נשיקה אחת קטנה- פרק 1

צבע השמנת של המצעים שעל המיטה שלו, הסגיר את זה שהוא גדל עם שתי אחיות בבית. הכרתי אותן כבר טוב, מכל ימי השישי שהעברנו ביחד, הן תמיד היו צוחקות איתי שלחיות עם אח גדול כמוהו בבית, יכול להיות מאוד מעיק מצד אחד, ומאוד כיף מצד שני. אהבתי אותן, אהבתי אותן כאילו הן היו אחיותיי הקטנות.
אנחנו יחד כבר כמה חודשים, מאמינים אחד בשני ובוטחים אחד בשני, לפחות ככה אני חושבת, מעולם לא דיברנו על זה באופן רציני. תמיד העדפנו שאת כל המחשבות הפואטיות האלה אנחנו נשמור בצד. היינו מזכירים אחת לכמה זמן כמה אנחנו אוהבים אחד את השנייה, אבל לא נכנסנו למחשבות עמוקות בנוגע לקשר שלנו. הייתה רק פעם אחת שממש דיברנו על זה, וזה היה כשהוא אמר לי שהוא עדיין לא מוכן, שהוא עדיין לא יכול לשכב איתי.
לשנינו העניין לא היה חדש. אני הייתי במערכת יחסים ארוכה שנגמרה לפני כמה חודשים, והוא עבר שתי מערכות יחסים, שלשתיהן הוא התקרב ועם שתיהן הוא שכב. אבל דווקא משהו בקשר הזה, עוד היה כל כך התחלתי מבחינתו, שהוא הרגיש שהוא צריך להרגיש באמת בטוח ומחובר עד שאנחנו שוכבים. משום מה, זה לא הפריע לו להגיד לי אחרי חודש שהוא אוהב אותי.
זה היה אחר צהריים שכבר התקרב לערב, וחזרנו שנינו עייפים אחרי יום ארוך של לימודים. במשך למעלה משעה התחבקנו בניסיון להירדם, אבל פשוט לא רצינו לישון, סתם רצינו להיות קרובים האחד לשנייה. משהו במגע שלו ובקרבה שלו הרגיע אותי, ניתק אותי לחלוטין מהמציאות היומיומית שיכולה כל כך לעצבן אותי. מאז תחילת הקשר שלנו הוא גרם לי להרגיש בטוחה איתו.
הוא נישק אותי לרגע אחד, רגע אחד שהיה מיוחד יותר מהרבה רגעים שהיו לנו. הרגשתי שהוא קצת לחוץ, ולא ידעתי אם אני בכלל חושבת על מה שהוא חושב. הוא הוריד את ראשו ונישק את הכתף שלי ואת הצוואר, ואני ליטפתי את שערו, עד שבשנייה אחת הוא התרחק, נאנח ונשכב על הגב.
הסתכלתי עליו בחושך של החדר, מנסה להסתכל על העיניים שלו, שטיילו והסתכלו על משהו בתקרה. הוא נשם כמה נשימות עמוקות, עוצם עיניים בין כמה מהן, ושותק. אם יש משהו שאפיין אותו, זה שהרבה יותר קל לו לשתוק מאשר לדבר. ניסיתי לדובב אותו, שאלתי אותו מה קרה ולמה הוא התרחק, כשחצי ידעתי למה הוא שוב התרחק, ומה הוא שוב מרגיש. הוא המשיך לשתוק ואני שתקתי גם כן, לא יודעת מה לומר ומה לחשוב.
"זוהר…" הוא אמר לי בשקט.
"מה?" שאלתי, מרגישה את הקול שלי נשבר.
"אני מצטער." הוא אמר לי בשקט. נאנחתי ועצמתי לרגע עיניים, מנסה להבין מה נכון לומר לו. ידעתי שאנחנו בדרך לעוד שיחה של אני צריך עוד זמן, קשה לי, זה מהר לי מידי, זה מרגיש שאנחנו קופצים יותר מידי קדימה. כבר הכרתי אותו, מכמה חודשים של היכרות כבר הספקתי להכיר אותו. נאנחתי ושמתי את ידי על הכתף שלו, אחרי שהספקתי לעבור למצב של ישיבה.
"זה בסדר." אמרתי לו, מביטה עליו לרגע קל, מחייכת חיוך קטן ובעיקר מאולץ, וקמה מהמיטה.
אספתי את הבגדים שהיו על הכיסא שהיה ליד שולחן העבודה שלו, והתחלתי להתלבש, כשהוא עדיין במיטה, שותק, לא בטוח במה שהוא רוצה ובמה שיש לו לומר. ידעתי שבסיטואציה כזו, פשוט עדיף ללכת.
"אני אלך." אמרתי לו אחרי שהתלבשתי והסתובבתי אליו, נשענת על שולחן העבודה שלו.
"חכי," הוא אמר בשקט והתיישב, "אני אקפיץ אותך הביתה…"
"זה באמת לא נחוץ." אמרתי לו בחיוך קל.
"דברי איתי," הוא אמר פתאום, "את מאוכזבת? כועסת?"
"לא, אני רק מבולבלת." אמרתי לו בכנות. הוא הנהן בשקט, וקם, לבש את הפיג'מה שהונחה לו ליד המיטה והתיישב חזרה כדי לשים נעליים. הוא בהה בנקודה לא ברורה ואני הסתכלתי עליו בדממה.
"אני מרגיש שאני מאכזב אותך בכל פעם שאנחנו לא שוכבים," הוא אמר לי בשקט, "אני מרגיש שאת תמיד מצפה למשהו, משהו שאני לא מסוגל כרגע לתת, משהו שאני מרגיש עם עצמי שהוא מהיר מידי, שכשהוא יקרה זה בטוח יהיה מדהים כי אני ארגיש ממש מחובר אלייך."
"ועכשיו? אתה לא מחובר?" שאלתי.
"לא כמו שהייתי רוצה," הוא אמר והרים את מבטו אליי, "לא כמו שחשבתי שאני אהיה בזמן הזה של הקשר." הבטתי בו, מרגישה את הכאב מהמשפט האחרון שהוא אמר. אבל כנראה ידעתי, כנראה הרגשתי שאני מרגישה אליו קצת יותר משהוא מרגיש אליי. חברות שלי תמיד הזהירו אותי לא להיות במצב הזה, שזה לא בריא, אבל אף פעם לא הצלחתי להקשיב להן בנוגע לגברים.
את הנסיעה העברנו בשתיקה, בעיקר בהיתי בחלון, בחוץ, בחושך של העיר. דמיינתי לעצמי מערכת יחסים טובה יותר, ומה עבד כל כך טוב במערכת היחסים הקודמת שלא עובד פה. ניסיתי לשכנע את עצמי שכל הקושי של הקשר הוא לא שלי, אלא שלו, ושל האופי שלו, אבל ברור שיש בזה גם דברים שתלויים בי.
"תודה על הטרמפ." אמרתי לו בחיוך ופתחתי את הדלת של האוטו.
"לילה טוב." הוא אמר בשקט, ויצאתי מהאוטו, בלי נשיקה ביי שיש בדרך כלל, בלי אני אוהבת אותך, בלי טיפה של מגע, בריחוק כזה שאין לי מושג איך אקום מחר ומה יקרה בו.