נשימה- פרק 3.

ככל שהימים עברו כך נשרו הקילוגרמים, נשארו עוד שלושה חודשים לנשף, הפכתי לנושא שיחה בקרב התלמידים בבית הספר וכשאני עוברת במסדרונות אני מרגישה עיניים שלוטשות בי מבטים. במכון הכושר ניתאי ממשיך לנסות לדבר איתי, אני מתעלמת ממנו, ככל שהרגשתי יותר יפה כך ירד לי הביטחון העצמי, מעולם לא עמדתי במשבצת של הילדה המדוברת, זו שכולם רוצים להתקרב אליה ובזמן האחרון הפכתי לכזאת. הקשר עם אמיר הפך צמוד יותר, יוצא לנו לעיתים לדבר בטלפון בשעות שלאחר האימונים.
״שיר!״ ניתאי קרא לי שנכנסתי לכיתה וסימן לי להתקרב אליו, נאנחתי בגסות כשידעתי שהוא רואה והתקרבתי אליו.
״מה?!״ כעסתי, מנסה להעביר לו שכל מה שאי-פעם אבקש ממנו זה שיניח לי.
״למה את מתנהגת ככה?״ הוא שאל ומבט לא מוסבר התפשט על פניו, הוא באמת לא הבין מה פשר ההתנהגות, אבל למה שיבין? הוא לא מבין שום דבר חוץ מאת עצמו, לא אכפת לו מכלום חוץ משרירים היפים שלו, הקוביות והתחת של עצמו.
״למה אתה ניגש אליי רק במכון? ולא בחצר? לא בבית הספר?״ שאלתי בכעס, כל שבכוונתי היה שיתרחק ממני, והכי רחוק שאפשר.
״עכשיו ניגשתי!״ הוא קרא והסב את תשומת ליבם של כמה ילדים, מנסה להוציא אותי קטנה ומטופשת.
״אני לא מדברת על עכשיו!״ צעקתי, ״למה כשהייתי עשרים קילו יותר לא עניינתי אותך כמו שעכשיו?״ צעקתי והוא שתק. המורה נכנסה לכיתה והתיישבתי במקומי, ניתאי הביט בי בכל השיעור. הועבר אליי פתק, ניחשתי שזה ממנו והדרך שבה הסתכל עליי כשהבטתי בו בחזרה אישרה לי את זה. הנחתי את הפתק על השולחן, לא פתחתי אותו למרות שהסתקרנתי לדעת מה כתוב בתוכו, עמדתי על שלי ולא נגעתי בו עד סוף השיעור.
המורה שיחכה אותו חמש דקות לפני סוף השיעור ומיהרתי לצאת מהכיתה, אחזתי בדבריי מבלי להכניס אותם לתיק ויצאתי מהכיתה.

״היי,״ עניתי לשיחה מאמיר,
״היי,״ החזיר לי בקולו המחוספס, ״איפה את?״
״בדיוק יוצאת מבית ספר, למה?״ שאלתי בהיסוס, לא זכרתי שקבעתי אימון היום.
״יש לי יום חופשי, רוצה לקפוץ למכון?״ שאל וכבר ידע את התשובה, עניתי שאני בדרך והוא השיב שהוא מצפה לי.

״שיר!״ שמעתי מאחוריי, ניתאי ולא אחר.
״לעזאזל אתה לא מרפה!״ צעקתי עליו ופניו האדימו, מכעס או מבושה, לא כל כך אכפת לי.
״אני רק רוצה לדבר איתך!״ צער חזרה,
״אני לא רוצה לראות אותך!״ רטנתי והסתובבתי משם. ממשיכה את דרכי למכון הפעם בהליכה מהירה יותר.

״אני פה!״ קראתי כשנכנסתי לסטודיו במכון, אמרי חיכה לי ישוב על הרצפה ועסוק בטלפון שלו. הוא חייך והתרומם מהרצפה. במכון היו לי כבר מראש בגדי ספורט ונעליים,
״אני מחליפה בגדים, תתארגן, יוצאים לריצה בטיילת.״ קבעתי והוא הופתע מה יוזמה שלי,
״סגור!״ התלהב וחייך חיוך רחב.
״ניסע באוטו שלך?״ שאלתי כשנכנסתי חזרה לסטודיו, לבשתי טייץ שמגיע עד הברכיים וחולצה ארוכה, שיערי היה משוך לאחור בקוקו גבוה ולרגליי נעלי ספורט. אמיר הנהן והתקדמנו אל עבר רכבו הגבוה שצבוע בשחור.
״אני כל כך גאה בך.״ אמיר אמר כשנכנסנו לרכבו,
״על מה?״ גיחכתי.
״לפני שלושה חודשים הגיעה אליי מישהי שלא בטוחה בעצמה, יפיפייה ובלי טיפה של אהבה והערכה עצמית.״ אמר, ״אני גאה בך, למרות כל המכשולים בדרך, לא וויתרת לעצמך. אני פושט מעריץ שלך, עם עשרים ושניים קילו או בלעדיהם.״ הסמקתי למשמע דבריו, הוא שם לב לך וגיחך, הוא הניח את ידו על משענת כיסא הרכב ונשם לרווחה.
״ספר לי משהו על עצמך,״ ביקשתי כשהתחלנו לרוץ, ״תכלס אני לא יודעת עלייך כלום.״ הסברתי את פשר הבקשה,
״מה את רוצה לדעת?״ צחק ספק ממבוכה ספק מאי נעימות.
״סתם משהו.״ הבטתי באנשים הרצים ובזוגות הצעירים שמטיילים בטיילת, ילדים קטנים עם בלון ונרקומן שוכב על ספסל ומתייפח כמתחנן למנת סם.
״אמיר יצחק, בן עשרים ושלוש, גר בתל אביב,״ החל לספר פרטים טכניים על עצמו,
״אני יודעת מי אתה.״ עצרתי אותו, ״השאלה היא מה אתה.״ התחכמתי וחיוך תחמני ביצבץ בשפתיי, מרוצה מהמילים שיצאו מפי. הוא גיחך.
״אני לא יודע מה לספר לך,״ הוא צחק, ״תהיי יותר ספציפית.״
״תחשוב על משהו!״ הפצרתי בו, ״איפה הייתה הפעם הראשונה שלך?״ שאלתי ללא בחשה כאילו אני מכירה את אמיר שנים, הוא הביט בי בלגלוג.
״באולם ספורט, גיל שבע עשרה, המכוערת של השכבה. כל החברים שלי כבר עשו את זה בעבר, אני מודה ששכבנו רק בגלל שרציתי להיפטר מהתואר.״ הוא החל לספר,
״דוחה.״ צחקתי. באמת הגעיל אותי לחשוב שהוא שכב עם מישהי רק כדי לא להיקרא בתול.
״היא נתנה לכולם אני נשבע!״ התגונן. שקט של כמה רגעים הוא פצה את פיו, ״לך… הייתה…״ גמגם כתינוק שעוד לא אמר אבא.
״לא,״ הסמקתי, ״אני בתולה.״ השפלתי את פניי ממבוכה שאין לי מושג מהיכן הגיעה והמשכתי לרוץ הפעם מהר יותר.
״מה את מסמיקה, זה מקסים לדעת שאת שומרת על עצמך.״ הוא הדביק את הפער.
״זה לא כי שמרתי על עצמי אמיר, זה כי אף אחד לא רצה לגעת בי.״ נעצרתי והוא איתי, שיחקתי באצבעותיו והיכיתי את עצמי מבפנים על השטות שפלטתי.
״היי,״ הוא הרים את פניי לגובה פניו, ״את מדהימה, זה שעכשיו את כוסית זה רק תוספת.״ הוא צחק ואני אחריו, ״אני צוחק, אבל מי שלא רוצה אותך במצב הכי רע שלך, לא יזכה לראות אותך בשיא שלך. אל תשכחי את זה, טוב?״ הוא חיזק ועודד אותי על הסדק מביטחון שלי שנוצר פתאום. האמת שהוא תמיד היה שם, אבל מה שלמדתי עם הזמן שכדי לחטאות פצע, צריך לפתוח אותו ולנקות אותו, רק ככה הוא מגליד.
״טוב.״ אמר בקול חלוש, אמיר התקרב אליי קצת יותר, ידיי הונחו על חזהו והרגשתי את פעימות ליבו. ״כדאי שנמשיך לרוץ.״ התרחקתי ממנו, אמיר הנהן והמשיך לרוץ איתי. היה שקט, רק נשימותינו נשמעו ברקע.
יכולתי להמשיך לרוץ איתו ככה שנים, אני נשבעת.