימות והלך להליכון הכי רחוק ממני, ראיתי אותו מידי פעם מסתכל עליי ורק חיכיתי לאמיר שיחזור וירחיק אותי מהסיטואציה המביכה הזאת.הוא חזר אחרי עשרים דקות של ריצה, שהם בעצם ארבע וחצי שירים של ביונסה.
״איך את?״ הוא עצר את פעילות ההליכון והתנשפתי.
״זה הכל? אני בשיא שלי היום!״ התלהבתי והוא צחק. המשכנו בפעילות הספורטיבית,
״נראה לי שהוא נדלק עלייך,״ אמיר הצביע עם סנטרו על ניתאי, ״לא מפסיק להסתכל עלייך.״ הסביר את המסקנה קפץ אליה.
״או שהוא נדלק עלייך,״ צחקתי. ״והוא לומד איתי בבית הספר, הוא פשוט מופתע מהעובדה ששמנים עושים ספורט.״ הסברתי את המצב.
״אל תהיי כל כך קשה עם עצמך!״ הוא נזף בי.
״אני לא, הוא אמר את זה. אבל אל תדאג, אנחנו עוד נראה לו מי שמן.״