אהבה נכזבת.
לאחר שניפרדנו לא מצאתי את עצמי. עדיין שלחתי לך כרגיל את הסמסים של הבוקר טוב ולילה טוב. דאגתי שאת אוכלת ולא מזניחה את העניין. וניסיתי להיות שם בשבילך בכול רגע נתון… לא יכולתי להרפות ממך. את הרי האהבה שלי…
בהתחלה דווקא שיתפת פעולה. אבל אחר כך… לאט לאט הפסקת לענות לי. ממש כעסתי. אני עושה את כול המאמצים בשביל לדבר איתך ואת לא עונה לי?!
לא לילה אחד אני הייתי שוכב במיטה וחושב עלינו, על סיבות הפרידה שלנו. ועל הכמות האהבה שהייתה בנינו.. ועצם הידיעה שאת מדברת איתי למרות הכול עשתה לי טוב. ברגע שהפסקת לענות.. הפכתי לפשוט לנהר. בכיתי ללא הפסקה. בלילה וביום. שעות השינה שלי התבלבלו לגמרי. ואפילו ההורים שלי, שלא מאמינים ברגשות וחושבים שהכול עובר בחיים. שמו לב שהשתנתי.
הדיכאון תקף אותי. התחלתי לחשוב עלייך באובססיביות כול יום. כול שבוע. כול חודש. בכול רגע נתון.. אם זה בלימודים. אם זה בדרך הביתה. אם זה כשאני מתקלח או יורד במדרגות. תמיד היית שם..
לאחר חצי שנה. אפשר להגיד שהתגברתי. ידעתי שמאיתנו כבר לא יצא כלום. מצאת כבר אחר תוך 3 שבועות. ולמרות שהיו לך ספקות (כשהיית שיכורה) היית בטוחה במקומך. ומצאת כביכול את האהבה החדשה שלך. את הנפש האחרת שהופרדה ממך.
נסיתי להתגבר. התחלתי לחשוב שזה הכול שאלה של זמן עד שאני אכיר אחת אחרת שהיא טובה ממך בהרבה יותר. ובגלל הזמן הפנוי הרב שיש לי (הרי השקעתי בך כול כך הרבה..) ניצלתי לדברים אחרים סוף סוף: לימודים אחרי ביה"ס. אימוני כושר ויציאות עם חברים.
עם בנות לא היה לי כזה קל. איתך זה פשוט זרם. ידענו שזה מה שצריך להיות. אבל להוריד את האגו שלי לפני בחורה, לבקש ממנה דייט? זה כבר לא אני.. לא בקטע רע. פשוט אני מפחד..
מה יקרה אם היא תגיד לי לא? היא תעשה ממני צחוק.
לאחר זמן מה באמת הצעתי לבחורה מסוימת לצאת לדייט. ופלא. אני לא הטיפוס שלה.
הרגעתי את עצמי. אף אחד לא מצליח מהפעם הראשונה.
ומאז הדפוס חוזר על עצמו: אני ניגש לבחורה. מתחיל איתה. ומקבל סירוב.. השיא היה שבחורה שאלה אותי בהתנשאות "אנחנו בכלל לא מכירים. למה לי לצאת איתך?" ומיד אחר כך "אני לא בזוגיות אבל יש לי מישהו אחר על הראש.. אני מצטערת"
כן. רואים כמה. אני יכול לתאר לעצמי איך הוא ישר התקשרה לחברה שלה אחרי שהלכתי והתחילה לצחוק איתה על גבר שהרשה לעצמו להתחיל איתך. כשאין לו יופי. כסף או כול דבר אחר. מלבד אופי, אולי. למרות שזאת לא נראתה לי שיחה אינטליגנטית.
חזרתי הביתה. וחזרתי לבכות. למה זוגיות לא מצליחה לי? סך הכול אני רוצה להתגבר על האחת שמצאתי בחיי והחליטה לוותר עלי?
פתחתי תמונות של אותה אהבה נכזבת.. והדמעות והקצב שלהן גדל.
אני מקולל לכול חיי. בגלל שאני מאוהב.
תגובות (3)
איזה סיפור יפהפה!
כתיבה מעולה (!) ♥
כל כך יפה. אם זה אמיתי אז רק שתדע שאני כל כך מזדהה.אני לא מצליחה להמשיך הלאה כבר שנה בעוד שהטקס שלי התגבר מזמן. :(
וואו סיפור ממש יפה וכואב, אם זה אמיתי מקווה שתתגבר עליה ושהיא לא שווה את זה את הדמעות והבכי.. ואשמח אם תקרא את שני הדברים האחרונים שהעלתי זה גם סיפור אהבה עצוב אבל מנקודת מבט של בחורה ולא של גבר :-)