אני מילימטר מלעשות זאת.

אני רואה את זה מול עיניי. ידי יכולה לגעת בזה.
אין רעש מסביב. השטח פנוי.
אני עדיין מסובבת את ראשי לחדר, לוודא אם זה באמת יקרה.
זה עומד לי מול עיניי ומחכה לי לתשובה.
אני מרגישה חניקה בגרון, אני מרגישה שכל מה שרציתי בכל שניי פתאום מתחיל להתפוגג.
אני רוצה לבכות, אבל אני לא יכולה מהשתיקה.
אני משפילה את מבטי לרצפה, רוצה שזה ייגמר. רוצה להיעלם.
אני לא מסוגלת להביט לשום דבר, אני רק טובעת ממחשבות.
אני מרגישה סערה בלבי, סערה שמתבקשת לפרוץ החוצה.
אני רוצה לצעוק על כולם, איך גרמו לי להפסיד את הדבר שתמיד רציתי. שמול עיניי עכשיו.
אבל זאת לא אשמתם, זאת אני.
אני זאת שכבר לא רוצה.
אני זאת שמוותרת עכשיו.
כנראה שהוא לא יחכה לנצח, מתי שהוא הוא ילך.
אין לי זמן להחליט. אין לי בגלל היגיון להחליט עכשיו.
אני לא מאוזנת. אני מרגישה שבורה. כאילו כבר שברו לי את הלב.
כאילו אין לי לב, יש ראות.
אני מרימה את עיניי אליו, הוא עדיין ממתין לי.
אני מתקרבת אליו, עוד ועוד.
מילימטר מלגעת בו.
הוא לא יודע מה אמור לקרות, כך גם אני.
אנחנו מביטים אחד בשנייה עמוקות ורואים שלו נגמר הסבלנות.
"תעני לי כבר." הוא פתאום פולט.
אני מתרחקת בסנטימטר, כאילו נרתעת לאחור משאלתו. כבר הוא מתחיל להתעצבן.
אבל לא רציתי שזה ייגמר. רציתי שיהיה לי זמן. למה הוא לא הבין את זה?
ירדו לי כבר הדמעות בשקט. הוא לא הבין למה. הוא ניסה ללטף את לחי, אך נרתעתי עוד פעם.
הבטתי בו בכעס, כאילו הרגע בגד בי. עברה שתיקה ארוכה.
אף אחד לא זז, היה ניראה כאילו זאת הייתה תחרות מבטים.
כמובן שאני הפסדתי והשפלתי את מבטי מהמבוכה.
לפתע הוא נגע בכתפי. עמדתי ללכת אחורנית, אך הוא עצר אותי.
הבנתי שהוא רציני למדי.
"תגידי לי את האמת."הוא התחיל ללטף את שערי.
כל כך הפנט אותי מבטו, הרגשתי שאני לא מסוגלת לשלוט בי. עיניו הכחולות הראו את הים, הים השקט. הרגשתי שאייתו אני בטוחה.
למה עכשיו כל זה התמוגג?
למה פתאום שערו השחור ניראה מבולגן ולא מסודר כמו שתמיד ראיתי?
למה כל הסבלנות שלו נעלמה בין רגע?
התקרבתי אליו. עוד ועוד.
היינו קרובים לקירוב שפתיים.
הוא חשב שזה עומד לקרות, אך לפתע נרתעתי שוב. הוא הביט בי מוזר.
אני רק הסטתי את מבטי לרצפה וברחתי משם. ברחתי מהחדר.
אני מצטערת על זה עכשיו, אבל זה מאוחר מדי, הוא חושב שאני כבר לא אוהבת אותו יותר…