אני..אני אוהב אותך

התעוררתי בבוקר, עם עיניי המוזהבות, ושיערי המוזהב,
התארגנתי קצת, וישבתי לראות טלוויזיה.
כ"כ התרגשתי מהמסיבה של דנה היום בערב! ואפילו כבר החלטתי אתמול, את הבגדים מרוב שהתרגשתי.
דנה, היא אחת המקובלות בעיר, כולם חולים עלייה, ואני? אנחנו.. בקושי מכירות.
מגיעים לשם הרבה בנים, בעיקר ערסים.
ואני לא אוהבת סגנונות של בנים כאלה, רק אם יש כמה וכמה חתיכים.
צפיתי בטלוויזיה עד שהייתי רעבה, ואז אכלתי קורנפלקס.
אימא, הלכה לסופר, לקנות כמה מצרכים.
סיפרתי לה אתמול, על המסיבה, והיא הסכימה לי ללכת..
בשעה 15:00 עדן צילצלה אליי:
"שירז?" היא שאלה.
"כן?" עניתי.
"את באה היום למסיבה, נכון?" היא שאלה.
"כן, בטח!" אמרתי בהתרגשות.
היה נראה כאילו היא זוממת משהו,
למעשה, אני לא עד-כדי כך סומכת על עדן, כלומר..
היא רוצה שאני ואביאל נהיה חברים- ואביאל די ערס, ברוב הזמן היא מנסה לשדך אותי אליו.
לדוגמא, לפני כמה ימים היא הזמינה אותי לבית קפה, ובסופו של דבר היא הבריזה ואמרה לאביאל להיות לידי ב"דייט" הזה, אבל ברחתי אחרי 20 דקות ככה… (אחרי שהגישו לנו את האוכל).
בקיצר, בואו נחזור לעניין.
"סבבה, יאללה ביי." היא אמרה.
"ביי.." אמרתי.
הרגשתי משהו מוזר, כי עדן? ממתי עדן מנתקת כזה מהר?
השיחה הייתה במשך כמה שניות.
היא רצינית?!
החלטתי לקחת את זה על צומת ליבי.
כבר השעה הייתי 18:00 והייתי צריכה להתארגן, התארגנתי כך:
לבשתי ג'ינס ארוך, עם קרעים, גופייה-קצרה לבנה ווסט שחור ג'ינס.
נעליי אולסטר שחורות.
ויצאתי מהבית.
"אימא?" צילצלתי לאימא.
"כן ממי?" היא ענתה.
"הלכתי למסיבה" אמרתי.
"מעולה, תהני" היא אמרה.
"טוב ביי אימא" אמרתי.
"ביי" היא אמרה.
וניתקתי.
הגעתי לתחילת הרחוב, חשבתי שיהיה מוזיקה חזקה, אבל לא שמעתי מוזיקה, התחלתי להתקרב לכתובת של ה"מסיבה".
פתחתי את הדלת ממש בקטנה.
וראיתי שם את אביאל מחכה, ומסתכל על השעון..
לאביאל יש תספורת מוייקן (כמו לכל הערסים).
הוא לבש ג'ינס וחולצה שחורה.
הוא ישב על השולחן וחיכה.. כאילו הוא ציפה למשהו, לרגע אחד, הוא קלט אותי.
התחלתי ללכת לכיוון היציאה, ושמעתי את אביאל מתחיל ללכת,
"רגע! שירז!" הוא צעק.
סובבתי את ראשי, והוא סימן לי להיכנס.
נכנסו, דיברנו, ולרגע שמעתי צחקוקים ראיתי את אביטל, שרון, בר, וזאת שהייתה בולטת לי לעיין, דנה ועדן.
הלכתי משם, ואביאל הלך איתי.
הגענו לבית שלי, ונכנסו לחדרי.
הוא התחיל להתקרב אליי.
והוא נישק אותי.
את האמת? אני שונאת ערסים בנשמה.
אבל הוא? הוא די נחמד.
התחלנו להיות "חברים".
כלומר, סוג של..
טוב נו! אל מי אני עובדת, בטח שאנחנו חברים.
נתתי לו חיבוק והוא הלך..
– כעבור כמה שנים –
שמעתי רעש ברחוב.
יצאתי מהר, וראיתי את אביאל שוכב על הרצפה במדרכה, מכוסה דם.
ומכונית עצורה, ובתוכה נמצא נהג מובך, שמנסה להסתתר מפניי.
כל השכנים הסתכלו, נשמעה מהומה.
צילצלתי לביה"ח.
ושהם הגיעו,
הם הצליחו לשפר את מצבו!
ואני המשכתי לחייך.
"אני…אני…אני…אוהב..אותך" אביאל אמר. וחזר לשינה במיטת בית החולים.
ישבתי לידו, וליטפתי את ידו.