אני מתגעגע

אני מתגעגע.
לא יודע למה. אין סיבה להתגעגע למישהי שלא אהבת. לה ברור שיותר טוב בלעדיך, וגם לך, כנראה יותר טוב בלעדיה.
אבל אני מתגעגע.
האם אני רוצה אותה כאן, לצידי? כנראה שלא. גם היא לא הייתה רוצה להיות כאן. אני רוצה לישון, ולהתעורר ב 1.1.2014. לישון ולהתעורר בהתחלה. אם הייתי מתנהג קצת אחרת, אולי לא הייתי צריך להתגעגע עכשיו.
אבל אני מתגעגע.
זה לא כיף להתגעגע. הרי הראש מבין, זה לא יחזור. אף פעם. אפילו לא אם אכעס, ואבכה, ואתעצבן. זה לא יחזור. אבל למה בכלל אני רוצה שזה יחזור? למה אני רוצה לחזור למשהו שהיה לא בריא, כואב, חזק? למה פשוט אי אפשר להפסיק להתגעגע? לשכוח ולהתחיל מחדש. משהו טוב יותר. ניסיתי.
אבל אני מתגעגע.
אולי דווקא בגלל שזה היה חזק. כואב. מוציא את השדים שלא ידעתי שהיו בתוכי. עוצמה כזו ממכרת. והזכרונות. מה עושים עם הזכרונות? לשכוח – אי אפשר. להיזכר – ואז להתגעגע. לקום בבוקר ולגלות שהזמן חזר, ושהיא פה לידי, זה לא יקרה. הזמן שעבר, והגעגוע שלא מרפה, גורמים לי להאמין שגם לקום בבוקר ולגלות שאני לא מתגעגע יותר – לא יקרה.
כי אני מתגעגע.