אבל.. הוא אמר…

אתחיל מהיום הראשון ללימודים, הכול היה בסדר, הייתי עם החברות שלי, היינו בכיתה, כשלמורה היו חדשות.
לא היה ממש מה לצפות, ברור שיהיה בן אדם חדש בכיתה. פשוט וחלק.
זה באמת מה שקרה, נערה ונער נכנסו לכיתה, עם חיוך על הפנים ועיניים נוצצות בצבע כחול.
שניהם נראו אותו דבר, שיער פרוע בקצת בצבע שחור והם היו גבוהים.
המורה הציגה אותם. קראו לבת נעמה ולבן טופז. כול הכיתה קיבלה אותם בחיוך וישר הם נעשו המקובלים של הכיתה. ציפיתי שהם ידברו איתי, אבל זה לא קרה. הם התעלמו ממני בכל פעם שהיה קשר עין, הם ישר הסתובבו. למה? למה הם כול כך התרחקו ממני? אין לי תשובה.
פעם אחת, אזרתי את האומץ ונגעתי בכתף של טופז. הוא הסתובב ופניו היו נראות כאילו הוא לא מכיר אותי. כאילו חצי שנה לא הייתי בכיתה.
"היי." אמרתי בביישנות.
"היי. שמך?"
"מו..מו..מור." גמגמתי.
"אני.." אבל עצרתי אותו.
"טופז. אני יודעת." אמרתי בביטחון.
"אהה." הוא אמר מובך. "איך את מכירה אותי ואני לא אותך..?"
"אני מכירה אותך, מהיום הראשון. מאז שהמורה הציגה אותכם. יש לי שאלה קצת מביכה.."אזרתי אומץ.
"כן..?"
"אתה חבר של נעמה?"
"כן." הוא אמר בחיוך ובגאווה.
"אה." אמרתי מאוכזבת קצת. "טוב, אתם תמיד הייתם מתאימים." לחשתי.
"היה נעים להכיר, מור." הוא אמר עם חיוך.
"נעים להכיר, טופז." אמרתי חזרה ונופפנו לשלום.
זה היה הרגע בו התאהבתי בו. ניסיתי לעצור את עצמי, הרי יש לו חברה. אני לא יכולה להתאהב במישהו שיש לו חברה. זה מביא רק צרות. אבל לא, לא הצלחתי לעצור את זה. רציתי להתאהב בו כל כך.
יום אחד, ביום האחרון של השנה, ראיתי את טופז בוכה בצד, בפתח בית הספר.
ניגשתי אליו, עם כול האומץ.
"טופז?" שאלתי, לאחר שלא שאלתי אותו שום דבר חצי שנה.
"כן?" הוא שאל, אפילו לא מסתובב אליי.
"מה קרה?" אמרתי, נוגעת בכתפו.
"נפרדתי ממנה." הוא ענה בקול צרוד.
הלכתי אחורנית בקצת. הוא נפרד ממנה? הזדמנות.
"זה קורה. אל תבכה."
"זאת אשמתי, רק אשמתי!" הוא התפרק מולי, בלי בושה. "אני שיחקתי בה ולה היה נמאס ממני! אני מגעיל, היא אף פעם לא תסלח לי."
"בגדת בה?" שאלתי. הוא נבהל מהשאלה.
"לא. שיחקתי בה, אף פעם לא התייחסתי אליה ברצינות. לא היה אכפת לי ממנה. עכשיו כן, אבל היא לא תסלח לי."
"אל תהיה כזה פסימי. אולי זה יקרה, אולי היא תבין אותך."
"לא, היא אמרה שזה נגמר, סופי."
"הא." לא ידעתי מה להגיד לו, ניסיתי לנחם אותו.
"את.. רוצה.. להיות ידידה שלי לבינתיים?" הוא גמגמם.
"בסדר." חייכתי בקצת.
עדיין הייתי מאוהבת בו ועד הרגע הזה, לא נקטתי שום צעד. התחבקנו חיבוק קל ונפרדנו לשלום, בחופש.
עברה כבר שנה ושוב הגענו ליום האחרון בחופש. אני כרגיל, הייתי עם טופז, מסתובבת אייתו בבית ספר. לפתע, נעמה צצה משום מקום וביקשה את חזרתה לטופז.
נבהלתי. ממש נבהלתי. עד שסוף סוף אני החברה הכי טובה שלו. צעד אחד לפני הנשיקה ולהודות על הכול. על זה שהייתי מאוהבת בו שנתיים.
והוא הסכים במהרה. הוא באמת הסכים. הרגשתי שהלב שלי מתנפץ. הפעם היה תורי לבכות.
ברחתי מהמקום שבו טופז ונעמה היו וברחתי לפתח הבית ספר, מנסה לספוג את הדמעות.
כמובן, טופז היה אחריי בריצה. שואל אותי מה קרה.
"אני.." גמגמתי, כאילו לא הכרתי אותו בכלל, כאילו הוא שוב זר בשבילי. "אני.. מ.."
"את מה?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
"אני מאוהבת בך בסדר?!" אמרתי בקול רם. פניו של טופז היו המומות."אני מאוהבת בך מהרגע שנפגשנו, אני כבר לא יכולה לספוג את זה יותר. עד שאתה סוף סוף החבר הכי טוב שלי, פתאום נעמה הזאת מופיעה?!" התפרצתי.
קמתי ממקומי, הבטתי בעיניו הכחולות ואז.. פשוט נישקתי אותו. למרבת הפתעתי, הוא לא התנגד. הוא המשיך את הנשיקה. סוף סוף, הרגשתי אותה. סוף סוף, גיליתי שטופז מאוהב בי גם. איזה הקלה!
"אבל..אני אמור להיות חבר עכשיו של נעמה." הוא אמר, מבולבל.
"טוב. תחליט אתה." אמרתי ולאחר דקה הוא אמר:
"אני רוצה אותך."
חיוך גדול היה על פניי, הוא רוצה אותי! האהבה שלו אל נעמה כבר התפוגגה.. איזה מזל.
הרגשתי שיש לי את הכי הרבה מזל בעולם הזה. הוא אוהב אותי! אותי!
אבל זה לא היה הסוף של הסיפור. הוא לפתע אמר:
"אני מבין למה היא פתאום הציעה לי הצעת חברות.. אנחנו עוברים בית שוב. שוב בית ספר חדש."
"איך שניכם תמיד עוברים בית ביחד?" אמרתי מופתעת.
"האימהות שלנו חברות שנים רבות,הן עוברות כל הזמן ביחד, בית ליד בית. אנחנו בשכירות וזה כבר נגמר. אני עוזב." הוא אמר עם דמעות בעיניו.
"לא.." דמעות ליטפו את לחיי בשקט.
"כן." הוא השפיל את מבטו. "אבל אני אחזור, מבטיח לך."
והוא רץ, רץ בלי לומר שלום. הוא רץ לביתו במהרה, ראיתי מרחוק.
שוב לבי התנפץ. מתי הוא יחזור בדיוק? מתי זה יקרה? אני אכיר אותו? הוא יהיה עם נעמה?
לא, אני לא רוצה את זה! למה הכול שוב מתנפץ לי בפנים..
עברו ארבעה שנים. אני עדיין מחכה לו. אמנם סיימתי בית ספר. אבל אני עדיין גרה באותו בית. מחכה לו, מחכה שיחזור כבר. אבל זה לא קורה ואני מתייאשת מהר ומהר יותר.