איך למות ולהשאיר את העוגה שלמה – (ב)קרוב

פאק. מה השעה?
אוי לא. לא שוב.
מה?
מה זאת אומרת שכבר כתבתי את הפרק הראשון?!
סלחו לי רגע בזמן שאני דופק את הראש בקיר.
-כעבור חמש דפיקות וקיר מתפורר אחד-
-כחכוח-
אממממ. היי. אתם בטח שואלים את עצמם "וואט דה פאק?"
ו…
טוב…
אני מניח שזה לא עוזר כי גם אני תוהה בדיוק את אותו דבר.
אתם מבינים… יש לי בעיה. היא כבר בת שנה עוד מעט, גדלה כל כך מהר…
בואו נגיד, שאם היה אפשר להתגאות בבעיות – אני גאה בשלי! כל כך מטופחת וגדולה ובהחלט בעלת נוכחות!
אז דיברתי עם מישהי… ואז עלה לי הרעיון לכתוב ספר. יש שיגידו… אוטוביוגרפיה.
לצערי, כמו ששמתם לב, את (א)גרסיות כבר הוצאתי בגלל הנטיות שלי לעצבים. טוב, איך אומרים – "מה נעשה?"
לי קוראים B. מיסטר B. בזמני הפנוי אני רופא ללבבות שבורים, פסיכולוג לאנשים מקולקלים, ורוב הזמן – פקעת עצבים ודמעות חסרת שליטה.
חושבים שזה מבלבל? גם אני!
…
הבעיה שלי התחילה לפני שנה. כמו שכבר התחלתי לכתוב ב(א), קראש סטנדרטי לכל דבר ועניין, חוץ מכל הקטע של פקפוק בזהות המינית (וגם סתם הזהות הסטנדרטית) שלך. הלוואי שזה היה העיקר – אבל זה לא.
אתם מבינים… דמיינו את הסצינה הבאה.
כיפה אדומה הולכת לסבתא להביא לה אוכל. בדרך היא פוגשת בזאב הרע. מסיבה אידיוטית ולא מוסברת, כיפה אדומה מתאהבת בזאב ומחליטה לתת לו את כל האוכל של סבתא.
תכפילו. שוב. ושוב. ושוב. ושוב. בהכל. כל הזמן.
את מערכת היחסים שלי עם D נהוג להגדיר בתור רכבת הרים של הרס-עצמי, או כמו שכולם אומרים – "זוג זקנים שהיה צריך להתגרש ממזמן אבל משום מה נדבק זה לזה."
דמיינו לעצמכם חור שחור של רגש, מישהו שמצד אחד מוכן להקשיב לכם רוב הזמן, אבל מצד שני לא מגיב, לא מעריך, לא נותן ולא מחזיר. סתם אבן כזו.
הטאגליין שלי מקושקש על אלוהים-יודע-כמה ניירות.
Constantly talking isn't necessarily communicating.
תודה לאל על שמש נצחית בראש צלול.
טוב, קוראים לי לאכול, כבר חוזר.