אחרי החגים …

עם בואו של הסתיו,אחרי החגים… הגיע המשרדהקטן לתווך ברחוב יוחנן הסנדלר , כמעט לשפל המדרגה.בכלל בתקופת מיתון .מתמעטים הלקוחות ומדירים את רגליהם .המשבר הכלכלי בארץ בכי רע.
שמחת החיים המועטה של שמעון כמעט ונוטשת אותו. הוא הולך לעבודה באי חשק וחוזר אפרורי ומותש,יושב לאכול,ממעיט לדבר ,מזפזפ בשלט,הרבה ספורט מעט אקטואליה.
משהו מציק לו,משהו לא ברור,הוא לא מספר,הוא בעיקר שותק. שתיקה מעיקה.
הוא מנסה לחפש אפיק חדש של פרנסה. הוא מנסה לפתוח מסעדה עם עוד חבר אחר שלו. מהר מאד מתברר ששם את שארית כספו על קרן הצבי. החובות תופחים . המצב מתדרדר.
מזג האויר מתחלף,בערבים כבר די קריר,רוחות מנשבות,עדיין אין גשם. החזאים מתלוננים על שנה שחונה כנראה.
שמעון מקורר,הוא חולה בשפעת. הוא שוכב במיטה,נאבק עם עצמו. חומו עולה.הוא הוזה בהקיץ.
מנוזל ומשתעל , חסר אונים.
למרות מצבוהבריאותי המידרדר הוא עדיין ממשיך לקום בכל בוקר לעבודה.
אני מתחננת אליו שישאר לפחות יום אחד בבית, ישתה תה , ינוח,הוא מתעקש לרדת למשרד.
אני עצמאי ואני חייב לחזור מיד לעבודה..
איזה מין דוגמא אני נותן… מי יעשה בשבילי את העבודה .

את התה הוא ישתה כבר במשרד הוא אומר לי.
ואני כבר מכירה את שמעון. הוא לא ישב בבית בחוסר מעש.לא המשכתי להציק לו. הוא כבר בחור גדול.
ביום שישי שטוף שמש סתווית חמימה ונעימה,יוצא שמעון בבוקר,משתעל כהרגלו בשבוע האחרון.צעיף חם עוטף את צווארו,למרות מזג האויר הנעים.במשרד הוא יושב ,ואין עבודה.איש לא נכנס אליהם היום. מישהו מתקשר ,משה עונה במקומו.שעתיים אחר כך הוא חוזר הביתה, עמוס בשקיות צבעוניות. אחת מלאה עוגיות שוקולד ואגוזים שאנחנו אוהבים,ובאחרת רוגלך ובייגלה וקוראסונים . שניה עמוסה בפירות ,,תפוזים וקלמנטינות ובבננות. ועוד שקית ועוד אחת. כולה …ביקשתי ממנו שיקנה לי פיטריזיליה בדרך.
שמעון מה קורה לך…מה זה כל השקיות האלה….
בקושי אתה נושם ואתה סוחב את השקיות הכבדות האלה ועולה איתן את כל המדרגות…
הוא נקרע מצחוק.עוזב הכל והולך למיטה.
לא יקרה לי כלום, את תדאגי.
הוא שוכב פשוט איברים במיטה הזוגית שלנו.מתכסה עד צווארו בשמיכה העבה.
בשלוש בצהריים ,כשכבר ממש חם בחוץ,שמש גדולה מאירה את השמיים,הוא קם בתזזיותו האופניינית.שום רמז שהיה חולה לפני שעתיים…הוא לובש את תלבושת הספורט שלו,ומתכוון ללכת לשחק עם החברה כדורגל במגרש השכונתי
הוא לא מקשיב לי.שוב אני מבקשת שישאר לנוח. שיקרא עיתון שישמע רדיו.
שמעון מותק בשביל מה לך לצאת עכשיו לשחק כדורגל….
אתה עוד לא ממש בריא…
זה בסדר ,אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב,ואני לא אשחק ,אני רק מתכוון להסתכל על החברים. שמעון לא כדיא שתאמץ את הגוף,אתה זקוק למנוחה..
הוא שוב צוחק ,הולך למטבח ממלא כוס מים ובולע כדור אקמול.
אני הולכת לנוח.
אור מדברת בטלפון עם חברה בחדר שלה.הוא אומר לה שלום,היא לא עונה.
היא שקועה בשיחה שלה.
אני קמה בחמש. הולכת למזוג לי כוס קפה.יושבת בסלון עם הקפה והעיתונים של שבת.
עינת ארליך ברקע. התוכנית השבועית למשפחה.
לפתע יורדת החשיכה.
אני מרגישה פרפרים בבטן.
תחושת מועקה,מוזרה,לא הרגשתי אותה מעולם.
אני קוראת לאור. איך זה שאבא עוד לא חוזר…
היא מנסה להרגיע אותי. אמא ,זה הסתיו, עכשיו מחשיך מוקדם…
נכון אני אומרת ונכנסת לשתיקה מעיקה.
בכל זאת לא כלכך מסתדר לי.השעה כבר חמש וחצי.אחר הצהריים.
לפתע , דפיקות בדלת. חזקות.
אני מציצה בעינית. שני שוטרים מגודלים עומדים ומחכים ליד הדלת.כלמודת ניסיון מכל המקרים האחרונים שנגרמו לנו בגלל הבעיות הכספיות שלנו,אני טסה מיד לחדר השינה ומתקשרת לנייד של שמעון.הוא לא זמין.כשהשוטרים רואים שאין מענה , הם יורדים לדירה של השכנה ממול, עדינה, לברר מה קורה…למה ומדוע הגברת לא פותחת את הדלת…בכל זאת יום שישי בין הערביים…כולם בבית.
כשעה אחר כך חוזרים השניים.עכשיו אני פותחת להם את הדלת.
הם נכנסים.שוטר אחד ענקי במיוחד.עם קול עבה ומפחיד,השני קצת יותר נמוך ממנו. בקול יבש חסר רגישות הם מודיעים לי את הבשורה הקשה.
שמעון בעלך נפטר היום. כך בפשטות מזעזעת.
אני בהלם. לא שומעת,לא רואה ,אבל לא מתעלפת.מרגישה רק שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים.אור מציצה מחדרה.היא חיוורת או אפורה. היא לא בוכה ולא מדברת.כאילו קפאה.
אף אחד לא מגיש לי כוס מים.אני עומדת ,רועדת כולי. מישהו אחר עומד שם וזה לא אני.מישהו אחר שומע את הידיעה המרה הזאת.
הם הולכים.אני מתמוטטת.