אני שונאת אותך.

שברת לי את הלב,
ריסקת אותו למיליון רסיסים,
דרכת עליו אחר כך,
אם זה לא הספיק,
אפילו ירקת עליו בזלזול.

סחטת לי את הדמעות,
גרמת להם לרדת,
גרמת לעיניי להיות אדומות,
שבורות.
הכול שבור בגופי,
המוח,
הלב,
הנשמה
והעיניים.

הרגשתי שאני רוצה להתאבד,
שכול עולמי הלך,
שכול חיי התבזבזו כמו כלום,
הפכו לאבקה,
נשרו, התפוגגו.

מרגישה שאני רוצה ליפול,
מרגישה שאני רוצה לצעוק, לצרוח.
מרגישה שאני רוצה להרוג,
להרוג אותך.
מרגישה שאני צריכה להכות אותך,
להראות לך מה זה לשבור את הנשמה,
להראות לך מה זה להתעלל בה.
מרגישה שאני צריכה לעשות מעשה,
לא נחמד ולא טוב.
משהו מרושע,
משהו רע.
משהו שלא מותר,
משהו שאסור.
אבל אני לא יכולה,
אין לי את האומץ,
כמו שלך יש.
אתה עשית דברים אסורים,
בלי סיבה,
לא עשיתי לך כלום.
אז על מה אתה מחזיר לי?

על מה?
מה עשיתי לך?
למה אתה גומל לי ככה?
על מה?
שוב אני שואלת את אותה שאלה.
למה?
זה מגיע לי?
עשיתי מעשה רע?
אני לא זוכרת שהעזתי לעשות לך.
אז בכל זאת עשית את זה,
בסדר.
עם הזמן, הכעס מתפוגג,
השנאה מתגברת.
מחשבות עוברות בראש,
מחשבות רעות,
מחשבות מגעילות,
מחשבות מקוללות.
הן לא מפסיקות לצרוב לי בראש,
הן מתנחלות שם.
לא מפסיקות.

מנסה לחשוב על דברים אחרים,
אבל זה קשה מדי,
שאני רואה אותו בלימודים,
ליד ביתי,
חזרה מבית הספר,
הולכים לבית הספר.
רואה אותו כל הזמן,
המחשבות עולות מחדש.
הדמעות מתחילות לרדת בלי שליטה,
הבטן מתהפכת
והלב מתנפץ שוב ושוב.
אין לי כבר פלסטרים כדי לכסות אותו.
פשוט אין.