סוג ב' – פרק 7

"נוו תחזיקי את החוט אלי" אמרה לי ליאור בעצבנות . היא הייתה על כיסא והחזיקה חוט שקשור למלא בלונים.
אוייש נו מה הוא בגן?
"מחזיקה מחזיקה" מארתי לה ועליתי על הספה.
"יופי" אמרה ובאה לקשור את החוט למוט של הוילון .
הפלאפון שלי צלצל.
"חכי שנייה" אמרתי לה ועזבתי את החוט. שוב.
כל החוט נפל והסתבך.
"נוו אלייי באמת!" אמרה בכעס.
צחקתי ועניתי.
"הלו"
"היי אלינורי חמודה, תקשיבי אנחנו נוסעים לדודה דליה לחרמון" שמעתי את אימי אומרת.
"לחרמון? בשביל מה?" שאלתי. הם נוסעים אליה בדרך כלל בחורף, כשיש שלג.
אני אף פעם לא באה איתם. אני לא מסוגלת לתפקד עם קור.. מכל גשם הכי קטן קר לי..
"אהה..לא שמעת? אמרו שירד שלג בחרמון" אמרה.
"אמא לא ירד, אפילו אין סימנים של גשם ובכלל לא קר" אמרתי לה.
"בכל מקרה, אני אבא ומאי הולכים..את רוצה להצטרף?" שאלה.
"ניראלך? ממתי אני וקור מסתדרים?" אמרתי לה.
היא צחקה.
"טוב צודקת..תהני עם ליאור" אמרה.
"תודה ביי" אמרתי וניתקתי.
הבטתי על ליאור, היא עדיין הייתה עסוקה בבלונים..התחלתי לצחוק..

"זהו..גמרנו הכל" אמרה ליאור בגאווה.
בחנתי את הבית, הכל היה מסודר ומאורגן.
בחיי שהבית שלה יותר מבולגן מכל בית אחר שראיתי. ועוד יש לה בית גדול!!
"מה השעה?" שאלתי אותה.
"אממ..שבע" היא הביטה בשעון.
"אוויי פאק שבע" אמרה בלחץ כשקלטה את השעה.
"הם אמורים להגיע לא?" שאלתי. ובדיוק אז נשמעו דפיקות בדלת.
"הם הגיעו" אמרה ליאור בלחץ ודחפה אותי.
"היי,לאן?" שאלתי לא מבינה.
"לדלת האחורית" אמרה במהירות.
"אה אוקיי אני מבינה שזאת התודה שלך על כל העזרה שלי" אמרתי לה.
"תודה תודה תודה" אמרה אבל אחרי שנייה מצאתי את עצמי מחוץ לבית.
"וודפאק?" מלמלתי לעצמי והתקדמתי לעבר תחנת האוטובוס.
התחיל לרדת גשם.
מה?
חשבתי שהוא יפסיק עד שאני אגיע לתחנה אבל..הוא לא!!
למזלי האוטובוס הגיע מהר.
עליתי עליו במהירות ושילמתי לנהג. התיישבתי באחד המקומות. האוטובוס היה ריק.
הגשם התחזק והתחזק, לעזאזל אנחנו בקיץ עדיין!
הרגשתי את הקור עוד באוטובוס, ואני עם חולצה קצרה קיבינימט!!!
הדבר היחיד שרציתי זה להגיע הביתה וכמה שיותר מהר.
האוטובוס עצר, התחנה שלי.
ירדתי במהירות והתחלתי להתקדם לעבר הבית שלי.היה לי קפוא והייתי סחוטה עד העצם.
התחלתי לרעוד. הגעתי הביתה.
פתחתי את הדלת..פאק.
הדלת נעולה. ניסיתי לפתוח שוב. כלום!
ניסיתי בעציצים, בחלון, בדלת האחורית. כלום!!! הכל נעול!
אני חושבת שנהייתי כחולה מרוב הקור. כבר הזכרתי שאני וקור לא מסתדרים?!
הוצאתי את האייפון. מנסה שלא יתרטב. רק זה מה שחסר לי עכשיו.
התקשרתי להורים שלי…טוב ממתי הם עונים לי??
התקשרתי למאי.
"הלו" היא ענתה.
"מאי" צרחתי לפלאפון.
"מה?"שאלה באדישות.
"איפה המפתח של הבית?מהר אני קופאת פה!!" אמרתי לה.
"אין מפתח, אמרתי לאמא ואבא שאת ישנה אצל ליאור" אמרה לי .
"מההה?? למה אמרת להם את זה?" צרחתי עלייה.
"כי חשבתי שאת ישנה אצלה" אמרה.
"אבל אני לא ישנה אצלההה" צעקתי שוב.
"אלינור אל תצעקי עליי" אמרה לי.
"אני אצעק כמה שאני רוצה!" אמרתי לה.
"טוב אז תהני לך בגשם. דרך אגב אנחנו חוזרים מחר. יורד כאן שלג" אמרה ואני יכולה להישבע שהיא מחייכת עכשיו.
"מאיייי" צעקתי בכעס אבל היא ניתקה.
מה אני עושה עכשיו??
לא יודעת מה עבר לי בראש, אבל התקדמתי לעבר ביתו של סער.
כנראה שהקור הקפיא לי את המוח או משו כזה..
עמדתי מול הדלת שלהם. מסדרת את המילים בראש.
אני מקווה שמאיה תפתח לי.
רק שסער לא יפתח לי..אני מתחילה להצטער על מה שעשיתי לו היום, הוא בחיים לא יכניס אותי.
דפקתי בדלת. כולי רועדת מקור.
הדלת נפתחה וסער עמד בפתח.
רציתי לפתוח את הפה ולהסביר. אבל קפאתי במקומי ולא יכולתי לזוז.