סוסת מסעות פרק 1 (נסיונוש)

שמעתי צלילים חרישיים מהתא הסמוך לשלי. סוסה חדשה עומדת שם. אני מתרגש. מעניין איך היא ניראת! אני מנסה לדמיין. נו, קדימה פרסטו, אתה חייב להוציא איזה צליל!!!
"היי," אמרתי.
אני כבר יודע שאני מטומטם? ככה מדברים אל סוסה שמעולם לא ראיתי?!
שתיקה. רק התנשמת משמיעה צלילי נשימה עמומים. מעט צרצרים על יד החלון, חצץ לרגליי. אני מוציא ראש מהחלון הגדול שעומד בכניסה לתא שלי.
"את… שם? את בסדר?" שאלתי.
אילו יכולתי להגיע אל עצמי הייתי סותר לי. רק עכשיו אני שומע צלילי בכי חרישיים. אני פותח את התא שלי (בני האדם לא יודעים שאני יכול לעשות את זה) ויוצא אל התא שלה. גם אותו אני פותח (נשיכה קטנה במנעול, דא?) ונכנס אל התא שלה.
אני לא רואה אותה. שורר חושך כה מוחלט!
"אההה!" היא צוהלת כאשר – בטעות – אני מתנגש בה.
"תרגעי, זה רק אני, הסוס מהתא השמאלי." אני מסביר לה.
היא שותקת. אני שומע צעדים ו…
"אוו!" אני צוהל בכאב. בעיתה עזה. בועתת כמו נבחרי סוסי הקרב.
"א-אני מתנצלת," היא אומרת. "זה… מן רפלקס כזה. אני כל החיים רגילה שזאבים פולשים אל הטוקול שלי… ואני צריכה לגרש אותם. אתה בסדר?"
"כן, כן…" אני ממלמל. "רגע, מאיפה את?"
היא לא עונה. שוב הבכי.
"דיי, די, נו, לא לבכות…" אני חייב להודות שלפעמים אני לא יודע להתמודד עם בכי של סוסות.
רשרוש החצץ רומז על המצאותה. אני מגשש אותה בחושך. היא רטובה. לא יודע למה. היא שוכבת.
"את בסדר? רוצה שאני אלך?"
"כן. אני רגילה להיות לבד בלילה."
אני יוצא מהתא שלה ונכנס לשלי.
אני חייב להשיג אותה.
מחר.
חובה.
אין
פשרות.