אני מאמין שאהבת אותי. שאת אוהבת. אבל איפה את כשאני צריך אותך?

אני רוצה לבכות. אבל העיניים יבשות. אני רוצה לכעוס. אבל העייפות משתלטת. אני רוצה להחזיק מעמד בתופת הזו. אבל הכוח אוזל. אני רואה את העתיד זוהר, אבל המציאות מנחיתה עליי חושך אפל. אני רוצה להגיד שזהו זה, התקופה הזו נגמרה ואני מתחיל מחדש, אבל ההתחלות אף פעם אינן הסוף של מה שכבר עבר.

קשה לי להאמין שזהו זה, זה נגמר. כל כך אהבתי אותה, שזה פשוט מוזר. היא לא הרגישה ככה כלפיי? לא, לא, לא. אני לא מאמין. אני חושב שהיא כן אהבה אותי. אבל פחות מאשר אותו. טעם הבגידה מריר בפי, אני רוצה להקיא החוצה את הרגשות, את האהבה שהפכה לחומצה בלבי. אני רוצה להפסיק לנשום, כי כל נשימה מזכירה לי את החיים, החיים שהפנו לי את הגב.

אני לא בטוח מה המהלך הבא. מה אני צריך לעשות עכשיו. אני מבולבל, תועה בדרכים נסתרות, שגויות. אולי בגלל זה היא התרחקה ממני אחרי הפרידה עוד יותר, למרות שהיא אמרה שהיא רוצה שנשאר ידידים? בגלל שאיבדתי את עצמי עכשיו, בלעדיה? אולי.. אבל אני לא מסוגל להאמין בזה. אם היא הייתה אוהבת אותי, האהבה הזו הייתה נשארת אפילו אחרי הפרידה, נכון? ואז, אם היא הייתה רוצה שאני הולך לאיבוד בדרכיי, האהבה הייתה מקשה עליה ומורה לה ללכת לעזור לי, אפילו אחרי מה שקרה, נכון? והיא אהבה אותי. אני מאמין בזה. אז.. אז כנראה שיש סיבה אחרת.

אני שונא את זה שאני לא מסוגל להתגבר כמוך. אני שונא את זה שאני ממשיך לבהות בך בכמיהה. אני שונא את זה שאני ממשיך לאהוב אותך בכל לבי. אני שונא את זה שאני רוצה להחטיף לבחור ההוא שאהבת יותר ממני, כאילו עדיין את שלי והוא אחד מאלה שאוהבים לפתות בנות זוג של אחרים. אני שונא את זה שאני רוצה שתהיי שלי. אני שונא את זה. אני שונא את זה שאני לא מסוגל לשחרר, ומרגיש שזה הורג אותי.

יש שיגידו שאני פתטי. יש שיגידו שאני טיפש. יש שיגידו שאני סמרטוט. יש שיגידו שאני קיטשי. אבל אני אומר.. שאני פשוט עדיין מאוהב. כי זו האהבה הראשונה, ואת אהובתי הראשונה תמיד אוהב, גם בעוד עשרים שנה. למה? מהסיבה הפשוטה.. היא הייתה הראשונה ששבתה את לבי.