אהבה

ממש היום זה קרה, כשהיא צלצלה. ניחשתי שזה שוב פעם משהו שכרוך בעבודה לבית הספר, חוץ מהרגעים בהם היא צריכה אותי, אני אוויר, אז כן, לא ציפיתי ליותר מידי.
"אז מה שלומך?" היא שאלה, ואני מוכן נפשית, בחדר שלי, מול הקיר הנגדי עליו תלוי לוח השנה, ומשמאלי השולחן שעליו עמוסים בערימה לא מסודרת כל הספרים. מעניין מה היא צריכה הפעם.
"הכל בסדר" אמרתי, להוט כבר לסיים את השיחה.
"אתה יודע, רק רציתי להגיד לך תודה" היא אמרה לי.
"תודה על מה?" שאלתי, אפילו שהלב שלי חגג, סופסוף, היא מודה לי על כל מה שאני עושה בשבילה.
"אתה עוזר לי כל כך, אבל, אני חייבת להתוודות, אני לא באמת צריכה עזרה."
גג הלב שלי צנח עליו, אז כל העבודה שלי ירדה לטמיון?!
"אז למה את תמיד מתקשרת?" שאלתי, בקול מאוכזב מידי.
"כי זה היה תירוץ לפגוש אותך" היא אומרת לי.
אני מרגיש את הגבה שלי מתרוממת.
"למה?" שאלתי.
"כי אתה חמוד, מצחיק, נחמד, משעשע, אני באמת צריכה להמשיך?" היא שאלה.
"תודה" אמרתי, והייתי משוכנע שאני מסמיק.
"למען האמת, מה דעתך על להיפגש היום, לראות סרט" היא אמרה.
הרגשתי פתאום תחושה משונה בגוף, כאילו משהו הפעיל זרנוק של מים רותחים והשפריץ עלי.
"המממ… כן" אמרתי "איפה?"
"בנתניה" אמרה לי "יש מתחם נהדר, יש שם גם גלידרייה נפלאה."
"יופי" אמרתי "איזה מתחם?"
"מתחם פאתט, לאנשים כמוך, נראה לך שאני בכלל אצא איתך?! מי תצא איתך, חתיכת קופיף מכוער!"
היא צחקקה צחוק מלא לעג, שהיה מלא צינה ורוע נוטף כמו הצבע ההוא שנוזל אחרי שמרססים על קיר.
היא ניתקה, ואני לא הבנתי מה קרה. ואז הסתכלתי קדימה, ישר, וראיתי את התאריך.