אבק ליבי

אולי דווקא בגלל שהיית כזה טוב זה יותר כואב, אפשר לחשוב על זה בתור משהו כמו – לפחות היה לי את הרגע הטוב הזה לכמה שעות וזה היה שווה את זה – אבל אצלי זה שונה,
קשה לחשוב על משהו טוב שהוא כבר לא קיים,קשה לוותר על משהו טוב, אבל הכי קשה זה כשמשהו טוב הולך ואין לך שליטה על זה.
אין לך שום דרך לשכנע אותו לחזור או לא ללכת בכלל מההתחלה.
זה כואב כי הזיכרון תמיד ישאר והכאב לא יעזוב לא משנה כמה זמן יעבור, אני תמיד אזכור את היום הזה שהיה כל כך טוב והוא לא יחזור על עצמו.
בגלל זה אני מתחרטת, לא רציתי ללכת ובכל זאת השתכנעתי ובאתי ואינה אתה הולך, ממש כמו כולם.
שלי לכמה שעות ואז להתראות.
רואה בפעם הראשונה ומבין שאני לא כמו שחשבת שאהיה,מתאכזב,אך אין בררה כבר נפגשנו אז אתה נשאר עד סוף הפגישה ואחריה נעלם כאילו היית פרי דמיוני.

הכי גרוע שאני אף פעם לא אדע מה עשיתי לא בסדר,
אלה היו הפנים שלי? הגוף שלי? הצחוק שלי? אופן הדיבור שלי? האופן בו הסתכלתי? או בעצם האופן בו נמנעתי מלהסתכל ישירות בעייניך כי פחדתי שאהיה חשופה , האם זה בכלל האופן בו התנהגתי? סיפרתי את סיפורי? או אולי זה היה השקט שלי?
לעולם לא אדע, אני פשוט אצטרך לדכא את הכאב ולנסות לא לחשוב על זה, לא לתת לזה שום יחס,
לנסות להשתיק את הצרחות של הכאב בראשי, להשתיק את עצמי יותר,להתנתק מהעולם יותר, אולי יגיע יום ובו אף אחד כבר לא ידע איך לגשת אליי, אולי יגיע יום והכאב שלי יהפוך לאי שפיות ולא אבין כבר את מילות ההיגיון ואולי אני כבר כזו.
הו אלוקי אם אתה קיים עשה שהכאב יעלם כי ליבי כבר הפך לאבק מרוב שנפל ונשבר כלכך המון,
תחילה הוא נשבר לשתיים ואז לארבע ואז לאט לאט לחלקיקים קטנים של ממש וכרגע נשאר רק אבק, אפשר לטאטא אותו עם מטאטא ולזרוק לפח כי לא נשאר עוד כלום.
בכל זאת אין צורך,הרוח תעבור ותעיף את אבק ליבי אל העולם, ואולי יום אחד גרגיר קטן של אבק מליבי יגיע גם אליך ותרגיש אותו על פניך או יכנס לך לעיניך וכל אשר תעשה זה לנסות להוציא את בגרגיר המעצבן מעיניך, כי זה לכלוך וזה מציק ואין דבר טוב בלכלוך מציק, ותנסה להיפטר מגרגיר של אבק מליבי ממש כמו שעשית לי.