סופה.

אני מסוכנת. אני מסוכנת המון זמן, ואף אחד לא יודע. כשאני הולכת ברחוב אף אחד לא חושב לעצמו מה מסתתר מאחורי הפנים החיוורות שלי והשיער השחור החלק. אף אחד לא מדמיין לעצמו למה אני מסוגלת. חוץ מאותו אחד. לפני כמה ימים, כשהיה התור שלי לצאת לקניות בשביל הבית, הוא היה שם, וכשעברתי לידו, הוא הזדקף פתאום, ועברו בו צמרמורות, כאילו הוא הרגיש. הוא היה מודע לכל תנועה ולכל מגע שלי עם הסביבה, גם אני הרגשתי אותו. פתאום, זה לא היה רק אני לבד עם עצמי במחלקת הממתקים בסופר, אני הייתי איתו, כולי הייתי איתו, והוא היה איתי. ואז הוא יצא, הלך לשלם וכך נגמר הסיפור. אכלתי בדרך חזרה לבית, סידרתי את המצרכים לפני שכל הרעבים שבנינו יתנפלו על המזון הטעים יותר והלכתי לחדר שלי ושל אורלין, שם הגעתי למסקנה שכנראה דמיינתי את הכל.
***
היא הייתה שם. היא באמת הייתה שם, בסופר. הנערה מהחלומות. אני הרגשתי אותה, זיהיתי את התחושה הזאת, התחושה הכי מיוחדת בעולם. כן, היא עמדה מולי, מסתכלת ברשימה קטנה ומתלבטת אם לקנות שוקולד רגיל או שוקולד פצפוצים. לא ידעתי אם גם היא מרגישה אותי. אבל ידעתי שזו היא. היא מהחלום, החלום שבו היא מנסה לשכנע אותי לא ללכת אחריה, לבוא לעולם שלה. היא שאומרת שהיא מסוכנת. שאני לא שייך לשם.
ידעתי שאני לא מסוגל יותר לעמוד שם, והלכתי לקופה.
***
"אני אמרתי לך שלא כדאי לעשות את זה!" צעקתי לאורלין מבעד לגשם השוטף שירד עלינו.
"אל תדאגי, אליאנורה!" היא קראה אלי בעודה ממקמת את חפציה על הגג.
"את בטוחה שזה בסדר?" צעקתי, "יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה!"
"אל תדאגי!" היא חזרה, "לא יכולנו למצוא יום עם מזג אוויר יותר מושלם מזה!" היא סיימה למקם את צלחת הלווין, המחשבון הקטן והצעצוע רובוט של אנדרו. עכשיו נותר לחכות. אז חיכינו, ולא עבר הרבה זמן עד שהברק הגיע. הוא פגע בצלחת הגבוהה, והפך לניצוץ שהתפשט לכל אורכה. המחשבון, שהיה בעצם המרכז של הכל, היה מחובר לרובוט ולצלחת בחוטי משי מצופים נחושת. אני אף פעם לא אבין את ההיגיון שלנו, אבל ככה זה עובד. הניצוץ החמים התקדם לאיטו לאורך החוט והגיע אל המחשבון. אורלין הושיטה את הידיים קדימה והתחילה למלמל. עוד ניצוץ בצבע קצת ורדרד יצא מהידיים שלה והחל להתקדם למחשבון. הוא התמזג עם הניצוץ של המחשבון, התקדם אל הרובוט, ונכבה.
"אוף!" אורלין הייתה מתוסכלת.
"טוב, כנראה שחוזרים," אמרתי והתחלתי לרדת מהגג.
"לא, אלי! אנחנו חייבות לנסות עוד פעם אחת לפחות! זה בשביל אנדרו!" היא הייתה כלכך מתוקה, נכנעתי. שמתי יד על הכתף שלה וחיכינו לברק הבא. לאחר כמה דקות הוא הופיע, וכל התהליך החל שוב. הפעם עזרתי לאורלין בחלק של חיזוק האור, והניצוץ היותר כהה שלי השתלב על הניצוץ הוורדרד של אורלין, והתקדם בחוטים אל הרובוט. הפעם הוא הגיע אליו, והרובוט התעורר לחיים.
"יש! יש!! הצלחנו!" אורלין קפצה בשמחה וחיבקה אותי, "זו תהיה המתנה הכי מושלמת!"
"אני בטוחה בזה," חייכתי אליה והתחלתי לעזור לה לקפל את הציוד. ואז הרגשתי את זה. הרגשתי אותו, והכתה בי המחשבה שאולי אנחנו נמצאות על גג הבית שלו. נתקפתי פאניקה והכנסתי מהר את הדברים לתוך התיק הגדול, בזמן שאורלין הרימה את הרובוט וניסתה לגרום לו להפסיק לבכות.
"אוף, לא חשבתי שהוא יהיה ממש כמו תינוק!" אמרה אורלין בנימה קצת מאוכזבת, אבל אז הרובוט התעשת ואמר "אני אוהב אותך!" הוא חיבק את אורלין, ששמחה שהכישוף הצליח. כשירדנו מהגג אורלין החליקה על הבוץ החלקלק ופלטה צווחת הפתעה, וכנראה שהוא שמע את זה, וכנראה שזה באמת היה הבית שלו, כי הוא פתח את הדלת והסתכל עלינו מופתע.
***
עדיין התקשיתי לעכל איך זה קרה. היא, היא נמצאת פה. היא פה, בסלון שלי, יושבת מול האח עם מישהי שנראתה כאילו היא הגיעה מאותו מקום, אבל שונה. סיימתי להכין להן את התה והגשתי אותו. לא הבנתי מה הן עשו בחוץ, הן היו צריכות להביא משהו או לעשות משהו, אבל הן היו קפואות ורטובות, מחוץ לבית שלי. ההורים שלי ישנו עם אחותי הקטנה, אז רק אני נשארתי עם שתי הבנות האלה, שאיכשהו הצליחו לסחוף אותי איתן בלי להכיר אותן.
***
אורלין שתתה את התה והתכרבלה בשמיכה בהנאה מול האח. כבר עבר לא מעט זמן מאז שהייתה בבית רגיל כמו זה, והיא פטפטה בשמחה איתו. עדיין לא האמנתי איך זה קרה. איך מצאנו את עצמנו כאן. איך נפגשנו שוב.
"אני הולכת לשטוף את הכוס," אמרתי וקמתי למטבח. לא יכולתי לשבת שם, היה לי מן זמזום בבטן ולא הצלחתי לשבת בשקט.
"שיט!" קראתי כשנשברה לי הכוס בתוך הכיור. ידעתי שזה לא בגלל שהיא נפלה ולא בגלל שהיא פגעה בפינת הכיור או משהו כזה. גם ידעתי שהגיע הזמן לעוף מפה.
"אני ממש מצטערת," אמרתי כשהוא הגיע למטבח עם אורלין, "אנחנו צריכות ללכת," נתתי באורלין מבט מלא משמעות ומשכתי את היד שלה לסלון. חטפתי את התיק ואת הרובוט, ויצאנו מהדלת תוך קריאת שלום של אורלין אליו, שעדיין עמד במטבח.
לא אמרתי לאורלין מה קרה באותו ערב, והיא גם שכחה מזה די מהר, בגלל מסיבת יום ההולדת של אנדרו. כל היום עבר עלינו בחגיגות, ככה זה אצלנו בימי הולדת. וזה אפילו הצליח להשכיח אותו ממני לכמה רגעים.
***
הייתי מתוסכל. לא הבנתי. לא הבנתי מה אני אמור לעשות עם החלומות האלה ואיתה ועם ההרגשה הזאת. פשוט הסתובבתי כל היום בבית עד שהחלטתי לצאת לסיבוב באופניים, סיבוב גדול שיקיף את כל האזור.
כשהייתי באמצע הדרך זה קרה. היא הייתה גם שם, ליד החנות לכלי בניין, עומדת, אוחזת ידיים עם ילד בערך בן שבע, עם כתר על הראש. ראיתי אותה, הייתי מודע לכולה, וידעתי שגם היא. לא יכולתי יותר, וניגשתי אליהם. חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות עד כדי כך קשה, ואמרתי "היי."
"היי," היא אמרה בלי להסתכל לי בעיניים. הילד הקטן דווקא הראה התעניינות בי והתחיל לדבר איתי. הסברתי לו על כל מיני כלים, מה כל דבר עושה. הוא נראה מאוד מתלהב, יותר ממה שיכולתי לצפות מילד קטן. אבל אז, אז קרה הדבר הכי מוזר בחיים שלי. הכל עצר. הילד, אנדרו, עצר. המוכר בחנות עצר, מכונית שעברה בכביש עצרה, אפילו נייר עיתון שהתעופף ברוח עצר. הזמן עצר. רק אנחנו נשארנו. אני והיא. ידעתי שזה הרגע שלי. הסתכלתי עליה, אבל היא עדיין סירבה להביט בי. ידעתי שזה זה, ידעתי שאני לא טועה. ידעתי שגם היא מרגישה את זה. ההכרה חלחלה בי. ידעתי מה אני הולך לעשות, מה שרציתי לעשות מאז אותו יום בסופר.
***
הוא היה שם. הוא בהחלט היה שם, והוא לא עצר. אפילו אנדרו עצר, אבל לא הוא. וגם לא אני. לא ידעתי מי עשה את זה. הרגשתי אותו מסתכל עלי, הרגשתי את היד שלו מתקרבת אלי. ואז, עשיתי את זה. הישרתי אליו את המבט, למרות שידעתי מה הולך לקרות. לא יכולתי להתנגד. הוא סחף אותי איתו, מערבולת של חמימות, צבעים ואושר. היד שלו נגעה בי, ליטפה את השיער שלי, הצוואר והכתפיים, את היד. הוא תפס בכף היד שלי, ומשך אותי אליו. לא התנגדתי. התאחדנו בחיבוק ארוך, חייכתי. הוא שם לי יד מתחת לסנטר, והרים לי את הראש. יכולתי להרגיש אותו, את כולו. כמעט כאילו היינו גוף אחד. הרחתי אותי, שאפתי אותו אלי. את הריח המדהים שלו, והמגע המחשמל שהוא העביר בי. התחילה לנשוב רוח, ואני ידעתי שזה לא בגלל מזג האוויר. הרוח התערבבה סביבנו במערבולת, בזמן שקירבנו את הראשים שלנו. הרגשתי חלקיק של נגיעה על השפתיים שלי, ואז סופה. נצמדנו אחד לשני, התנשקנו בלהט עצום. התקרבנו עוד ועוד עד שחשבתי שאולי נתחבר אחד לשני. ליפפתי את הידיים של מסביב לצוואר שלו, והוא הידק את אחיזתו סביב המותניים שלי. חיככנו רגל ברגל, ראש בראש, פה בפה, גוף בגוף. היינו שנינו בתוך הסופה הכי גדולה שקיימת, הכי גדולה, הכי מדהימה, הכי נוגעת והכי חמה.
התנתקתי ממנו בפתאומיות, והזמן הפסיק לקפוא. ידעתי מה הולך לקרות, וידעתי שאני לא יכולה לעשות לו את זה.
"אני כלכך מצטערת, אני לא יכולה," אמרתי כשהדמעות מאיימות לפרוץ. תפסתי את אנדרו והלכנו ממנו, משאירים אותו בשארית הסופה שהייתה.
***
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. אפילו כשהיינו רחוקים אחד מהשני, הייתי מודע אליה בכל גופי. ידעתי בדיוק איפה היא, ידעתי מה היא עושה. הייתי איתה. לא יכולתי פשוט לעזוב, הייתי חייב לעשות משהו, להמשיך. אז כשהיא הלכה לסופר, גם אני הייתי שם, במחלקת הממתקים, בין השוקולד הרגיל לשוקולד פצפוצים.
ידעתי שהיא יודעת שאני שם, מסתכל עליה, במרחק מטרים ספורים.
"אני לא יכולה," היא אמרה, והקול שלה עמד להישבר.
"למה?" זאת השאלה היחידה שהייתה לי בראש.
"אני פשוט לא יכולה," היא הסתובבה אלי, אבל שוב נמנעה מלהביט לי בעיניים.
"אולי את לא יכולה לבד, ואני לא יכול לבד. אבל ביחד זה הכל, ביחד אנחנו יכולים!" התקרבתי אליה ואחזתי לה ביד, והיא שחררה את אחיזתי במהירות.
"אתה לא יודע על מה את מדבר, אתה לא יודע מי אני, אני לא יודע עלי כלום!" היא כמעט נשברה, כמעט ראיתי אותה מרוסקת.
"את, אליאנורה. זאת את, ואת יודעת את זה," אמרתי לה, "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא יודעת מה הולך בנינו, שאנחנו לא קשורים אחד לשני, שאנחנו לא אמורים להיות ביחד!" פשוט ידעתי שכולה, כל סנטימטר בה, נועד בשבילי, כמו שאני נועדתי בשבילה. וזה קרה, היא הסתכלה לי בעיניים, ואני הרגשתי אותה יותר מתמיד. היא תפסה לי את היד, עזבה את סל הקניות שלה והוציאה אותי מהסופר. התחלנו ללכת. הלכנו, והלכנו, והלכנו, עד שהגענו. שדות. שדות בכל מקום, דשא, פרחים, וכמה עצים פה ושם. התקדמנו למרכז השדות והתיישבנו בצילו של עץ.
"אני מסוכנת."
"לא אכפת לי."
"אנחנו לא יכולים להיות ביחד."
"לא אכפת לי."
"בראיין… גם אם אני אגיד לך שמשהו נורא יקרה עם נהיה ביחד, אם נשלים עם העובדה הזאת?"
"לא אכפת לי מי את. לא אכפת לי כמה מסוכנת את. לא אכפת לי מה יקרה כשנהיה ביחד. אני פשוט יודע שאנחנו מיועדים אחד לשני. אנחנו כבר קשורים ביחד לנצח. וגם את יודעת את זה."
"גם אם פשוט… נפסיק להתקיים?"
"דבר אחד אני יודע." הסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים, "כל עוד אני איתך, לא אכפת לי מכלום. אני מעדיף להפסיק להתקיים איתך מאשר להמשיך להתקיים בלעדייך."
ואז זה קרה. נצמדנו. סופה. היא הגיעה שוב. התנשקנו, נשכבנו על העשב הרך. התגלגלנו, נסחפנו. הסופה הגיעה, לקחה אותנו איתה, ולא החזירה לעולם.