אבל היא לא תשכח… (המשך לשני הקטעים הקודמים)

אבל היא לא תשכח לעולם את…
את החיוך שלו.
את האופטימיות שלו.
את כוחות הנפש שלו.
את המבט שלו.
את איך שתמיד מיהר להגן עליה,גם כשהוא היה שבור מבפנים.
ואת הפעם בה הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.
והכל הפך לחלום שנשבר.
היא לא האמינה שהוא איננו יותר.
הוא היה רחוק ממנה בלי דרך חזרה, בלי דרך לתקשר.
היא ממשיכה להסתכל על התמונה שלו וקרובה אליו כל כך, אבל המוות השחור שלקח לה אותו לא נותן לה להיות באמת איתו.
המוות.
זה גרם לה לתהות בכוחו של המוות שלוקח ולא מחזיר. לא במי שלקח לה אותו. במי שלא החזיר.
מי שלקח לה אותו כבר נענש. המוות לא ייענש לעולם. הוא רק ימשיך לקחת עוד ועוד נשמות.
מי שנלקח לו אדם שהיה חשוב לו, או יותר גרוע, האדם שאיתו רצה לחיות את חיו, נענש.
"מה יותר גרוע מלמות?" היא שאלה את עצמה. היא אחת מאלה שלצערם ידעו את התשובה. הדבר היחיד שיותר גרוע מלמות זה לאבד את אהבת חייך לעולמי עד.
אבל היא לא הבינה למה, למה הוא היה צריך ללכת. שום תשובה, לא זו של המדע ולא זו של האמונה.
אך היא הבינה שלא תהיה תשובה לעולם, והיא תישאר שבורה לנצח.