נשימה קצובה | הקדמה?

אני לא מסתכלת עליו. משתדלת שלא ליצור קשר עין, שאם לומר את האמת- אני לא מעוניינת בו.
"מה את רוצה?" הוא מסנן בשקט ומעביר אצבעות השיער השחור הזה שלו, שמכניס אותי לקהות חושים.
"כלום" אני לוחשת. הוא מרים גבה,היה צפוי שלא ישמע… ובכל זאת. הוא חוזר על השאלה ומתקרב אליי.
הלב שלי מגביר את הקצב. אני מתנשפת כאילו חזרתי הרגע מריצה מתמשכת, ושוקעת בתוך ים של הורמונים ובלבול תהומי.
הוא מגחך. הוא מוריד את המבט אליי. ממרום הקומה שלו, אליי.
העיניים שלו כהות ועמוקות. ננעצות. המבט קלו נדמה לי מרושע קצת. או שזו רק אני?
אני משחקת בכיס של הסקיני שלי, הכהה, שרק אז אני טורחת להיזכר שהוא למעשה מזוייף, תפור, שכיס מזוייף לא יוציא אותי מזה.
"מה את, פוחדת?" הוא פוצח בצחוק קטן וקצר מדיי. הוא מכניס את האגודלים לכיסים, האמיתיים שלו. הכי אמיתי שיש.
"אני…" אני מתחילה ולא מסיימת. הוא צמוד אליי, קרוב. כל עך קרוב, שהנשיפות החמות שלו מלטפות לי את קצה האוזן.
כל כך קרוב, שהראש המושפל שלי משחק בנוגע- לא נוגע עם החזה שלו. הפעימות שלו חמות ורגועות, מורגשות מבעד לבד של החולצה.
אני מתרחקת. הוא מתקרב.
בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי על הכביש הרטוב. טיפות הגשם נספגות בי ונעלמות בקלות. הן מקפיאות אותי ומחלחלות בי אבל לי כבר לא אכפת.
אני רצה.
ככל שהריצה שלי מתקדמת, ככה כל התנגשות של הרגל עם האספלט הישן ספוג המים משפריצה לכל עבר.
אני לא עוצרת לרגע.
אין לי זמן לזה.