אל תלכי

"אל תלכי"שמעתי את עצמי מתחנן אלייה ומחזיק בידה.
המכונה שמראה את פעימות הלב שלה מצפצפת בצורה מסודרת,ומכונת ההנשמה שאלייה היא מחוברת ,מנשימה אותה כי היא לא יכולה לעשות את זה בעצמה.
כול גופה היה חבורות חומות וכחולות.
על ראשה הייתה תחבושת לבנה שמעט הוכתמה באדום מדמה.
כל כך קשה לי לראות אותה ככה את האישה שאהבתי יותר מכול.
הרופאים אמרו שאדבר אלייה שזה יעודד אותה לשמוע קול מוכר למרות שעכשיו היא רדומה מהתרופות שהחדירו לה דרך הווריד שלה.
מיצמצתי בעיניי במהירות כדי לסלק את דמעותיי.
הכנסתי את ידיי לכיס החליפה שלי והוצאתי משם קופסא קטנה.
"רציתי היום להציע לך נישואים,להציע לך חיים שלמים ביחד"אמרתי מדבר אליה יודע שהיא לא ממש שומעת אותי.
מחיתי דמעה בוגדנית מעניי.
"בבקשה ממך אל תלכי,אל תשאירי אותי בודד ועם לב ריק,תשארי לא רק בשבילי אלא גם בשבילך אני יודע כמה תוכניות היו לך בשבילנו, עלינו.
תשארי כדי שנוכל להגשים אותך רק אל תלכי"אמרתי והקול שלי נסדק החזקתי את ידה חזק יודע שלחיצה בחזרה היא לא תחזיר לי.
נשקתי ליידיה והתחלתי לבכות.
"אל תלכי,תשארי איתי,אל תלכי ממני,מהעולם הזה אני מתחנן אלייך"
לחצתי את ידה בחזרה ולפתע משום מקום לחיצה הוחזרה לי.
העלתי את פניי לידינו המשולבות,ואז העברתי אותם לפנייה.
ענייה היו פתוחות בכיתי מהקלה ורצתי לקרוא לרופא. אהובתי נשארה כאן, בעולם הזה,איתי או בלעדיי.
היא חייה וזה מה שחשוב.