אובססיבית.

הייתי נועצת בו מבטים כול הזמן, משום מה. הוא לא היה יפה, הוא לא היה חכם במידה יוצאת דופן, הוא היה אפילו, אפשר להגיד, מכוער וטיפש. ילד שמטרתו בחייו הוא לגחך מעל לאחרים, לשנות את חבריו בהתאם לציפיותיו, מים שטן שגורם לליבי להתפרפר. עכשיו, אני יושבת לידו. אני כבר לא יכולה לנעוץ בו מבטים, הוא קרוב מידי, מרחק נגיעה מטעות גורלית שתשנה את חיי. ולצערי, אני חושבת שכבר עשיתי מספיק.
אני רואה איך הוא מנהל דיאלוגים, רק בעזרת שפתיו היבשות, ללא קול עם החברה הזו שלו. היא הייתה מחייכת אליו ועונה לו באותה האופן, עכשיו? כשאני מסתכלת על זה אני כול כך רוצה לצרוח, להרוג אותה, אותו, מישהו!
זו אובססיה חסרת מעצורים, היא נמשכת כבר המון זמן. לא משנה כמה אני מנסה להכניס לראשי שהוא מכוער, טיפש, מטומטם, סנוב, דפוק בראש, שוויצר, מלשן ועוד כול מיני, למרות שהור רשע… אני מרחמת עליו. אותה החברה שלו משתיקה אותו כול הזמן.
אני מרגישה כלואה בתוך סיפור אהבה פשוט לא נכון. הסיפור שהוא לא שלי אחרי הכול.
הוא מצא את הנסיכה שלו. והיא מצאה את הנסיך שלה. ואני, מאמינה בכול ליבי זהוא הנסיך שלי, אפילו אותם רגעי חסד בהם הוא מבקש ממני טובה או דבר מה אחר, או שאנחנו מדברים על אותם דברים פעוטים כגון "האם פאי זה 3.14 או 3.41?" אני מריגשה כאילו אני מלכת העולם.
אבל… יש לו כבר את הנסיכה במגדל. ואני מרגישה כמו המלכה הרעה שאתהבה בו. אני לא רוצה את זה! אני רוצה סיפור אגדה משלי, בו מי שאני אוהבת הוא אוהב אותי חזרה. אני לא רוצה להיות המכשפה הרעה, זו שתמיד נגד הזוג המאושר. זו פשוט לא אני! אני בנאדם שונה!
אני פשוט בנאדם אובססיבי.
פעם זה היה יותא גרוע.
עכשיו פחות.\עכשיו אני רק רוצה את דמו שלו, או את דמה שלה, או דם של מישהו.
דם!