נתתי לך ללכת כי מגיע לך יותר-פרק 14 *פרק ארוך*

מהפרק הקודם:
קמתי לפתוח וראיתי את שלומי. היה לו ריח של אלכוהול אוי גאד הוא פשוט נפל עליי
סחבתי אותו לספה והושבתי אותו..
"מה זה? כמה שתית?"
"לא הרבה, כוס שניים אולי בקבוק? קצת יותר."
"למה ילד מטומטם"
"כי הבנתי משהו, לא ראית את השיחות שלי? ההודעות שלי?"
כן ראיתי ולא היה לי עצבים. לא רציתי אבל להכאיב לו יותר במצב שלו
"לא הפלאפון היה על שקט." ובאותו רגע כמובן נשמעה התראה מהפלאפון שלי
"זה לא נשמע ככה" הוא אמר ונהייתי אדומה
"זה בסדר, אני מבין.." אמר והוסיף:"הבנתי משהו.. בלעדייך זה לא אותו דבר, חסר לי משהו, משהו גדול. אני אוהב *אותך* ירדנהה"
"היי אל תקרא לי ירדנה"
הוא צחק וכמובן שהצטרפתי לצחוק
קיבלתי הודעה:'…
חטפתי שוקק

נ.מ של עדן:
מה אני עושה עכשיו?
נו אלוהים נמאס לי כברר.
כמו מטומטמת אני יושבת בחדר עם אוזניות ובוכה.
זה קורה שוב…
שלחתי הודעה לירדן
'מאמי בבקשה בואי… זה קורה שוב'
אחרי דקה בערך קיבלתי
'אני בדרך אל תעשי כלום'
יש לי בעיית דיכאון, זה קרה לי כשסבא שלי מת.. זה קרה לפני 3 שנים.
מאז הדחקתי, היו לי כמה התקפי חרדה אבל לא כמו היום.
קמתי בבוקר ונכנסתי להתקלח פתאום היה לי פלאשבק שאני עם סבא שלי
ביום הולדת חמש, זה היה עוד בזמן שאמא שלי הייתה ביחסים טובים איתו.
פתאום היה לי קושי בנשימה, פחדתי שזה קורה שוב יצאתי מהר מהמקלחת אבל זה לא נפסק לא יכולתי לנשום התחלתי לבכות, להיאבק, להדחיק כל דבר שבדרך כלל עוזר להתקפים היעלם אבל זה לא קרה. אחרי כמה דקות הצלחתי לחזור לנשום רגיל אבל הדיכאון תקף אותי כיביתי את כל האורות סגרתי את החלון אטמתי כל פינה שאור יכול להיכנס דרכה. לקחתי אוזניות ושמתי את הפלייליסט הכי עצוב ודיכאוני שיש לי.
והתחלתי לבכות.
היחידה שיודעת הכל אבל הכל בסיפור הזה זאת ירדן כמובן הייתי חייבת שמישהו יהיה איתי עד כמה שאני רוצה להיות לבד. שלא יקרה כלום, שהמצב לא יחמיר.
אחרי כמה דקות שמעתי דפיקה בדלת של החדר
קמתי לפתוח, הייתי נראית זוועה.
השיער מבולגן, עיניים אדומות, פנים רטובות מדמעות פתחתי את הדלת ומהאור הסתנוורתי.
ירדן ישר פתחה חלונות והתיישבה על המיטה, לידי.
"מה קרה יפה שלי? כמעט שנה שלא היה לך התקף חרדה."
"זה לא כמו כל ההתקפים, הוא היה אחר. אני ממש דמיינתי את סבא שלי. זה היה כמו ההתקף האחרון של אחרי הדיכאון שהייתי בו."
"עד כדי כך?"
"כן.."
"אני חושבת שאת צריכה לראות מישהו מקצועי עדן, אני דואגת לך."
"לא יודעת."
"אני לא חושבת ששאלתי משהו."
"אבל אני לא רוצה להדאיג את אמא שלי ירדן, את יודעת איזה היסטרית היא וכמה הנושא הזה רגיש לה."
"את לא חייבת לספר לה למה. את יכולה להגיד לה שבזמן האחרון יש לך יותר מדי דברים על הראש ואת רוצה לראות מישהו מקצועי לפרוק אצלו. מישהו שאין לו מעורבות רגשית בחיים שלך ושהוא אובייקטיבי לחלוטין."
"אני חושבת שאת צודקת."
"אני בטוחה. לב שלי אני יורדת להביא לך לשתות תנגבי את הדמעות. כשאת בוכהה את לא יפה את לא יפה טנה נה נה נה נה"
צחקנו, ידעתי שהיא תדע מה לעשות.
היא עלתה עם כוס מים והגישה לי אותה
"אנחנו חייבות לצאת היום את צריכה משהו שיעלה לך את האנרגיות." היא אמרה בהחלטיות
"חח אין בעיה לב שלי את צודקת"
"אני תמיד צודקת מאמי."
"אל תתלהבי יאללה"
"טוב אחר כך אבל תישני אצלי."
"לא לא לא היום את ישנה אצלי"
"חח אוקיי"
קיבלתי הודעה ובשנייה החיוך שלי יצא החוצה
"מה קרה מי זה? בן?" שאלה בפרצוף זומם
"אולי"
הוא שלח
'קטנה שלי, מה קורה? אני מתגעגע נראה כאילו שנים לא התראינו.'
את האמת גם אני מרגישה ככה
'נכון מאמי, היום אתם יוצאים?'
'דווקא כן יש איזה מסיבה אצל ידידה ניראלי יהיה טוב'
'סבבה אני וירדן באות'
'טוב כפרה שלי אני אוהב אותך'
'טוביק גם אני אוהבת מלאא'
אוי אלוהים מזל שיש לי אוזניים שיעצרו את החיוך
"מה מה אחותי? שתפי"
"בן… היום יש מסיבה הם הולכים, הודעתי להם שאנחנו באות."
"טוב מתי הם יאספו אותנו?"
"לא יודעת"
"שנייה אני אשאל את שלומי"

'מאמי אנחנו היום באות איתכן, מתי תאספו אותנו?'
'שמונה וחצי תשע מתאים לכן אהובה שלי?'
'מתאים'
'טוב אז אני אשלח לך הודעה שאני בחוץ אוהב אותך מלא, ולא קצר מדי.'
'יואו בסדר אל תדאג אני לא זונה.'
'חס וחלילה את אישתי'
'חחח אני אוהבת אותך'
'גם אני יקרה שלי המון'

"טוב שמונה וחצי אנחנו צריכות להיות מוכנות מה השעה?"
"ארבע ועשרה "
"טוב יאללה קחי בגדים ובואי נלך אליי או שבעצם תיקחי ממני."
"לאא יש לי משהו נדיר להיום"
"טוב חיים שלי את יודעת שאני תמיד פה"
"כן לב. ותודה על היום לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."
"אוי אחותי זה כלום יאללה קחי שקית שימי שם את הבגדים ונצא, אבל תראי לי"
היא קמה לארון והוציאה משם את מה שהיא מתכוונת ללבוש בערך והראתה לי
"איך?"
"וואי מושלם אמאלהה"
היא צחקה והוסיפה:" תודה מאמי."
לקחה נעליים נדירות יאמר לזכותה ויצאנו לבית שלי
התחלנו להתארגן, שתינו כבר התקלחנו אז חפפנו אחת לשנייה ייבשנו את השיער ועדן סידרה לנו את השיער ואני איפרתי את שתינו. כל אחת והתחום שהיא טובה בו.
אחרי זה השעה הייתה כבר שבע בערך, חחח לקחנו את הזמן ואחרי זה התלבשנו.
אני לבשתי
http://www.polyvore.com/untitled_51/set?id=127664868@
ועדן לבשה:
http://www.polyvore.com/untitled_53/set?id=128796795@

"וואי וואי מי זאתת?" צעקתי לה
היא צחקה והוסיפה:"כפרהה אני על היופי שלך"
השעה הייתה עשרה לתשע הבנים כבר הספיקו להתקשר אלינו ארבע פעמים ולחור שנרד.
"אוחח מעצבנים" אני ועדן צעקנו ביחד ניתקנו להם.
לקחנו תיק קטן שמנו בו אודם פלאפון ובושם קטן, אני של אליאן ועדן של שאנל
ירדנו למטה ויצאנו מהבית שלי והבנים יצאו מהאוטו
"וואו" הם אמרו ביחד
"שווה לחכות נכון?" אמרתי בטון קצת מתנשא
"כן" הם שוב אמרו ביחד וצחקנו
אני באתי לשלומי ועדן באה לבן ונישקנו אותם
"עדןן עדן עדן"
"מה חפיי?"
"מה זה חפי? אני לא חופרת! תצלמי אותי ואת שלומי"
"חח טוב לב" היא צילמה וכולן יצאו יפות, העלתי אחת שאנחנו מתנשקים שהוא יצא ממש ממש חמוד וכתבתי:'עם האחד של חיי, שנהנה' והעלתי לאינסטגרם
וצילמתי גם את עדן ובן והצטלמנו אני ועדן.
"טוב אפשר לנסוע?" בן אמר
"כן." אמרנו אני ועדן יחד
"ברוך השם" שלומי הוסיף ונכנסנו למכונית כמובן הבנים פוזה האלה לא יכולים להיכנס בשקט אז כשהתקרבנו הם בכלל שמו על פול ווליום ועשו חריקה
"נואשים" אני ועדן אמרנו יחד
"שתקווו אתן אוהבות אותנו"
"אני שומרת על זכות השתיקה" אמרתי ועדן הוסיפה:"כנל"
צחקנו ונכנסנו שאני ושלומי מחובקים ובן ועדן מחובקים ואת מי ראיתי בפנים?
את ההיא, נו המכוערת, שפעם שלומי אהב.. שני קוראים לה?
היא בהתה בנו במבט שונא ואני? רק חייכתי וצחקתי בגלל הקנאה שלה
היא באה הענקית הזאת היא עוקפת אותי בראש הגורילה כמעט בגובה של שלומי.
"הי שלומי" אמרה לו וניסתה לעשות מבט מגרה
"מה את רוצה חמודה? חתימה? אין לי עט"
"נו שלומי אל תעשה את זה ככה"
"את עשית הכל יש לי חברה אז לכי יאללה."
"כוסאמאשלך" היא אמרה לי
"מאמי, אני מאחלת לך שיצאו לך העיניים. ועופי מפה כי ככה אני כשאני נחמדה."
"אוי אני מפחדת"
"כוסעמק שני לא רוצים אותך אל דברי אליה ככה כי אני יחטוף עלייך את העצבים לכי נשמה"
היא הרכינה את ראשה והלכה ואני נקרעתיי
"מה את צוחקת?"
"למה אתה לא אוהב לשמוע את בצחוק שלי?"
"הצחוק הכי יפה בארץ נשבע לך"
"שיצאו לה העיינים. שתמות"
"כמה אהבה"
"המון"
"אני יודע" אמר ונישק אותי הוא שתה ושתה אבל כל עוד אני משגיחה עליו שזה לא טו מאץ' ושהוא בפוקוס הכל טוב, הכל מעולה. רקדנו והוא קת התייעף והלך לספות עם בן ואני וצ'רני נשארנו לרקוד לבד בו אלינו כמה בנים אבל ידענו להעיף אותם. אנחנו לא שותות לא מעשנות
ילדות טובות ירושלים, אז זהו שלא. אבל אנחנו לא נוגעות ברעל מהסוג הזה.
הלכתי לשירותים ובדרך מישהו עצר אותי והוציא אותי החוצה מי אם לא הוא?
"מה אתה רוצה דניאל?" דניאל הוא האקס הכי אובססיבי שהיה לי אי פעם, לא משחרר
"אני אוהב אותך ירדן"
"דניאל, זה נגמר שחרר"
"אני לא יכול.. אני אוהב אותך אני לא מפסיק לחשוב עלייך"
"די כבר די אני לא אוהבת אותך אני אוהבת את שלומי."
"למה מי הוא בכלל הקוקסינל הזה אני רואה אותו אני פותח לו תתחת"
שלומי יותר גבוה מדניאל ויותר גדול ממנו מבחינה גופנית ובגיל
שלומי יצא ודניאל לא שחיף או משהו אבל הוא היה נראה מזה צפלון ליד שלומי
"קטני מה קורה פה? שלומי אמר ליי איך אני אוהבת שהוא קורא לי קטני
"שום דבר מאמי"
"זה שלומי?" דניאל אמר וראיתי אות משקשק
"כן מי שואל?"
"האקס של חברה שלך"
"מה אתה רוצה?"
"אותה" הוא רק אמר את זה ושלומי התחיל להתעצבן
"מה זה אותה? רצון זה דבר טוב"
"די די מאמי בוא נלך אל תתיחס אליו. ודניאל? זה נגמר תתקדם"
לקחתי את שלומי ונכנסנו. רקדנו עוד קצת וחזרנו הביתה ואני ישנה אצל עדן ואז שמתי לב שכל הזמן הזה לא הלכתי לבצפר ואני די בטוחה שמחר אני לא יקום מחר..
הלכנו לישון וקמנו כמו לא יודעת מה בתשע בבוקר… אם כבר קמנו נלך לשעה שלישית
יש לנו היום שבע שעות
קמנו הורדנו את מה שנשאר מהאיפור עשינו אירגוני בוקר
אני לבשתי חולצת בצפר של בנים בצבע אדום טייץ גבוה שחור ואנס אדומות ותיק שחור של אדידס שמתי אודם ורוד בהיר וזהו
עדן לבשה חולצת בצפר של בנים בצבע לבן טייץ תכלת הוויאנס לבנות ותיק של אדידס בצבע לבן וכחול שמה אודם אדום קצת רימל והיינו מוכנות.
לקחנו שוקו בשקית וירדנו לתחנה שמתחת לבית שלה האוטובוס בא אחרי עשר דקות ותוך חצי שעה הגענו לבצפר.
בדיוק בזמן לשעה שלישית רק ששכחנו ששעה שלישית יש לנו מתמטיקה.
למה רציתי לבוא לבצפרר תזכירו לי ?
לא היה לי כוח אבל הייתי חייבת להיכנס פתאום ראיתי את עדן קפואה במקום
הסתובבתי לראות לאן היא מסתכלת ו…..גאדדד